"בעצם המשא הזה, הזיכרון הזה הכבד מנשוא, שאת עיקר משקלו נושאות המשפחות שלכם, ואנחנו מסייעים ונותנים כתף – המשא הזה בעצם הוא המוביל את מסענו, הוא המיישר לנו את הדרך, מסמן לנו נתיב ההתקדמות ומאיר לנו את הדרך". בפנייה זו למשפחות השכולות חתם אבידן בית־יעקב את נאומו בטקס ליל יום הזיכרון ביישוב עלי. אמר ולא ידע מה צופן העתיד, כשפחות מ־72 שעות לאחר מכן נפל בנו, סרן רועי ז"ל, בתקרית הירי הדו־צדדי בלב ג'באליה עם ארבעה מלוחמיו.
רק לפני כמה חודשים נבחר אבידן ליושב ראש ועד היישוב עלי, אחרי שנאלץ לסיים את חלקו בלחימה ברצועת עזה כדי להתמודד לתפקיד. אחרי שנבחר הוא נאם בטקסים המרכזיים של היישוב בליל יום הזיכרון וגם בליל יום העצמאות, אז נכח לצידו שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. "אחרי שסיימתי לנאום, חזרתי למקומי ליד השר והתיישבתי, ואז בדיוק רועי התקשר. ידעתי שהם אמורים להיכנס לג'באליה, אז אמרתי שאנחנו באמצע הטקס, שנדבר יותר מאוחר ושבינתיים יהיה בהצלחה", הוא נזכר בשיחתם האחרונה. "אני לא אומר לעצמי היום למה לא דיברנו יותר, גם כי הנחתי שעוד ניפגש וגם כי הקשר שלנו היה עמוק, ומילים בודדות הספיקו לנו. היינו רצים על חוף הים ועושים המון דברים בלי הרבה מילים. חוץ מזה, כמה אנשים השיגו תמונה עם הבן שלהם באמצע המלחמה בתוך עזה?"
ולא תמונה אחת אלא שלוש, מתעדות פגישות שלהם במהלך הלחימה, רועי כמפקד מחלקה בגדוד 202 ואבידן כקצין תכנון בחפ"ק מפקד חטיבת הקומנדו, שלחמו בגזרות שכנות. "כל פגישה הייתה יוזמה שלנו. אי אפשר להיפגש סתם. במלחמה הזאת, כל מעבר של כוח בתוך כוח נגמר בתקרית דו"צ", הוא אומר דו־משמעית.
אבידן: "כשנפגשנו בעזה רועי שם לב שקראתי לו 'אחי'. אז נכון שאנחנו אבא ובן, אבל היינו באותה סיטואציה ואנחנו ברמת חיבור של 'אח'. יש רמת חיבור גבוהה מזו?"
פגישתם הראשונה התרחשה ב־9 בינואר. "נכנסתי לפניו לחאן־יונס עם מח"ט הקומנדו, וידעתי שהכוח שלו אמור לעבור לידנו. ביום הראשון לא הסתדר להיפגש, למחרת אמרתי לעומר המח"ט: 'נו, מתי הולכים לפגוש את הבן שלי?' והוא אמר לי ללכת אבל לא באמת יכולתי לעזוב ולצאת באותו רגע. ביום השלישי הלכתי למג"ד 202, שם פגשתי גם את המ"פ של רועי. סיכמתי איתם שרועי יבוא אליי אבל הוא התעכב. בינתיים עמישר בן־דוד, מפקד חפ"ק המח"ט וחברי הטוב מהיישוב, אמר לי שאני מעכב אותם ועומר המח"ט עצבני. אז יצאתי מהבניין וחיכיתי למטה. פתאום ראיתי אור אדום מתקרב אליי. זה היה רועי עם פנס הראש שלו. התחבקנו, אבל בגלל לחץ הזמן לא הספקנו אפילו לשוחח לעומק, רק עדכון קצר. זירזו אותנו, אבל אמרתי להם שעכשיו אני עם הבן שלי אז שיחכו, כי היינו חייבים לשלוח תמונה משותפת לאימא".
