שלושה חודשים אחרי הבחירות לרשויות המקומיות, שהוא ניצח בהן ברוב גדול, ורגע לפני יום ירושלים, שוחחנו עם ראש עיריית ירושלים משה ליאון על האתגרים שעומדים בפניו בניהול העיר הגדולה והמורכבת בישראל, על מיליון תושביה, הפסיפס האנושי המורכב שלה והרגישות הביטחונית שמאפיינת אותה.
איך זה לנהל את העיר הכי גדולה ומגוונת בארץ?
"זאת זכות שניתנה לי, ואני עושה את התפקיד מתוך שליחות אמיתית. לבנות את ירושלים זו הגשמת חלום. תסלחי לי על הצניעות, אבל עשיתי הרבה תפקידים: הייתי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, רואה חשבון מצליח, יו"ר רכבת ישראל ויו"ר הרשות לפיתוח ירושלים, ואני חושב שאין תפקיד מעניין ומרתק יותר מהתפקיד הזה. עשיתי מהפכה אמיתית בחמש השנים האחרונות. מהפכה בכל תחום ובכל מגזר".
כשהוא מונה את האתגרים המונחים לפתחו, ליאון מתחיל דווקא מניקיון העיר. "פעלתי לטפל באופן מהיר בנראות העיר – תברואה, ניקיון, שיפור פני העיר. זה הנושא שהכי מפריע לתושבי ירושלים, וטיפלתי בזה מיד. היום ירושלים היא העיר הנקייה ביותר במדינת ישראל, וגם היפה בהן. זה משהו שצריך לתחזק בכל יום. העיר עשתה מהפכה במדרכות, כיכרות, פרחים ומדשאות; דברים שלא היו בירושלים. אנחנו משקיעים הרבה בתאורת הרחובות. ירושלים היא אורו של עולם, אני רוצה שהיא תהיה מוארת גם בפועל".
אבל הנושא שהוא משקיע בו את המאמץ המרוכז והממוקד ביותר הוא הבנייה למגורים. "בירושלים נבנו בכל שנה בין 2,000 ל־2,500 דירות, אנחנו הבאנו את זה ל־7,500 התחלות בנייה, ובשנה הבאה יהיו כ־8,000. פירוש הדבר הוא שבחומש הקרוב אנחנו מוציאים כ־40 אלף יחידות דיור. זה גודל של עיר חדשה, וזה יביא הגירה חיובית משמעותית לעיר. תכפילי בארבע נפשות, זה בין 160 ל־200 אלף תושבים חדשים".
ובכל זאת, כשבשנה האחרונה מחירי הדיור בכל הארץ ירדו, בגלל הריבית והשפעות אחרות, בירושלים המחירים המשיכו לעלות.
"בירושלים יש ביקוש קשיח לדיור. יזמים אומרים לי שבכל מקום שהם בונים בעיר יש קונים – גם מתושבי העיר עצמה, צעירים ומשפרי דיור, ויש גם אנשים שמגיעים מחוץ לעיר כדי לגור פה. אני עצמי הגעתי ממרכז הארץ. יש פה איכות חיים גבוהה ביותר, וגם מזג אוויר מדהים. בחוץ לא מבינים עד כמה איכות החיים פה גבוהה. מי שלא גדל בירושלים מעריך אותה אפילו יותר. יש פה הרבה מאוד מוסדות תרבות. אני חולה על העיר הזאת.
"יש גם עלייה מיהדות התפוצות, והיא הולכת לגדול. בחודשים האחרונים הייתי בארה"ב ובפריז, ויש התעניינות מוגברת בעלייה לארץ וספציפית לירושלים. החלום של העם היהודי בתפוצות זה לבוא לגור בירושלים, מכל הגוונים – חילונים, ציונות דתית, חרדים. זאת ברכה גדולה לירושלים. אני כראש העיר צריך לדאוג שיהיו פה דירות".
מה לגבי בנייה מעבר לקו הירוק, נושא רגיש בירושלים?
