"תמיד קראתי לו ישראל שלי, אבל עכשיו הוא של כל עם ישראל", אומרת ציפי יודקין למנחמים שמציפים את סלון ביתה בכפר־חב"ד. בימים שבהם הוויכוח בין חרדים למתגייסים קורע את החברה הישראלית, בבית משפחת יודקין הכול מתכנס בטבעיות יחד: המדפים העמוסים בספרי קודש לצד תמונות של ישראל בטקסים הצבאיים, המגבעות השחורות לצד הכומתות של חטיבת כפיר, רבני חב"ד עם קציני צה"ל, ומשפחות שכולות שמגיעות לחבק ולחלוק את הכאב.
סרן ישראל יודקין, סגן מפקד פלוגה בגדוד החרדי נצח־יהודה, נפל בשבוע שעבר במהלך לחימה בצפון רצועת עזה. בשיחות בין הוריו לחיילים, בין החברים מהכפר ומהשירות, ובין אֶחָיו של ישראל למפקדיו, עולים הצדדים השונים באישיותו: בוגר ישיבת חב"ד שהצטיין כלוחם וכמפקד, האח שבילה את השבת עם משפחתו ועם צאתה מיהר לבקר חיילים בודדים, הלוחם האמיץ שכינס התוועדויות חסידיות עם חייליו, שהקים בנקודות הכינוס בית חב"ד, ושחיבר בין חייליו החרדים לקיבוצניקים הוותיקים.
ישראל, בן 23, היה השישי מתוך שמונה ילדים. ביום רביעי בבוקר עוד הספיק לעדכן את משפחתו שהכל בסדר, אך שעות בודדות לאחר מכן הוא נכנס שוב לרצועת עזה ונפל בקרב.
"במוצאי שבת הוא היה נוסע לבתים של החיילים שלו. בנצח יהודה יש הרבה חיילים בודדים, אז הוא היה הולך לראות במה אפשר לעזור, לבדוק שהם מסודרים"
"מאז תחילת המלחמה אני במתח, אבל כל פעם שהוא היה יוצא מעזה הוא היה מרגיע אותנו בווטסאפ", מספרת האם, ציפי. "באותו בוקר הוא כתב שהיה לילה קשה, ועדכן ש'מת לנו חייל ממטען ויש עוד ארבעה פצועים', אבל כתב שהוא בסדר. כתבתי לו שה' ישמור עליו, האחים שלו כתבו שישמור על עצמו. יצאתי לעבודה הכי רגועה שאפשר, כי קיבלתי ממנו את העדכון היומי".
בהמשך היום, כאשר שבה הביתה, ראתה מרחוק את הקצינים שהגיעו לבשר על נפילת בנה. "צעקתי 'ישראל?!'. הבנתי מיד מה הם רוצים, הם לא היו צריכים להגיד כלום, אבל לרגע כן חשבתי ואמרתי 'יש לכם טעות, דיברתי איתו הבוקר והוא אמר שהכול בסדר'. הם סיפרו שהוא נכנס שוב, היה קרב קשה והוא נהרג. איחלתי להם שזה הבית האחרון שהם נכנסים להודיע לו, והתפללתי שישראל יהיה החלל האחרון של מדינת ישראל".
האב, טוביה, שהה בניו־יורק. ימים ספורים קודם לכן הוא סיים לשבת שם שבעה על אביו. "טסתי לארצות־הברית להלוויה ולשבעה, ונשארתי עוד כמה ימים כדי לנוח ולהתארגן לחזרה לארץ", הוא מספר. "רוב הזמן הטלפון שלי היה כבוי, לקחתי את הזמן לעצמי. באותו יום ניקיתי את הדירה שישנתי בה, הכנתי לי קפה, זה היה בוקר רגוע ושקט. באותו זמן הגיעו להודיע פה בבית, והבן שלי מוטי חיפש אותי. הוא לא תפס אותי, אז הוא התקשר לאחותי שגרה קרוב לדירה שבה הייתי. היא נכנסה ונתנה לי את הטלפון, הוא אמר 'אבא, חיילים הגיעו הביתה'. מיד הבנתי. כבר לא שתיתי את הקפה. התארגנתי במהירות ועליתי על הטיסה הראשונה שהצלחנו לסדר".