הפגישה השנייה הייתה שלושה ימים לאחר מכן, ב־12 בינואר. "זה היה יום שישי, אז הלכתי לפגוש אותו לפני שבת כדי שנוכל להצטלם שוב. עברנו על המפות, הכוחות והמשימות בגזרה. הסמ"פ שלו הזכיר לי בשבעה שרגע לפני שהלכתי, בירכתי את רועי בברכת הבנים. הקצין סיפר שהוא לא מגיע מעולם דתי אבל ממש הרשים אותו הרגע של אב ובנו. וכשנכנסתי לשם בהתחלה, רועי פתאום אמר לי 'אבא, זה מוזר'. שאלתי אותו מה מוזר, והוא אמר שקראתי לו 'אחי'. מבחינתי, זאת הכותרת של כל הדבר הזה. בהספד אמרתי שלפעמים הרגשתי שהוא כמו האח התאום שלי. נכון שאנחנו אבא ובן ואני מברך אותו, אבל היינו באותה סיטואציית מלחמה ואנחנו ברמת חיבור של 'אח'. יש רמת חיבור גבוהה יותר מאחים לנשק? זה נשמע מאוד מיליטנטי, אבל הרבה אנשים אמרו לי שכל אבא חולם להיפגש עם הבן שלו במלחמה".
הפגישה השלישית הייתה ב־7 בפברואר. "אני כבר הספקתי לצאת הביתה ולהתרענן, ואז חזרתי. היו צריכים לפוצץ מסגד כלשהו במחנה הפליטים בחאן־יונס, אז הכוח של רועי התקרב לכיוון שלנו ויצאתי לקראתו", אומר אבידן, ומתאר תסריט מופרך, שבו אב ובנו נפגשים בין בתים הרוסים, טנקים וכלים כבדים, וריח חריף של אבק שריפה. "התחבקנו ושאלתי אותו מה הוא צריך. רועי ענה שהמג"ד הביא להם גנרטור אבל אין בנזין, אז מיד הבאתי לו. אמרתי לו לקחת מהר לפני שעמישר יראה", הוא נזכר בחיוך.
אני שואל את הדס, האם, איך היא הרגישה כשקיבלה את התמונות מתוך עזה. "הרשיתי לאבידן להיכנס לחאן־יונס רק בתנאי שהוא יחזור עם תמונה עם רועי. את התמונה השלישית קיבלתי בדרך חזרה מחתונה. זה היה כיף, אחרי שלא ראיתי אותו הרבה זמן, ולדעת שהם ביחד. לפני התמונה שלחת גם הקלטה של רועי", היא נזכרת לפתע. אבידן מוצא ומפעיל: "אימא מה קורה? עשינו פה פגישה. בגלל הפיצוץ התרחקנו שנייה מאיפה שהלכנו והתקרבנו לאבא, אז הוא עלה מולנו ונפגשנו לכמה דקות. זהו, תיהנו בבית, תרגישו טוב", נשמע קולו של הבן בהקלטה שלא נשמעה שלושה חודשים, והעיניים מתמלאות דמעות.
מבקר חברים בהר הרצל
רועי בית־יעקב, בן 22 בנופלו, הוא השני מבין שמונה אחים. למד בישיבה התיכונית במושב הזורעים, לאחר מכן המשיך למכינה הקדם־צבאית מעלה־אפרים השייכת למוסדות "בני דוד", ואז התגייס לגדוד 890 בחטיבת הצנחנים. אחרי קורס קצינים הוחלט לשבצו לפקד על מחלקה במסלול ח"ץ – חרדים בצנחנים – שזה עתה התגייסו.
