יום חמישי, 23.5, 13:45, נתב"ג
התוכנית הייתה פשוטה: חופשה זוגית שתאפשר לנו לעבד את מה שעברנו בכמעט חצי שנה של מילואים. את הכרטיסים הזמנתי לסוף חודש מאי; כשנלחמתי בחאן־יונס בסוף ינואר, הייתי משוכנע שאחרי פסח כבר לא תהיה מלחמה. והנה, עם הנחיתה בארץ אני מקבל טלפון מהקצין שלי. "קיבלנו משימה להיכנס לרפיח". מתי, אני שואל. "תגיע ביום ראשון בבוקר לחתום על ציוד, בערב חוצים גדר". בשבת אני מחבק את הילדים יותר מהרגיל, מנסה לנשום מהם עוד קצת לפני שאני יורד שוב דרומה.
עד לפני שנה, תמרון בעזה היה סיפור היסטורי. היום כבר יש לי בטלפון פתק, "רשימת ציוד לתמרון", לקראת כניסה רביעית לעזה. המשימה זהה, כל פעם בשכונה אחרת. אני מעדכן את המערכת, אורז תיק, לובש שוב את המדים, מבטל פגישות עיתונאיות עם כמה שרים, ונוסע לשטח כינוס סמוך לכרם־שלום.
יום שני 27.5, 17:30, גבול ישראל־עזה
אחרי דחייה של 24 שעות, אנחנו עומדים בסדר תנועה מול גדר הגבול. לידי בדחפור יושב נאור לוי. לא הכרתי אותו לפני שבעה באוקטובר, היום אנחנו קרובים כמו אחים. הוא מפעיל את כלי הרכב ההנדסי המשוריין, אני מפקד על הכלי, דואג לקשר ולניווט. מדי פעם אנחנו מחליפים תפקידים. מתחילת המילואים אנחנו צמד, "דובי ירחי" – ככה נקרא בקשר הצוות שלנו, שמפעיל את מפלצת הברזל D9. נלחמנו יחד בכמה שכונות ברצועת עזה. שבועיים בכל פעם. שנינו באותו הכלי, אוכלים יחד, ישנים יחד, עולים על מטען יחד, יוצאים הביתה יחד.
"מתחילים תנועה". אני אומר תפילת הדרך, מחזק את ציוד המגן, מוודא שהנשק זמין. לפתע מגיעה שיחת טלפון משר בממשלה, שמתקשר לתדרך אותי על אחת הסערות הפוליטיות הלא חשובות שהעסיקו את התקשורת באותו היום. "אני ברפיח, עוד חמש דקות נכנס ללחימה", אני עונה. הוא מופתע. אחרי שתיקה קצרה ומביכה הוא מאחל לי "שמור על עצמך" ומנתק. תדרוכים משרים יוחלפו השבוע בתדרוכים לקראת התקפות.
אנחנו חוצים את הגדר בלי אורות, בנסיעה איטית בעזרת אמצעים לראיית לילה. כל החושים מתחדדים, האדרנלין שלא חוויתי מאז הפעם האחרונה בפנים, חוזר. מאחורינו קיבוץ כרם־שלום, ואנחנו עוברים סמוך למעבר רפיח, צוחקים בקשר על הדיוטי פרי. אני נזכר שרק לפני ארבעה ימים הייתי במדינה אחרת. עולם משוגע. אחרי שעה של נסיעה איטית אנחנו מגיעים למִגנן של הגדוד. "אבירי הפלדה", פלוגת הצמ"ה – ציוד מכני הנדסי – שבה אני משרת במילואים, הצטרפה לחטיבת הנח"ל לתמרון ברפיח, ואנחנו מתפזרים בין הגדודים.
שבת, 1.6, 9:00 בבוקר
גם ברפיח יש עונג שבת: במקום לצאת לפנות בוקר, המג"ד קובע את השי"ן לשעה 9:00. מתקדמים על פי התוכנית. בית חשוד מושמד באמצעות חבלה. אנחנו נכנסים לשתות קפה בבית המג"ד. מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יאיר צוקרמן, נכנס. "אתם על הדחפור?" הוא לוחץ את ידנו, "תודה רבה לכם". בלחימה בעזה לא מתקדמים בלי הדובי. הוא פותח בתים, מאתר מנהרות ובונה את המגננים בכל ערב.
השבת עוברת לאט, הגזרה שקטה באופן יחסי. הפוליטיקה לא זולגת לשדה הקרב, אבל היא נשמעת ולא נשמעת כל הזמן. בקשר מתלוצצים אם ביידן יאשר התקדמות לעומק העיר או שהמערכה תיבלם. שאלות על המשך המשימות מקבלות לא פעם תשובה בסגנון "תלוי מה יחליטו היום בדרג המדיני", למורת רוחם של הלוחמים.
"תחילת תנועה". הדחפורים לפנים, פלוגת הטנקים מחפה מאחור. מחשיך בחוץ. אני זורק רימון לבית חשוד. חוזרים למגנן. "דובי ירחי ממשנה בולדוזר", "המשך", אני עונה לאחי הגיבור בנצי. "אני מגיע לבקר", הוא אומר לי. בנצי ואני נפגשים על אדמת רפיח. מתרגשים מאוד. חיבוק ארוך, תמונה. הפעם האחרונה שהיינו יחד באותו בית ברצועת עזה הייתה ב¬־22 באוגוסט 2005. היינו אז ילדים שגדלו בנצרים. היום אנחנו לוחמים ברפיח, הוא בקבע ואני במילואים. עושים הבדלה, מחליפים קצת חוויות, שותים פחית קולה ומדברים על אבא ואימא. אנחנו שלושה אחים ברפיח, כל אחד בחיל אחר, אבל השלישי בגזרה רחוקה.
יום ראשון, 2.6
אנחנו מתעוררים בשעה מוקדמת, אחרי שנת לילה שנקטעה לא פעם. קשה לישון כשצה"ל ממשיך לתת אש בכל שעה ביממה. לצד המוכנות התמידית להיתקלות, אי אפשר להיות רגועים עד הסוף באזור לחימה. הטלפון על מצב טיסה מאז שנכנסנו, ועדיין הוא רוטט. אני מציץ במסך המאובק וקורא: תזכורת יומן, דיון על גיוס החרדים בבג"ץ. רוב הלוחמים סביבי מנסים לברר מה הייתה התוצאה בגמר ליגת האלופות ואם ריאל ניצחה את דורטמונד. אני אולי הלוחם היחיד ברצועה שמרגיש שהוא לא החמיץ את הגמר אלא את הדיון הדרמטי בבג"ץ.
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') ב"יומן"