בנתב"ג המתין לטוביה נציג צה"ל. "כבר במטוס הדיילות שאלו אם אפשר לעזור, אמרתי שאין צורך. לא רציתי לנצל את המצב שלי בשביל איזה יחס מיוחד ושיטרחו בשבילי. בנחיתה חיכה לי נציג של הצבא. אמרתי שאין צורך, אבל הוא התעקש לעזור לי ולקחת אותי הביתה. הופתעתי מהיחס הזה, ואני מודה על כך".
טוביה מאזין לסיפוריהם ולתיאוריהם של המבקרים, בהם פקודיו ומפקדיו של ישראל, ולא פעם הוא מופתע מצדדים ותכונות שלא הכיר בבנו. "בבית הוא היה ילד שקט, טוב, עוזר, הבייבי שלי. הוא היה ילד עם אפס חוצפה, תמיד מקשיב. אם הייתי צריך משהו, הוא אף פעם לא היה מתווכח ומתחמק, ישר עושה. לפעמים הוא היה מציע עזרה, 'אבא, מה צריך'. פה, אני יושב עם החברים והחיילים ומבין שהוא בכלל לא היה ילד. הוא היה בחור רציני, מפקד שלמד מהקצינים שלו הרבה, מנהיג.
"אימא שלו כן ראתה את זה, היא התייחסה אליו כגבר. כשהוא בא לשבת היא הכינה לו בשר הכי טוב, אוכל שהוא אוהב. אבל אצלי הוא היה הילד. האמת היא שהוא לא נתן כל כך שנכיר אותו באופן הזה, הוא היה מגיע הביתה וישר יוצא. מניח את התיק והולך לכדורגל עם חברים. במוצאי שבת, אם לא היה צריך לחזור לצבא, הוא היה נוסע לבתים של החיילים שלו. בנצח יהודה יש הרבה חיילים בודדים שצריכים עזרה, אז הוא היה הולך לראות במה אפשר לעזור, לבדוק שהם מסודרים".
"הבית פה תמיד רועש, מצחיק, שמח", מוסיפה ציפי. "בשולחן שבת כשהיו עולים כל מיני דיונים – הוא היה יושב, שומע את כולם ואז שוטח את דעתו שתמיד הייתה מגובשת ומנומקת אבל לא מתלהמת, לא בצעקות לא בכעס".
רצה לבנות את עצמו
שלושת אחיו של ישראל משרתים גם הם בצה"ל ומשתתפים במלחמה הנוכחית. "ישראל עבר את המסלול הרגיל של חב"ד", מספרת ציפי. "הוא למד בתלמוד תורה, אחרי זה בישיבה קטנה ברחובות, ואז בישיבה גדולה. בדרך כלל בחב"ד, בגיל 18 הולכים לשנה בניו־יורק, ליד הבית של הרבי. הוא התלבט וחשב מה הוא יעשה שם ואם יהיה לו טוב. הילדים שלנו יודעים שצריך להקים בית, לומדים, עובדים, משלמים מה שצריך, לא תלויים באף אחד. הוא רצה ללמוד מקצוע וחשב מה מתאים. בהתחלה הוא חשב ללמוד מחשבים, אבל הוא אמר שהוא לא יודע אנגלית ויצטרך להשלים פער. אמרתי לו 'קודם תעשה קורס אנגלית'. אחיו הגדול דובי אמר לו 'בוא לנצח יהודה, תשרת שם שנה וחצי ותבנה את עצמך'. הוא התגייס, ודי מהר נכנס לזה עד הסוף. עכשיו בשבעה למדתי מושג חדש, 'צהוב'. הוא היה צהוב של הצבא. עשה את התפקיד עד הסוף, בצורה הכי טובה, כל הזמן שאף להתקדם".
ישראל היה עצמאי בדרכו, מספרים ההורים, אך קיבל מהם גיבוי מלא. "אנחנו מחנכים את הילדים עד גיל 18, ומאז הם מחליטים בעצמם. אנחנו לא מתערבים להם ולא מחליטים בשבילם. מי שמחליט משהו אני איתו, לא מונעת ולא מתווכחת. כל הבנים שלי, גם כשהם הלכו לצבא הם היו שליחים של הרבי. הוא היה מספר לי שבי"ט כסלו הוא עשה לחיילים התוועדות. גם בעזה, כשהגיעו למקום מסוים הוא היה תופס נקודה ומחליט שהיא 'בית חב"ד'. הוא עשה את השליחות שלו בצבא".
