פוסטרים זועקים המציגים את פניה כשהן מרוחות בצבע אדום, מעטפת אִיום עם אבקה לבנה שהגיעה אל השגרירות, ודרישות בוטות לסלק את "השגרירה הציונית" – אלה רק חלק מסממני העוינות המופגנת שהופנתה בחודשים האחרונים לעבר דנה ארליך, שגרירת ישראל באירלנד.
ביום שלישי השבוע נכנסה לתוקף ההכרה של אירלנד במדינה פלסטינית. בשבוע שעבר, עם פרסום הכוונה לעשות זאת, החליט שר החוץ ישראל כ"ץ לקרוא לשגרירה ארליך ארצה להתייעצויות; צעד דיפלומטי שמעיד על כעס גדול. בהתאם להנחיה, בתוך 48 שעות היא עלתה על מטוס, ומאז היא כאן.
"במשך כל השנים, האירים אמרו שיכירו במדינה פלסטינית 'כשהזמן יהיה נכון'. אנחנו חוזרים ואומרים להם שעכשיו זה הזמן הכי לא נכון", אומרת השבוע השגרירה ארליך. "אפילו בלי להיכנס לדיונים במה בכלל הם מכירים, התזמון הנוכחי הוא מתן פרס לטרור, ולא רק אנחנו אומרים זאת. חמאס הודו להם, איראן בירכה על הצעד, ומבחינתנו זה מעיד יותר מהכול על האופן שבו הצעד הסמלי הזה נתפס. ברגע שארגון טרור רצחני שלא רק תקף אותנו בברוטליות בשבעה באוקטובר, אלא שמאז אנחנו גם נמצאים במלחמה קשה מולו, מודה להם וגם רואה בכך הצלחה שמגיעה כתוצאה ישירה של המאבק שלו, הרי שהמסר הוא בעייתי לא רק מול חמאס, אלא באופן כללי מול טרור עולמי".
אירלנד, היא אומרת, טוענת שהיא מגנה את חמאס ואיננה מעוניינת להכיר בו או לעודד אותו. "אנחנו אומרים שזה ברור לנו, ולכן תמוה בעינינו שהם מקדמים צעד שחמאס רואים בו ניצחון, ושאין לו שום השלכה מעשית על חיי הפלסטינים. אם האירים מציגים את עצמם כמי שחרטו על דגלם להגן על הפלסטינים ולתמוך בהם, עליהם לדעת שצעד כזה לא מקדם שום דבר. אנחנו נותנים להם את הדוגמה של שוודיה ב־2014. ההכרה שלהם לא שינתה דבר בשטח, ולא שיפרה את מצבו של איש. וכאן, הצעד הסמלי הזה עוד יותר חמור, בגלל התזמון שלו".
לצד אירלנד, גם ספרד ונורווגיה בחרו להכיר במדינה פלסטינית ולתגמל את הטרור. אבל אירלנד ממצבת את עצמה כבר שנים, ובמיוחד מאז שבעה באוקטובר, כמדינה העוינת ביותר לישראל באירופה. לארליך, 43, זו השליחות הדיפלומטית הרביעית מטעם משרד החוץ, אבל המינוי הראשון כשגרירה. היא נחתה בדבלין רק בסוף הקיץ האחרון, שבועות ספורים לפני שהעולם התהפך.
כשהגעת, מה חשבת שיהיו הנושאים המרכזיים על סדר יומך כשגרירה?
"לא היו לי אשליות, אירלנד תמיד הייתה מקום מאתגר. אבל כן היו ציפיות ותקווה שאפשר לשנות ואפשר להרחיב את הפריזמה של השיח. כשמסתכלים על זה מהצד, לא רק שלאירלנד ולישראל יש הרבה קווים מקבילים והיסטוריה דומה, חשבתי שגם בתחומי העניין הנוכחיים יש ממשקים שאפשר לפתח. בנושאי ביטחון, סייבר, רפואה, התמודדות עם שינויי אקלים. אמרתי לעצמי, נכון שבהיבטים המדיניים אנחנו לא מסכימים, אבל יש הרבה מדינות שאנחנו לא מסכימים איתן והרבה מדינות שביקורתיות כלפינו, ואין בעיה עם זה.
