שופטי בג"ץ, יצחק עמית, דוד מינץ וחאלד כבוב דחו היום (ה') פה אחד עתירה שהגיש השר יצחק וסרלאוף ממפלגת עוצמה יהודית, בדרישה לפעול נגד המפגינים בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית באותו האופן שנהגו רשויות האכיפה נגד המפגינים בתקופת אוסלו ובהתנתקות.
בעתירה נטען כי המדיניות הנוכחית בנושא היא בגדר אכיפה בררנית המבטאת שינוי במדיניות האכיפה ביחס לאירועים מקבילים בהיקפם מהעבר, כדוגמת ההפגנות נגד הסכמי אוסלו ונגד ההתנתקות.
בעתירה הוזכרו מספר הליכי מעצר שבוצעו במסגרת ההפגנות נגד ההתנתקות כראיה לכך ש"הנמר האימתני מההתנתקות הפך לחתול עצל ומנומנם". לטענת העותרים, היעדר השוויון באכיפה נוטה במובהק "לטובת עברייני המחאה כנגד הרפורמה" ועומד בניגוד להלכות המחייבות של בית המשפט העליון. עוד טענו העותרים כי היועצת המשפטית לממשלה נמצאת בניגוד עניינים באשר סמכויותיה ואופן הגדרת תפקידה עמדו בליבת המחאה; וכי כל אלה מביאים לפגיעה קשה באמון הציבור.
בעתירה צוין גם כי חסימות הצירים על ידי מתנגדי הרפורמה נעשות באופן כמעט ממוסד, הן אינטנסיביות ורחבות היקף, שיטתיות, פומביות וגלויות לכל; וכי היקפן הרחב מסכן חיי אדם, מעכב ופוגע בפעילותם של כוחות ההצלה והביטחון, וגורם לנזקים כלכליים משמעותיים בשל עלויות הפגיעה במשק, עלויות גורמי המשטרה שנדרשים לפקח על ההפגנות ועלויות תיקון הנזקים הנגרמים לרכוש. אולם, על אף כל זאת, לא נעשית נגד החוסמים אכיפה כלל – לא הוגשו כתבי אישום פליליים על ידי הפרקליטות ולא הוגשו תביעות אכיפה אזרחיות לשיפוי ופיצוי המדינה.
בפסק הדין קבע כאמור השופט עמית כי "דין העתירה להידחות על הסף בשל היותה עתירה כוללנית. האופי הכוללני של העתירה בא לידי ביטוי בסעד הכוללני והחריג שנתבקש בדמות תקיפת המדיניות הכללית של העמדה לדין, וכל זאת מבלי שהעותרים הצביעו ולו על מקרה קונקרטי אחד שבו, לשיטתם, היה צריך להיות מוגש כתב אישום, שלא הוגש. אדרבה, דווקא עת עסקינן במחאות נגד השלטון, חשובה ההקפדה היתרה על שיקול דעת עצמאי ורחב של רשויות האכיפה, על מנת שלא ישמשו ככלי בידי השלטון לדיכוי מחאות נגדו, ולא למותר לציין כי אל מול הטענה של העותרים לאכיפה בררנית, ניצבות כיום טענות חמורות לאכיפה בררנית מהצד השני של המתרס, בין היתר לאכיפת יתר בדמות חקירות ומעצרי סרק רבים, כפי שעולה גם מהחלטות של בתי משפט שבפניהם הובאו העצורים".
השופט עמית הוסיף ושלל את הניסיון להשוות את היחס למפגינים נגד הרפורמה למפגינים נגד הסכמי אוסלו וההתנתקות, "העותרים מבססים טענתם לאכיפה בררנית על 'קבוצות שוויון' – כביכול שבחרו להציג, תוך התעלמות מ'קבוצות שוויון' אחרות שניתן היה להתייחס גם אליהן. ככלל, הנטל הראייתי המוטל על הטוען לאכיפה בררנית הוא כבד במיוחד. מכל מקום, איני רואה להיגרר אחר העותרים ולהשוות את הנעשה בימים אלא במקומותינו לפעולות האכיפה שנעשו לפני למעלה מ 30- שנה בקשר למחאות וההפגנות כנגד הסכמי אוסלו או לפני 19 שנה בתקופת ההתנתקות".
השופט מינץ הסכים לחוות הדעת של השופט עמית, אך העיר כי ההרחבה הרבה של זכות העמידה היא זו המביאה לעתירות שכאלו כדוגמת זו שהגיש השר וסרלאוף: "הרחבת זכות העמידה גורמת לבית המשפט לחרוג מתפקידו הגרעיני להכריע בסכסוך קונקרטי אל עבר קביעת נורמות בעלות אופי כללי. היא גם גוררת את בית המשפט לדון בסוגיות של מדיניות כללית, גורמת לא פעם לפגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות ומסיטה את הדיון מהזירה הציבורית אל בית המשפט… יש בהרחבת זכות העמידה כדי לשנות את נקודת האיזון באופן המעורר קושי".
"לפנינו עתירה של שר בממשלת ישראל", המשיך מינץ, "המבקש לעורר דיון בסוגיה כללית שעניינה מדיניות גורמי האכיפה נגד מפרי הסדר הציבורי התקין בעת הפגנות (על כלליותה והיעדר הקונקרטיות שבה, באופן המקשה גם על בירור הסעדים המבוקשים, עמד גם חברי בחוות דעתו). לעניות דעתי אין מקום להרחיב את זכות העמידה עד כדי מצב שבו שרים בממשלה יביאו סוגיות כלליות של מדיניות ציבורית לפתחו של בית משפט זה, וספק רב בעיני אם התועלת הצומחת ממצב שכזה גדולה יותר מהנזק. יש בכך ביטוי קיצוני של העברת הזירה הפוליטית, שהיא המעון הטבעי של שרי הממשלה, אל תוך ד' אמותיו של בית המשפט, בשאיפה שיכריע בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית, אשר הן לעתים נוקבות וקוטביות".
לדברי מינץ, "מעבר לכך שאין זה מתפקידו של בית המשפט להביע את עמדתו באותם נושאים, הרצון שבית המשפט יכריע בדבר, מעמיד אותו במצב של 'אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר. אם אומר שמא ילמדו הרמאין, ואם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו'… בידי שרי הממשלה כלים רבים מספור להתמודד עם מדיניות שלטונית של עמיתיהם שאינה לרוחם, גם אם מדיניות זו מאומצת ולוּ בכפייה על ידי יועצים משפטיים שאינם לרוחם. פניה לבית משפט זה על מנת שיאמץ את גישתם תוך מתן הוראות ליריביהם לבל יתמידו במימוש מדיניות שאינה נראית בעיניהם, פסולה בעיני וחורגת מתפקידו של בית משפט זה באופן קיצוני".
"הדברים האמורים", סיכם מינץ, "נכונים לדעתי על דרך קל וחומר, שעה שהשגותיו של השר במקרה זה מופנות לא רק כלפי היועצת המשפטית לממשלה אלא כלפי 'מדיניות האכיפה', כאשר כוונתו לכלל רשויות האכיפה. לאמור, 'מערכת אכיפת החוק', 'ראשי מערכת אכיפת החוק' על ראשיה השונים ו'המערכת' כולה, ביטויים עליהם חזר העותר בעתירתו לא פעם ולא פעמיים".