השכול איננו זר לציפי יודקין: "קראנו לישראל על שם סבא שלי, שהיה אב שכול. בנו שניאור, דוד שלי, נהרג כשהתנדב לשרת בצה"ל. אף פעם לא דשנו בסיפור שלו, אבל ידענו שהוא היה עם נכות. אחרי שישראל נהרג שאלתי את אמא שלי איך אחיה שניאור נפל בצבא, הרי הוא לא היה חייב בגיוס. היא אמרה שהוא התנדב לתפקיד הסעת שיירות צבאיות וצלף פגע בו. גם בישראל שלי פגע צלף".
"גם ישראל היה כזה, מתנדב מעבר למה שהוא חייב", מוסיף טוביה. "לפני כמה חודשים נקרע לו גיד ברגל והוא קיבל שישה שבועות חופש. אמרנו לו שיבוא לבית לנוח, והוא אמר שזה בסדר, הוא ינוח בבסיס. לא ידענו שבמקום לנוח הוא נכנס לרצועה לחלץ פצועים ולעזור במשימות. עבר לי בראש שיכולנו למנוע ממנו, אבל לא רצינו ולא חשבנו לעשות את זה".
אל הבית נכנס סרן ברוך גלר, מפקדו של ישראל. הוא שופך אור על דמותו ועל הקרב האחרון שהוא הוביל. "בלילה שלפני", הוא מספר, "היה אירוע עם מטען חבלה. נהרג לוחם ושישה נפצעו. כשישראל שמע על זה הוא רץ מיד לנהל את החילוץ. זה אחד הדברים שהוא עשה הכי טוב. חילוץ פצועים צריך להיות רגיש, במהירות וביסודיות, אחרת אפשר לאבד אנשים. היה ידוע אצלנו שישראל עושה את זה הכי טוב. כמה אנשים ניצלו שם בזכותו. בניהול אחר של האירוע, כמעט בוודאות הם לא היו איתנו. חלקם עוד במצב קשה, אבל בלי ההובלה שלו זה היה נגמר אחרת.
"כל זה היה בלילה", ממשיך ומשחזר גלר. "בבוקר, בשעות האור, הם חזרו לשם לאסוף עוד חלקי גופות. משם הם חזרו למשימה שלהם, לנטרל מנהרה. באותה שנייה צלף זיהה אותם. ישראל נפגע ואמר לחייל שלו 'תגיד בקשר שאני פצוע'. חשבתי שעוד שבועיים נשב ונצחק על זה, אבל המצב הידרדר במהירות. בהמשך הוא איבד את ההכרה ומת מפצעיו".
מפקד הפלוגה זוכר גם הוא מקרים שביטאו את הנחישות של סגנו. "הוא קיבל חודש וחצי בבית אחרי ניתוח שעבר, אבל אחרי כמה ימים היה אימון חשוב והוא אמר שיבוא ולא יוותר. למרות שהיה בזמן התאוששות הוא רץ, הוביל את החיילים. זה היה לו ברור וטבעי. זה היה ישראל".
ליד המפקד יושב החברותא של ישראל מהישיבה, שניאור ברוד. העולמות השונים של ישראל ז"ל מתכנסים בסלון המשפחתי החמים. שניאור מספר על תלמיד ישיבה נחוש ועקשן, כמו בצבא. "היה לו קשה ללמוד, אבל הוא התאמץ מאוד, עבד על עצמו. היינו מתחילים את הלימוד בשעה חמש אפס אפס, קובעים את היעד לאותו יום, והוא לא היה קם עד שסיימנו את ההספק".
הסוכה הכי יפה
טוביה וציפי מנהלים עסק שמשווק ציוד לאירועים ולגני ילדים. גם שם היה ישראל הראשון לעזור ולהתייצב לכל משימה. "תמיד שאל מה צריך לעשות, במה אפשר לעזור", מספרת ציפי. "המחסן של העסק שלנו נמצא בכניסה לכפר. החברים שלו ידעו שכאשר הם יוצאים ביחד, הוא תמיד עוצר ליד המחסן לעזור לי במשהו. הם סיפרו שזה היה ממש חלק מהמסלול, לעצור שם ולומר 'אני עוזר לאימא שלי', ואז ממשיכים. בימי שישי כשהיה מגיע מהצבא, תמיד היה שואל מה צריך. אומר לי 'אימא, לכי להתקלח', וכשהייתי חוזרת לסלון הוא כבר סיים לערוך את השולחן לפרטי פרטים – המפית בכוס, המלח, הגביע".