"הקהילה היהודית והישראלית באירלנד חרדה לגבי העתיד, ואני לא רוצה לתת להם את התחושה שהשארתי אותם לבד. מהבחינה הזו חזרתי ברגשות מעורבים"
"אבל מה שלצערי אנחנו רואים באירלנד מאז שבעה באוקטובר, הוא שאין שום לגיטימציה ויש דמוניזציה לכל דבר ישראלי. מילא שיחרימו אותי כנציגה הרשמית של מדינת ישראל, אבל כשהיוזמות האלה פוגעות בכל הישראלים וגם בקהילה היהודית, מבחינתי זה מדרון חלקלק ומדאיג לא רק לעתיד היחסים בין המדינות, אלא לעתיד הקהילה היהודית והישראלית באירלנד. עוצמת העוינות בתקשורת ובשיח הציבורי בזמן המלחמה הפתיעה גם את מי שהכיר את אירלנד ועמדותיה. אני עדיין חושבת שיש מקום לשיתוף פעולה ולהרחבת השיח, אם תינתן לנו הזדמנות. אבל כדי להרחיב שיח צריך שני צדדים".
דואגת לצוות
האיומים ששוגרו כלפיה אישית, השפיעו גם על סדר יומה של ארליך. "כדיפלומטים אנחנו רגילים להיות בחזית, וראשי נציגויות במובן מסוים רגילים למחיר המשפחתי שמגיע עם היותנו מאוימים", היא אומרת. "מאז שבעה באוקטובר הכוננות עלתה בכל הנציגויות הישראליות. לא רק אני, יש עוד שגרירים שחווים את זה ובאופן קיצוני יותר. ראינו באמת קמפיין שנאה והסתה נגדי בתור הפנים של ישראל, קמפיין שמתקיים ברשתות ובהפגנות ובתקשורת. הוא כולל השמצות ותמונות וקריאות לגרש אותי, אמירות שאני טרוריסטית. הפנים שלי מזוהות, וכל זה מגביר את האבטחה ומצמצם את התנועה ביומיום".
מהבחינה הזו, היא מודה, נעים להיות כעת בישראל. "נחמד לראות את המשפחה, לראות שמש. גם האפשרות לכאוב עם הציבור כאן היא חשובה. אבל אני דואגת לצוות שם ואני צריכה לוודא שהעבודה נמשכת. הקהילה היהודית והישראלית באירלנד חרדה לגבי העתיד, ואני לא רוצה לתת להם את התחושה שהשארתי אותם לבד. מהבחינה הזו חזרתי ברגשות מעורבים. בשלב הזה אין לנו הערכה, לי ולשגרירים האחרים שנקראו, כמה זמן נישאר בארץ. כל מקרה נבחן לגופו, זה יכול לקחת כמה שבועות או כמה חודשים. בינתיים דנים בתרחישים שונים ובצעדים שונים, והכול יובא להחלטת שר החוץ.
"מדאיגה אותנו התחושה שבחודשים האחרונים הרטוריקה, ההתבטאויות והצעדים האיריים כבר חורגים מביקורת על ישראל, ולא נעשים רק מכוונות של תמיכה בפלסטינים, אלא הופכים ליוזמות אנטי־ישראליות".
ובכל זאת, מבחינתך נציגות ישראלית שם חשובה.
"כן. אני חושבת בכל פעם על כך שאם לא היינו שם, לא היה קול לישראל. המסרים שלנו, התמונות שאנחנו מראים, המפגשים, המשלחות שהבאנו, כולל משפחות חטופים, השמיעו את הקול הזה".
היה רגע שבו חשת מאוימת במיוחד?
"כשקיבלתי את מכתב האיום. פחות האבקה", שאגב, התגלתה כסוכר, "ויותר התמונות הקשות שצורפו למעטפה, של נרצחי שבעה באוקטובר. אבל עד כמה שזה קשה ומתסכל ומפחיד, מבחינתי זה גם מראה את החשיבות של מה שאנחנו עושים, ושהמסרים שלנו מקבלים תהודה ומחלחלים. זה אומר שהנוכחות שלנו מספיק בולטת ומורגשת כדי לעצבן אנשים. מבחינתי זה חלק מהתפקיד שלי ואפילו חלק מהזכות שניתנה לי, שבמצב הנוראי שכולנו נמצאים בו, יש לי יכולת לייצג את העם שלי ולדבר בשמו. זה אפילו נותן לי הרגשת סיפוק. החשש הוא איך מתווכים דבר כזה לאימא שדואגת בבית", היא מחייכת. "מבחינתי האישית, לא חששתי ולא דאגתי. זה מחזק את הדרך שלנו".
