ערב ראש השנה תשע"ט, הדבוראים מסכמים שנה נוספת של מאבק בגנבת כוורות, בריסוס לא מבוקר, בתחרות מול ייבוא, בזיופי דבש מקומי ובתסמונת היעלמות הדבורים העולמית. יותר מכול הם מודאגים מתופעת הגנבות הנרחבת, שלטענתם לא זוכה למענה מספק. בשלוש השנים האחרונות נגנבו מדי שנה כאלף כוורות ברחבי הארץ, נזק קבוע של כ־2 מיליוני שקלים בענף המפרנס כ־500 משפחות.
"רק השבוע נגנבו לי שתי כוורות", מספר רן פורת ממושב עין־יהב בערבה. "בחודש מאי נגנבו שמונה. פעם בכמה זמן זה קורה". כל כוורת עולה 1,200 שקלים לפחות, ומתגוררות בה עשרות אלפי דבורים המייצרות בממוצע כ־25 ליטר דבש בשנה. לדבריו, המשטרה ומג"ב מנסים לעמוד לימין החקלאים ולהילחם בגנבות, אך לא די בכך. "הבעיה היא שהחוק הוא לטובת הגנבים. הענישה ממש מקלה, ומשתלם להם לגנוב, להיתפס אחת לכמה פעמים, להשתחרר ושוב לגנוב".
מלבד המשטרה ומג"ב התגייסו לטובת הדבוראים גם אנשי "השומר החדש", ארגון השמירה הפרטי, שמעמידים כיתות מתנדבים להגנה על כוורות ושטחי מרעה. רק באחרונה מנעו המתנדבים גנבת ענק של כוורות בגליל. "ההשקעה של השומר החדש בשמירה על הבקר ועל הכוורות עולה כפליים מהרווחים שהבקר והדבורים מייצרים אצלי בשטח בכל שנה. אבל אם עם ישראל רוצה לשמור על האדמה, אין ברירה", אומר נעמן דג (75), דבוראי זה 40 שנה מחבל לכיש.
דג מחזיק כיום באלף כוורות הפזורות באזור חבל לכיש המזרחי, ורודה כ־25־45 טון דבש בשנה, אך בשנים האחרונות איבד כמחצית מהכוורות כתוצאה מגנבות. "אנחנו כבר יודעים מה עולה בגורל השטחים שאנחנו זונחים", הוא אומר. "בתוך זמן קצר מוצאים שם כפר בלתי מוכר. באום אל חיראן הייתה בעבר חווה של חקלאי אחד, היום יש שם חמישה כפרים בלתי חוקיים".
לדברי מנכ"ל מועצת הדבש זאב מידן, הכוורות נגנבות לשם מכירת הדבש, לשם גידול הדבורים בידי הגנב עצמו, ולשם האבקת גידולים חקלאיים. לכן הגנבות מתרבות בעונת הפריחה, שבה החקלאים שוכרים את הכוורות להצבה סמוך למטעים, כדי שהדבורים יפעלו את פעולתן שבלעדיה לא יבשילו פירות העצים. "לאחר ההאבקה הדבורים אוגרות את הדבש בכוורות, ולאחר מכן מתבצעת הרדייה", אומר מידן. "תופעת הגנבות פוגעת בתהליך הזה, ולכן גם בכל החקלאים".
הקשר בין החקלאי לדבוראי אינו תמיד הרמוני: מתיחות רבה קיימת בין הצדדים על רקע הריסוס של החקלאים נגד מזיקים, הפוגע גם בדבורים וממית רבות מהן. "המדינה חייבת להגדיר את חומרי ההדברה ולקבוע את מועדי הריסוס", אומר דג. "זה בסדר כשהחקלאים מרססים בערב, כשהדבורים אינן, ובבוקר הרעילות יורדת. אבל אם הם מרססים בבוקר, כשנוח להם יותר, הדבורים נמצאות בשדות וזו גזרת מוות בשבילן.
"החקלאים יכולים לרסס מה שהם רוצים ומתי שהם רוצים ללא הגבלות כמעט. בשנה אחת הפסדתי את כל היבול בגלל חקלאי אחד שהחליט שהוא מרסס את הפרחים שלו באמצע היום, כי זה הכי נוח לו. אבל הדבורים הן החרק הכי מועיל לחקלאות ולטבע, ובכלל לאנושות, ואנחנו לא עושים די כדי לשמור עליהן".
פרץ גלעדי, דבוראי מהמושב כחל בגליל העליון, מגדל דבורים כעיסוק צדדי, ורודה דבש כתחביב. כשנגנבות לו כוורות הוא כבר לא מתלונן במשטרה. "זה בזבוז זמן. אני כבר סופג את זה. המשטרה ומג"ב לא מספיקים כדי למגר את הפשיעה הזאת", הוא אומר. לעומת זאת, את מועדי ריסוסי ההדברה הסמוכים לכוורות הוא מנסה לתאם עם החקלאים שכוורותיו נמצאות בשטחם. "כשאתה דבוראי קטן ובלילה אחד מתות לך מאה כוורות, זה מפיל אותך. אתה לא יכול להשתקם. נכון שמועצת הדבש מודיעה לכוורנים מתי יש צפי לריסוסים, אבל לעיתים אין תיאום".
וכבכל שנה, אלה נתוני צריכת הדבש השנתית: במהלך השנה כולה צורך הישראלי כ־500 גרם דבש בממוצע, מתוכם כ־125 גרם בתקופת ראש השנה. לפי נתוני משרד החקלאות, דבוראי ישראל מייצרים מדי שנה כ־3,500 טונות דבש, המיוצר בכ־120 אלף כוורות הפזורות ברחבי הארץ. עוד כ־1,000 טונות דבש לצריכה ישראלית מיובאים מחו"ל.דבוראים בצפון צילום: השומר החדש, תאיר מלכה