טוביה: "רבש"ץ של אחד הקיבוצים בדרום היה כאן וסיפר שכאשר הודיעו להם ש'נצח יהודה' מגיע לשמור על האזור, הוא אמר 'אני לא רוצה חרדים'. למרות זאת הגיעו החיילים מנצח יהודה, וישראל מאוד התחבר אליו ונהיה ביניהם קשר קרוב. הוא אמר שנקודת המבט שלו עליהם השתנתה באופן משמעותי, והם הזכירו לו הסיפורים על דוד המלך שהוא הכיר מהתנ"ך שלמד בילדות. גם מקיבוץ מפלסים הגיעו לכאן מנחמים. אחד מהם אמר לי שאת הקשר שהיה לו עם ישראל לא היה לו עם שום קצין. איש מבוגר שהתחבר כל כך לילד בן 23. ישראל חיבר את כולם עם הצחוקים וההומור המיוחד שלו".
"גם את החיילים הוא ידע לחבר", מוסיפה ציפי. "הוא היה בא הביתה, נכנס למטבח ושואל 'איפה יש צ'וקולוקים'. חשבתי שזו מילה שלו, לא ידעתי שכל הצבא קורא ככה לשוקולדים וחטיפים. הוא היה לוקח בשביל החיילים שלו. הוא מאוד דאג להם, היה מחנך אותם בקפדנות. ידע להעמיד אותם במקום ולדרוש, אבל תמיד אחרי זה חיבוק ומשהו מתוק. הוא תמיד היה מנצח, תמיד הצליח בכל משימה. בשבת אחר הצהריים הוא היה משחק פינג־פונג עם האחים שלו, גם בזה הוא לא ויתר. היה משחק עוד סיבוב ועוד סיבוב, עד שבסוף ניצח".
אל השיחה מצטרף האח שאולי, וההורים מבקשים ממנו להוסיף משלו על ישראל. "אתן דוגמה מסיפור שהיה ממש לא מזמן", הוא נענה. "תמיד ישראל רצה לפנק את החיילים בכל מיני דברים והיה מבקש מאיתנו עזרה, שנסיע מהכפר או שנעזור לו להזמין מאחד העסקים באזור. לא מזמן הוא התקשר ואמר שהוא צריך אוכל למאה איש. אמרתי לו שזה סגור, נרים משהו, אבל הוא אמר שהוא רוצה בלי תורמים ואנשים מבחוץ, אלא ערב יותר אישי עם החיילים, שהאוכל יגיע מוכן ושלא יעשו מנגל או הכנה במקום. שאלתי 'אורז, שניצל וצ'יפס זה טוב?', והוא ענה 'מצוין, אבל צריך אסאדו'. אמרתי לו שזה יקר, הוא אמר 'גם החיילים שלי יקרים'. בקייטרינג שהזמנו ממנו לא היה אסאדו באותו יום, אבל הוא התעקש שנעשה מאמץ, וכמו כל דבר שישראל רוצה – הוא השיג. אחר כך הוא אמר לי: 'היה ערב בדיוק כמו שרציתי'".
ציפי נזכרת בסיפור נוסף: "הייתה להם בגדוד תחרות הסוכה הכי יפה, והוא ביקש עזרה עם ציוד וקישוטים. התקשרתי לאחד הספקים שלי ואמרתי לו שייתן לישראל מה שהוא צריך. ישראל התאים את הצלחות למפיות והמזלגות, עד הפרט הכי קטן. הם ניצחו. ככה ישראל, הוא עשה הכול עד הסוף ובהצטיינות. הוא היה מנהיג, מנהיג גדול בתחילת החיים, ממש בראשית הדרך. הוא רצה כל כך להקים משפחה ולבנות בית. חשבתי שהוא שלי, איך לא סיפרת לנו שאתה כזה גדול. הוא היה של כולם, הוא נגע בכולם".