אבידן מספר כי אחד הדברים שהופתע לגלות על בנו הוא הרגישות שלו לחייליו; סיפורים על חייל שלקח כפרויקט אישי וסייע לו במהלך כל הטירונות, עזרה בניווט לחבר לצוות בקורס מ"כים, ומשפט שאמר לאחד מלוחמיו שחשש להיכנס בפעם השנייה לעזה. "הוא אמר לו 'אתה חייל מעולה, אני מאמין בך', זהו. לא ציונות ולא אידיאלים גדולים. כשרועי סיים קורס קצינים, הוא לא הבין למה שמו אותו בפלוגת ח"ץ. הוא חשב שכנראה בגלל שגם לו יש כיפה. אחד הסַמלים שהיו תחתיו אמר לו: אתה לא מבין למה אתה שם? יש לך 15 חיילים בודדים, יותר מחצי מהצוות. בהשבעה הכנו שקיות צ'ופרים לחיילים הבודדים, וגם לפני הכניסה לעזה, כשעשו מפגשים לחיילים עם ההורים, הדס והילדים הכינו להם שקיות. רועי היה אבא שלהם, והגן עליהם בוויכוחים מול המ"פ. אלה צדדים שאתה לא רואה אצל הילד שלך".
בשמחת תורה רועי היה בבית. "בעשרה לשמונה מישהו בבית כנסת אמר שיש אירוע בדרום", אומר אבידן. "אחרי שש דקות הליכה מבית הכנסת לבית, ראיתי את רועי בא לקראתי ומחזיק את הטלפון הנייד שלי, 'אבא, מלא מתקשרים אליך'. אמרתי להדס 'זאת מלחמה, נחזור עוד חודשיים'. ארזנו תיקים ויצאנו. בדרך דיברנו עם המ"פ שלו כדי להבין לאן להגיע. אני עצרתי במחנה בית־ליד, במפקדת הקומנדו, והוא המשיך לשדרות עם שאר מפקדי הגדוד". אחרי לחימה של יומיים בעיר הדרומית ובסביבתה המשיכו רועי וחבריו לכיוון הרצועה. "כשהחטיבה נכנסה להילחם ברצועה, והצוות שלו עדיין היה במסלול, הם אבטחו את הפת"ן (יחידה חטיבתית לפינוי, תספוק וניוד, י"א). אחרי שבועיים גילינו שהצוות נכנס לעזה והחיילים קיבלו שם כומתה אדומה, ומיד הצטרפו ללחימה עם הגדוד.
"הצוות שלו, שרק עכשיו סיים מסלול, נכנס לתוך פלוגה ותיקה שנלחמת כבר כמה שבועות בצפון רצועת עזה", מסביר אבידן, ומציין כי למרות זאת, הצוות בפיקודו של רועי הפך לטוב בפלוגה בתוך זמן קצר. "רועי היה המפק"ץ שלהם מהטירונות, וגם בתוך הלחימה שמר על דיסטנס ודרישות גבוהות. במשך הזמן רועי טיפח את אחד מהם, דניאל חמו, לתפקיד הקַשר שלו. הם הפכו לחברים טובים, ושאר החיילים תיארו שהיה להם תיאום מושלם. בכל כניסה לבית הם לא היו מדברים מרוב שהיו מתואמים. לכולם היה ברור שאם הם ימותו, אז רק ביחד", וכך היה. דניאל נהרג בתקרית שבה נפל בית־יעקב ז"ל, לא לפני שתרם מח עצם לאישה בת 60, בתחילת המלחמה.
"באחד הלילות הייתה אווירה לא טובה. רועי צעק על כמה חיילים שהסתפרו בצורה לא תקנית. דניאל הקשר לקח אותו לשיחה ובמשך עשר דקות 'שטף' אותו על כך שאי אפשר להמשיך עם היחס וההתנהלות הזאת, בעיקר כששאר הפלוגה מתנהלת אחרת. רועי שמע, הלך להתייעץ עם הסמ"פ ואחד הסמלים בפלוגה, ולמרות שהשעה הייתה 1 בלילה, ובעוד פחות מארבע שעות הם היו אמורים לצאת להתקפה, הוא החליט שזה לא סובל דיחוי ואי אפשר לחכות. הוא העיר את הצוות, כינס אותם ואמר: 'טעיתי. אני מתנצל על ההתנהלות שלי', ואז הקריא להם את רשימת הטעויות שהוא עשה וביקש מהם לספר לו מה לדעתם צריך להשתנות. החיילים סיפרו שמאותו רגע, וכבר בהתקפה שהם עשו כמה שעות לאחר מכן, הצוות התנהל כמו תזמורת מדהימה והם הפכו לצוות המוביל בפלוגה, השנייה באיכותה בחטיבה כולה, אחרי הסיירת".