"אין קו ירוק בירושלים", משיב ליאון נחרצות. "מהיום שנכנסתי לתפקיד אני בונה בהר־חומה, בגילה, בפסגת־זאב, בגבעת־המטוס. כל הדרך, מדרך חברון לגילה, הולכת להיבנות. אלפי יחידות דיור. התעקשתי ושמתי את זה כמדיניות מהיום הראשון, לבנות בכל מקום בירושלים".
מה עם לחצים אמריקאיים?
"לא מדברים, בונים".
2050 לעומת 3,000
חלק גדול מהבנייה בירושלים נעשה במסגרת מיזמי התחדשות עירונית, שליאון מאמין בהם מאוד. "יש הרבה שכונות שאפשר להרוס בהן בניינים ישנים, בנייני רכבות – בקריית־היובל, קטמונים, גילה, ארמון־הנציב. בניינים שנבנו לפני עשרות שנים, תחת תקנים ישנים, וברעידת אדמה קלה הם ייהרסו. המטרה היא לפנות את הבניינים האלה ולבנות במקומם בניינים חדשים. כל בניין כזה הוא במפתח של פי 3 או 4 מהדירות הישנות. זה גם משביח את הדירות של הדיירים הקיימים, וגם מביא דיירים חדשים".
פרויקטים כאלה מעמיסים מאוד על התשתיות ועל התחבורה באזור.
"היום קשה להסתובב בעיר, אבל ירושלים תהיה העיר הראשונה שתצא מהפקקים, כי אנחנו הכי מתקדמים בנושא הרכבת הקלה. הקו האדום שמחבר בין הדסה עין־כרם ונווה־יעקב מתעכב בגלל המלחמה. השותפים הספרדים ברחו מהארץ, אבל עכשיו אנחנו פועלים להחזיר אותם. הכול כבר מוכן, המסילות והתחנות, והם אמורים לעשות את הפעולות הטכניות האחרונות להפעלת הקו. אני מקווה שעד החגים זה יסתיים. יש קו נוסף, הקו הירוק, שנוסע מגילה לצומת פת, משם הוא נכנס לגבעת־רם, לבנייני האומה, ממשיך לבר־אילן ומשם להר־הצופים. גם הוא מתעכב בגלל המלחמה, אבל הוא חוזר עכשיו. אנחנו כבר בשיא הביצוע שלהם, אחד ייכנס לפעילות עוד השנה, השני ייכנס לפעילות בשנתיים הקרובות.
"כראש העיר של ירושלים, וגם כתושב השכונה, אני מרגיש שהאלימות והכוחניות של ההפגנות עברו את גבול הטעם הטוב. זה בהחלט לא נעים, ואני מקווה שיסתיימו כמה שיותר מהר"
"ויש קו שלישי, מגילה לרמות, שאמור להסתיים באזור 2029־2030. זה יהפוך את ירושלים לעיר עם פחות פקקים ויותר נוסעים. היום נוסעים ברכבת הקלה 180 אלף נוסעים ביום. כשייפתח הקו להדסה נגיע ל־230־250 אלף נוסעים ביום, והקו הירוק יביא אותנו ל־350 אלף. יש גם תוכניות להרחבת הרכבת הכבדה, שתמשיך מהכניסה לעיר, מתחת לאדמה בעומק של 80 מטר, עד למתחם התחנה".
איך תיראה ירושלים בשנת 2050?
"הרבה יותר טוב. כל תוכנית הפיתוח שבנינו תסתיים, האוכלוסייה תהיה יותר מגוונת, התושבים יאהבו את העיר, והעולם היהודי ימשיך לאהוב את ירושלים. ירושלים היא לנצח, 2050 זה כלום לעומת 3,000 שנים של היסטוריה".
מבחינה כלכלית, ירושלים נמצאת באשכול כלכלי־חברתי 2 (מתוך 10), ונחשבת לעיר ענייה.
"ירושלים היא עיר של מיליון תושבים. שליש הם תושבי מזרח ירושלים, שליש חרדים, שליש חילונים וציונות דתית. כשעושים ממוצע ביניהם זה מייצר תוצאות נמוכות. אנחנו בעלייה בכל השכבות. יש אזורים בעיר שהם עניים, אבל כשעושים ממוצע התוצאה מעוותת. מי שמסתובב בעיר לא מרגיש שהעיר ענייה".
