אוניברסיטת קולומביה במנהטן, אחת האוניברסיטאות הטובות והבולטות ביותר בעולם, הפכה למוקד מרכזי של פעילות אנטי־ישראלית מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. "האפקט בקמפוס היה מיידי, עוד לפני שישראל בכלל הגיבה״, מספר טל זוסמן, דוקטורנט למדעי המחשב בקמפוס. ״הצהרות, הפגנות זעם והפצת קונספירציות הזויות, שאירוע 7 באוקטובר לא קרה, שלא היה אונס, שילדים לא נפגעו ושצה"ל הוא זה שהרג את האנשים".
זוסמן בן 23, נולד בחיפה וחי בארצות הברית מגיל ארבע. "היו בעבר הפגנות בקמפוס וגילויי שנאה נגד ישראל ונגד יהודים אבל אפשר היה להתעלם מהם״, הוא מספר, ״הפעם זה פשוט התפוצץ והסמסטר הראשון היה מאוד קשה ומדכא. הרבה פרופסורים בעלי השפעה רבה על התלמידים תמכו בטרור ונאלצתי לנתק קשר עם כמעט 20 חברים שלי במגמה, שהביעו תמיכה בחמאס. היום אני כבר לא יודע על מי אני יכול לסמוך ועם מי אני יכול לדבר".
מספרם של הסטודנטים הישראלים באוניברסיטת קולומביה מוערך בכ־200 השנה. מי שהרגישה באופן מוחשי את הסכנה להיות סטודנטית ישראלית בקמפוס היא סתיו סלמה, בת 27 מתל־אביב, שמסיימת תואר במנהל עסקים ויחסים בינלאומיים ומתמחה בשנה האחרונה במשלחת הישראלית באו"ם.
"שבוע וחצי אחרי האסון נאמתי על קדושת החיים בעצרת שקיימנו לזכר הקורבנות. יהודי שהיה בקהל צילם את הנאום ללא ידיעתי והעלה סרטון לטיקטוק, שצבר יותר ממיליון צפיות. הוויראליות הפכה ברגע את הפנים שלי למוכרות ואת החיים שלי לסיוט״, היא נזכרת, ״כשהגעתי לקמפוס אנשים ירקו עליי, נאלצתי להיעזר באבטחה כדי להגיע לשיעורים וקיבלתי המון הודעות שטנה, מה שגרם לי לטוס לארץ לכמה חודשים. במחלקה שבה אני לומדת, עוסקים באופן שוטף גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אז קולות אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ואנטישמיים הם דבר שמאוד מוכר לי גם לפני המלחמה ומלווה אותי הרבה שנים, אבל ב־7 באוקטובר ראינו מיד עלייה ניכרת ברטוריקה הזו ובכמות האנשים שעומדים מאחוריה. יומיים אחרי כן כבר יצאה קריאה מטעם ארגון פלסטיני לקיום יום זעם, ושלושה ימים אחר כך כבר התקיימה הפגנה המונית. מאז, הקמפוס כולו השתנה וכל יהודי נאלץ להתמודד עם זה. עבורי, הקושי המרכזי היה להתמודד עם מה שקורה באוניברסיטה במקביל להתמודדות עם מה שקורה בארץ, עם האובדן הנורא ועם כל האנשים שגויסו לצבא, בזמן שאני נכנסתי למגננה, במה שהיה עד אז הבית הבטוח שלי בניו־יורק".
סלמה חושבת ופועלת מחוץ לקופסה. "הדרך לגייס עוד אנשים לצד שלנו היא בעובדה שחלק מהמפגינים הם גם אנטי אמריקה. הם פותחים חזיתות עם הרבה גורמים. יש לי חברים הודים או איראנים שזועמים בדיוק כמונו, והחיבור בינינו הופך את המאבק המשותף למשמעותי יותר. ההבנה הזו הובילה לרעיון להשתמש בהפגנות בדגלי ארצות הברית, וברגע שפטריוטים אמריקנים הפנימו שהתנועה הפלסטינית היא אנטי אמריקנית, הם מייד גינו אותה", היא מסבירה, "אני יוצאת עכשיו לעולם בהבנה שאני חייבת לעשות משהו בשביל העתיד. הזירה הצעירה בקמפוסים מופקרת, צומחת שם מפלצת שתהיה אחראית בעתיד על קבלת ההחלטות בארצות הברית, ואם נוותר על המאבק נשלם מחיר כבד".
המהירות שבה הגיבו הארגונים הפלסטינים בקמפוס למתרחש העידה שמדובר בגופים מאורגנים היטב שרק חיכו לשעת כושר. "ב־9 באוקטובר כבר הייתי על טיסה לארץ בדרך למילואים אז לא חוויתי מה שקרה כאן, וכשחזרתי המציאות הייתה רגועה יותר וחשבתי שכולם מגזימים, אבל אז הכול החל שוב ופשוט הייתי בשוק", נזכר בר ממן, בן 25, שנולד וגדל בירושלים ומסיים שנה שנייה בלימודי תואר במדעי המחשב. "הדהימה אותי הבורות, לא האמנתי עד כמה אפשר להשפיע על הדור הצעיר להגיד דברים שאין להם שום אחיזה במציאות. הם מקבלים מידע מטיקטוק ומהארגונים השונים, ובפעם הראשונה בחיים הבנתי מה זו אנטישמיות".
במהלך השיחה הביעה החבורה הרבה תסכול והרבה כאב, בעיקר בשל התחושה שהם נותרו לבד במערכה, כאשר ההסברה הישראלית פשוט אינה קיימת. "לצערי הפסדנו מזמן בקרב על ההסברה כי אין אסטרטגיה אחת, אין בנק מידע מטעם ישראל של סרטונים שאפשר להפיץ ואין אפילו סיסמה שלנו למאבק הזה. אין לנו כלום חוץ מבודדים שמנסים בעצמם לעשות מעשה", קובעת נעמי פרומין, בוגרת שתי שליחויות של הסוכנות היהודית שחזרה לארץ ימים ספורים לפני האסון ועובדת כיום כיועצת למשרד הביטחון בנושא יהדות התפוצות. "הסטודנטים רואים היום בפלסטינים את המדוכאים והמושפלים, בדומה לשחורים, וכאן אם אתה רוצה להיות בצד של הקדמה והליברליות, אתה לצידם".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