מה צופן העתיד ליחסי ישראל־אירלנד?
"אני מודה שאני לא יודעת, וחושבת שמוקדם מדי להגיד. אני יודעת מה אפשר לעשות ומה הייתי רוצה לעשות והייתי רוצה שתינתן לי ההזדמנות לנסות ולקדם את זה. אבל כדי לקדם את היחסים אנחנו צריכים שהם יאפשרו שיח שהוא מעבר לסכסוך הישראלי־פלסטיני. אני אומרת להם שהעיסוק שלהם בנושא הוא כבר מעבר להטיה, זו אובססיה".
מה הפך את אירלנד לעוינת כל כך, אני שואלת, וארליך מעדיפה שלא להציע הסברים אלא לומר בפשטות שזו הבחירה שלהם. "היסטורית, אנחנו והם מבינים את המחיר של שלום", היא מוסיפה. "שתי המדינות עשו הסכמי שלום כואבים עם בחירות כואבות, בתקווה שהדור הבא לא יחיה תחת טרור. הם שוכחים הרבה דברים שקרו בהיסטוריה. אין הרבה שיח, למשל, על תוכנית החלוקה של האו"ם. אנשים באירלנד שוכחים שהייתה לפלסטינים הזדמנות להקים מדינה כשאנחנו הקמנו מדינה. כל הזמן פוטרים את הצד הפלסטיני מאחריות ואשמה. אני אומרת להם שזה בסדר להיות בעד הפלסטינים, אבל הראייה שלהם היא מוטה וחד־צדדית, ויש גם מוסר כפול כשמתייחסים לישראל".
הם לא נוטים לדבוק בעובדות, לא היסטורית וגם לא מאז שבעה באוקטובר. זכור הציוץ של ראש ממשלת אירלנד על שחרורה משבי חמאס של אמילי הנד בת התשע, בעלת האזרחות האירית, שבו הביע שמחה על כך שהיא "נמצאה לאחר שהלכה לאיבוד".
"אהיה כנה ואומר שאני מבינה מאיפה זה הגיע, שמדובר לכאורה בציטוט של פיוט נוצרי, 'אמייזינג גרייס'. אבל כשהם רוצים לבקר אותנו, הם יודעים לעשות את זה בצורה ישירה ותקיפה, לא פיוטית. בסיטואציה של ילדה שמשוחררת משבי של ארגון טרור רצחני אין מקום לאמירות פיוטיות אלא למסר תקיף וברור, נטול אי הבנות. אחת האמירות העוד יותר מקוממות שאנחנו שומעים מאנשים היא 'טוב, אבל היא חזרה".
מיד אחרי הטבח היה אמנם גינוי באירלנד, "אבל בתוך יום־יומיים ראשי מפלגות האופוזיציה כבר שינו את הפרופילים שלהם ברשתות החברתיות לדגלים פלסטיניים". דגלי ישראל לא הונפו, בניין הפרלמנט לא הואר בכחול־לבן. "לא ראיתי שום יוזמה שהיא נטו תמיכה בישראל על הטבח הנורא ביותר מאז השואה. כל אמירה הייתה מלווה בהסתייגות או ביצירת משוואה".
תמיכה שקטה
הקהילה היהודית באירלנד קטנה למדי, ומונה בין 3,000 ל־4,000 חברים. אליה מצטרפת קהילה ישראלית שהולכת וגדלה, בעיקר בעקבות חברות ההייטק שעברו לאירלנד בעשר השנים האחרונות. יחד הן קהילה שחשה עלייה באנטישמיות וחוששת מן העתיד.
כצפוי, גם השאלה מהי אנטישמיות שנויה במחלוקת. "לא פעם מרימים מולנו גבה, כי הם בוחנים עלייה באנטישמיות לפי מדדים שלהם; מבחינתם אנטישמיות היא אולי מקרה של תקיפה פיזית כלפי יהודי. מבחינתנו, לפי ההגדרה של IHRA (הברית הבינלאומית להנצחת השואה) שהם לא מכירים בה – גם קריאות לשטח 'חופשי מציונים' וקללות נגד הציונות והציונים, הן אנטישמיות. דה־לגיטימציה של כל ישראל ושל כל הישראלים, היא אנטישמיות. כשישראלים חוששים להסתובב ברחוב עם סממנים יהודיים או לדבר בעברית, זו אנטישמיות.