ובכל זאת העיר נזקקת למענקים ממשלתיים גדולים, ונתמכת על ידי הממשלה.
"אני פועל לייעל את העיר כך שהיא תזדקק לפחות מענקים ממשלתיים. אני חושב שאת שיא המענקים עברנו. אני רואה חשבון, המטרה שלי היא לא להיות סמוך על שולחן הממשלה אלא לפתח עצמאות כלכלית. העיר מאוזנת תקציבית, המענקים שאנחנו מקבלים מכסים פטורים מארנונה של תושבים שמקבלים פטור על פי חוק, וכן פטורים של מוסדות דת, בעיקר כנסיות. גודל המענקים הם כגודל הפטורים. תקציב העיר עומד היום על 15 מיליארד שקלים, 9 מיליארד לשוטף, ו־6 מיליארד לתקציב פיתוח. זאת העיר הגדולה ביותר, וגם התקציב שלה הוא הגדול ביותר".
איך דואגים לתעסוקה איכותית בעיר? במיוחד אם העיר תגדל בהיקפים שאתה מדבר עליהם.
"אנחנו מדברים על שלוש מהפכות במקביל. האחד זה בניית דירות, השני זה נושא התחבורה, והשלישי זה בניית תעסוקה. ברגע שאתה בונה 40 אלף יחידות דיור אתה חייב לדאוג גם לתעסוקה. אנחנו בתהליכי בנייה של 2 מיליון מטרים של תעסוקה", אומר ליאון, ומפרט את הרשימה: "רובע העסקים בכניסה לעיר, אזור התעשייה של הר־חוצבים, בגבעת־רם אנחנו בונים בשיתוף האוניברסיטה העברית 300 אלף מטרים של הפרימיום של ההייטק, אפל פותחת שלוחה שם, וגם חברות הייטק נוספות כמו לייטריקס. הבנייה הזו תניב 60 אלף משרות. יש פה סינרגיה בין הסטודנטים של גבעת־רם, חברות הייטק והתושבים החדשים שיגיעו. בירושלים יש 40 אלף סטודנטים בכל שנה, זה כוח עצום. ירושלים צמאה לקלוט הייטק, התפקיד שלי זה לספק להם שטחי תעסוקה. מובילאיי קלטו 3,000 עובדים חדשים, רפאל מגיעה להר־חוצבים לקראת סוף השנה. תוך שנתיים כבר נראה את הבניינים בכניסה לעיר".
בעדינות ובנחישות
עם פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר, נדרשה עיריית ירושלים להתמודד עם שני אתגרים מיידיים: מניעת התלקחות ביטחונית במזרח העיר, וקליטת עשרות אלפי מפונים שהגיעו לבירה. "בשמונה וחצי בבוקר פתחתי חמ"ל בעירייה", משחזר ליאון את אירועי שמחת תורה בגזרה שלו. "אחת הדאגות הראשונות שלי הייתה לפתוח את כל המקלטים בירושלים, ולהכשיר את אלה שלא מוכשרים. דבר שני, הבנתי מייד שהמצב קטסטרופלי ושעומדים להגיע אלינו אלפי תושבים מהדרום – אז עוד לא חשבנו על הצפון – ונדרשנו להיערך אליהם. הדבר השלישי שעסקנו בו עוד באותו יום זה לדאוג שחלילה לא תהיה התפרצות במזרח ירושלים שתגלוש למערב העיר. אנחנו מדברים על 330 אלף תושבים במזרח העיר שחיים ועובדים איתנו. אנחנו חיים יחד. הייתי בקשר רציף עם המשטרה וכוחות הביטחון, ועשינו הכול כדי שלא תהיה התפרצות כזאת. אחרי הטיפול הראשוני דאגנו שתוך עשרה ימים תושבי מזרח העיר יחזרו לעבוד במערב העיר, כולל בתי חולים, בתי ספר, תברואה, בתי מלון. זה היה אתגר מיוחד לעשות את זה בעדינות אבל בנחישות".
איך עושים את זה?
"צריך להטמיע את התחושה שבירושלים נגזר עלינו לחיות ביחד. כשהחלטנו ב־67' לאחד את מזרח ומערב ירושלים, קיבלנו למעשה את ההחלטה שאנחנו ביחד ושאנחנו לוקחים אחריות גם על תושבי מזרח ירושלים. ברגע שאתה ביחד אתה צריך לגרום לכך שיוכלו לעבוד אחד עם השני. ירושלים בנויה על כלכלה מעורבת. היום ההוא גרם לקרע גדול בין יהודים וערבים, והמטרה שלי מהיום הראשון הייתה לאחות את הקרע הזה כמה שיותר מהר בכל מה שקשור לירושלים. היום אני יכול להגיד שיחסית עברנו את הקרע הזה בשלום, וחזרנו לשגרה".
יש היום ניסיונות להצית את השטח, התראות וסיכולים של פיגועים ממזרח העיר?
"אני חושב שלא יותר משהיו לפני המלחמה. זכינו בירושלים למחוז משטרה וכוחות ביטחון הטובים בארץ".
איך התמודדתם עם קליטה של רבבות מפונים?
"ירושלים היא לכאורה העיר עם השונות הכי גבוהה של אוכלוסייה, ולכאורה הכי מפולגת, אבל בעת צרה, העזרה ההדדית פה מדהימה. קלטנו כ־20 אלף מפונים, וההוראה שלי לעובדי העירייה הייתה לקלוט אותם כתושבים לכל דבר. לדאוג לכל מחסורם בציוד בסיסי, בתרבות, בבתי ספר. חלק מהתלמידים של הדרום והצפון החליטו ללמוד בבתי הספר המקומיים. אנחנו היינו הראשונים שחזרו ללמוד באופן רגיל. הירושלמים דאגו שהם ירגישו בבית".
ההפגנות המתמשכות בסביבת בית ראש הממשלה מקשות מאוד על התושבים בסביבה, שאף הקימו קבוצת מאבק. רחוב עזה הוא גם ציר תנועה מרכזי. מה עמדתך בעניין הזה?
"כמובן שיש חופש הפגנה וחופש ביטוי, וכולנו כפופים להם. אבל כראש העיר של ירושלים, וגם כתושב השכונה וכאזרח של מדינת ישראל, אני מרגיש שהאלימות והכוחניות של ההפגנות עברו את גבול הטעם הטוב. אנחנו כתושבי ירושלים סובלים מזה, במיוחד מי שחי באזור ההפגנות, כמוני. זה בהחלט לא נעים, ואני מקווה שיסתיימו כמה שיותר מהר".
אתה חושב שצריך להגביל את ההפגנות?
"לא התעמקתי בזה".
ירושלים לא מתחרדת
כשנבחרת לראשונה לתפקיד, ב־2018, תמכו בך גם אביגדור ליברמן וגם אריה דרעי. אתה עדיין בקשר איתם?
"אני חושב שרוב תושבי ירושלים שמחים היום שהם תמכו בי. חוץ משניהם תמכו בי גם חלקים רחבים בליכוד, וגם גפני. אם היינו אומרים לפני עשר שנים שהם לא ידברו אחד עם השני, היינו צוחקים ולא מאמינים שזה יכול לקרות. אני עדיין בקשר עם שניהם".
אתה מנסה לקדם פיוס ביניהם? לקדם ממשלת אחדות רחבה?
"לא, כי זה עולם פוליטי ואני מנסה להיות מחוץ למערכת. הדבר החשוב ביותר עבורי הוא לדאוג לאחדותה ולפיתוחה של ירושלים, ובזה אני עוסק רוב שעות היממה. אני אומר בכל מקום שאני אישית, ורוב אזרחי ישראל, היינו רוצים ממשלת אחדות מלאה, אבל אני לא עוסק בזה. כולם אוהבים את ירושלים, היא בקונצנזוס. כשאתה בא לשר, לא משנה מאיזו מפלגה הוא, כולם רוצים להיות שותפים לשגשוגה. יש שיתוף פעולה מלא עם כל השרים בממשלה, וזה היה קיים בכל הממשלות בשנים האחרונות. ירושלים היא מחוץ לוויכוח הפוליטי".