"בסוף השבוע האחרון, כמה ארגונים וקהילות שיתפו פעולה ויצאו לרחובות לצעדת סולידריות בעד ישראל. הגיעו כמה מאות צועדים, וגם מהמרחק של ירושלים זה היה מאוד מחמם לב לראות אותם ולשמוע את 'התקווה' ברחובות דבלין. אבל לצערנו הם עשו את זה בחשש, עם כוחות אבטחה מתוגברים והפגנות־נגד מאיימות".
נשמת לרווחה שזה נגמר בשלום.
"לחלוטין".
גורמים איריים רשמיים מרחיקים לכת עד כדי הטלת ספק בעצם זכותה של מדינת ישראל להתקיים?
"לא גורמי ממשלה. יש כמה פוליטיקאים במפלגות אופוזיציה שמתבטאים באופן מאוד שנוי במחלוקת, שלחלוטין לא מקובל עלינו. יש פוליטיקאים שקראו בהפגנות לאינתיפאדה גלובלית ולמדינה פלסטינית מהים עד הנהר, וטוענים שישראל היא לא מדינה לגיטימית אלא מדינת אפרטהייד גזענית. מה שמטריד אותי הוא התבטאויות שחורגות מביקורת לגיטימית גם מצד גורמים רשמיים בממשלה. הם מדברים על הזכות של ישראל להגן על עצמה ומגנים את מעשי חמאס בשבעה באוקטובר, ואני מבקשת שיגנו גם את כל ההתנהלות שלו מאז. אני אומרת שכל המצב שאנחנו נמצאים בו הוא באחריות חמאס, כולל הלחימה שלהם מתוך אוכלוסייה, השימוש במתקנים אזרחיים וחוסר הנכונות לשחרר את החטופים, ושהייתי רוצה לשמוע אמירות הרבה יותר משמעותיות בנוגע לחטופים".
לישראלים מסוכן להסתובב ברחובות דבלין?
"לא ראינו התנכלויות פיזיות, אבל זה קצת ביצה ותרנגולת, כי אנשים חוששים לדבר עברית או להזדהות כיהודים ולכן אני לא יכולה להגיד אם מסוכן או לא. חשוב לומר שיש הרבה מאוד שיחות טלפון והודעות מייל של אזרחים אירים שפונים אלינו לשגרירות, גם ברשתות החברתיות, ומביעים תמיכה. חלקם אומרים שהם הרוב הדומם. אין לי אפשרות לדעת אם זה באמת הרוב, אבל הם אומרים שיש עוד קולות באירלנד שהם לא נגד ישראל, ושגם אם לא מסכימים איתנו – השיח התקשורתי והציבורי באירלנד נגד ישראל מטריד אותם וחשוב להם לומר לנו ש'לא כולם ככה'. זה בהחלט מעודד. במהלך 48 השעות מאז שהודעתי שאחזור להתייעצויות ועד שטסתי, הטלפון בשגרירות לא הפסיק לצלצל משיחות של אנשים שרצו להביע תמיכה. קיבלנו גלויות ופרחים ומיילים ומכתבים. זה היה כל התקופה, אבל בשבוע האחרון בעוצמה מוגברת".
פה היה לנו איזה משברון סביב הנציג/ה האירי/ת לאירוויזיון כמייצג/ת של השנאה.
"בהקשר הזה, מהציבור האירי דווקא קיבלנו עשר נקודות, וזה יצר שם סערה תקשורתית ותהיות איך זה יכול להיות. עלו כל מיני טענות קונספירציה, ואנחנו השבנו שכנראה חלק גדול מהציבור יכול לעשות את ההפרדה בין השאלה אם הוא מסכים פוליטית או לא, ובין תחרות שירה שבה המועמדת שלנו ביצעה את אחת ההופעות הטובות באירוויזיון. רבים בציבור האירי יודעים כנראה לעשות את ההפרדה, בניגוד לתקשורת או לפוליטיקאים".
ארליך היא בת לעולים מארגנטינה שגדלה בירושלים. אל קורס הצוערים הגיעה בגיל 30, ומאז היא מטפסת במדרג התפקידים. "כבר אחרי הצבא התחלתי לטייל בעולם והייתי מתוסכלת מהפער בין האופן שבו אני רואה את ישראל ובין הדימוי של אנשים לגביה. זה מה שהביא אותי לדיפלומטיה. זו זכות להגן על המדינה כך".