יש לך מחשבות לעבור לפוליטיקה הארצית?
"לא. אני כאן בירושלים, ואני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לעשות כאן. כל זמן שהתושבים ייתנו לי את הזכות להמשיך כאן, אני ארצה להמשיך".
ניצחת בבחירות ברוב גדול, אבל הרשימה שלך קיבלה רק שני מנדטים. איך אתה מסביר את זה?
"קשה לי להגיד שהייתי שבע רצון מהתוצאה של הרשימה, אבל גם באפס מנדטים ניהלתי את העיר בהצלחה. אנחנו מסתכלים קדימה, בסוף נגיע גם ליותר מנדטים".
בנית קואליציה שמורכבת למעשה מכל הרשימות. איך מנהלים קואליציה שמתפרסת מאריה קינג ועד יוסי חביליו ממרצ, כולל החרדים?
"זה המיוחד בירושלים. מיד אחרי הבחירות שמתי לנגד עיניי שאני הולך על אחדות. הכי קל להכניס רק את אלה שתמכו בך, אבל היה מאוד חשוב לי להקים קואליציה מקיר לקיר. ירושלים צריכה להיות סמל עבור מדינת ישראל, להראות שבסופו של דבר רב המשותף על השונות. בנושא הבנייה כמעט אין ויכוח, אותו דבר לגבי ניקיון. יש הרבה נושאים שאפשר לקדם מתוך אחדות, וזה אולי אפילו קל יותר. יש כאן גם עניין עקרוני: כל אחד צריך להבין שהוא לא יחיד. גם אם אתה לא מסכים עם הצד השני, אתה צריך להכיל אותו. מדיניות ההכלה בירושלים היא מאוד חשובה. זה קשה לקיים קואליציה כזאת, אבל אפשרי".
יש הרבה חשש בקרב תושבים חילונים, וגם בציונות הדתית, מפני התחרדות של העיר.
"העובדות הן שהעיר לא מתחרדת, בטח לא בהתנהגות שלה כלפי חוץ וגם לא בתוך העיר. בירושלים סטטוס־קוו זה מושג חזק מאוד. כולם משתדלים לכבד אותו, גם החרדים וגם החילונים. כל אחד מבין שמה שקיים צריך להמשיך. בתוך שבוע אחד יהיו בירושלים שני מצעדים – מצעד הגאווה ומצעד הדגלים. ברור שכל מצעד לא נוח לצד אחר. ברור שיש התנגדויות מחוץ לעיר לגבי מצעד הדגלים למשל. אבל יש התנגדויות ויש את מה שעיריית ירושלים מחליטה. שניהם יתקיימו".
אתה מתכוון לשמור על זהותו הציונית־דתית של הרב הראשי הבא לעיר?
"אעשה מה שבידיי, אבל אני בהחלט מתכוון שרב ציוני־דתי יהיה הרב האשכנזי של העיר".
ברמה הלאומית, איך נכון בעיניך להתמודד עם האתגר החרדי בגיוס ותעסוקה?
"צריכה להיות הרבה הבנה והכלה. קראנו לפני שבועיים בתורה 'ואהבת לרעך כמוך', וכמו שהלל אמר זאת כל התורה כולה על רגל אחת, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. צריך לשוחח, לדבר, להבין את השני, לא חייבים להסכים אבל כן להבין שהדברים חשובים לו ושצריך להגיע איתו להבנה. אחרי שבעה באוקטובר הבנו שאין לנו ברירה. אין לנו מקום אחר בעולם ואנחנו צריכים להיות מאוחדים. רואים את זה יפה מאוד בצבא, כולם מגיעים, כל מי שמתגייס, ואין שם ויכוחים פוליטיים. בשדה הקרב פועלים כיד קמוצה אחת ומצילים אחד את השני".