הדס ואבידן מספרים על הנטייה של רועי לעשות הכי טוב כל דבר. "הוא ירה כמעט כל טיל, פרץ את רוב הבתים, הפעיל רחפנים ועוד. הוא היה מקצוען ומדויק בתורה הצבאית, אבל היה לו ביטחון עצמי להיות גם זה שמבשל לצוות בעזה. בחנוכה הוא הכין להם ספינג'ים וכשמצא קינמון הוא הכין להם עוגיות שכולם זוכרים את הטעם הנהדר שלהן. הוא פשוט יודע לעשות הכי טוב, אז הוא אומר לכולם: תנו לי, אני אעשה. כל הכוחות באזור שלהם היו מזהים אותם – צוות שהולך אחרת, מסונכרן ומצויד כמו שצריך. השריונרים שמסביבם קראו להם 'הצוות הטקטי', כי הם ראו אותם הולכים זקופים ומתוחים בלב ג'באליה, וממש התווכחו ביניהם איזה טנק יילחם לצידם".
בתחילת המלחמה נמתחה ביקורת על מפקדי חטיבת הצנחנים, בעקבות השארת הלוחמים במשך כ־80 יום בלי יציאה הביתה. לכן כשרועי יצא בפעם הראשונה, הוריו ואחיו לא הבינו למה הוא מתעכב. בהודעה שכתב אמר שהוא "עושה סידורים בירושלים". אחד החברים שלו סיפר שהוא הלך להסתפר כי הוא צריך לראות חברים, חברים שקבורים בהר הרצל: שילה ראוכברגר מהשכונה שנפל בשבעה באוקטובר, ונתנאל איתן שלמד איתו במכינה ונפל כחודש לאחר תחילת הפעולה הקרקעית. "הוא הגיע לכאן רק בעשר בלילה כשכולנו מחכים לו שידליק את המנגל", נזכרת הדס.
חבר אחר סיפר כי שלושה שבועות לפני נפילתו הם טיילו בצפון ושוחחו על מה יקרה אם מישהו מהם ימות. החבר שאל את רועי איפה הוא ירצה להיקבר. "מה זאת אומרת? בהר הרצל", ענה רועי. "לא תרצה קרוב יותר להורים, שיהיה להם נוח להגיע?" נשאל בחזרה. "אני עם הגיבורים", ענה בנחרצות.
פתאום מצלצל הטלפון של אבידן, הוא מעביר אותו להדס. "מתקשרים מארגון 'משפחה אחת' רוצים להגיע מחר לביקור אחרי הביקור אצל עמישר", היא אומרת ומוסיפה בציניות שסיגלה לעצמה: "שתי ציפורים במכה".
הנוף הנשקף מבית המשפחה בשכונת נוף הרים בעלי, מפעים. אבידן מספר כי ביום עם ראות טובה אפשר לראות אוניות בים התיכון, והרוח המנשבת כאן משכיחה את השרב. את התמונה המוכרת של רועי, זאת שהופצה עם נפילתו, הם צילמו במטבח אחרי שחזר מכמעט שלושה חודשים רצופים של לחימה בעזה, תמונת סלפי של אב ובנו, שכעת דווקא האב נחתך ממנה.
"כשרועי היה בכיתה י' היה רגע שהרגשתי שהחוט בינינו עומד להיקרע, אבל למדנו יחד איך לתקן ולכן הוא נהפך לחבר טוב. סמכנו אחד על השני. הוא אחד שלא יזוז מהשיטה שלו, הוא מאוד סומך על עצמו וגורם לאחרים לסמוך עליו. יש אנשים שלוקחים לחופשה המון בגדים, כי מי יודע מה יקרה, ובסוף הם לא משתמשים בכלום. רועי היה לוקח בדיוק מה שהוא צריך. כשהיה בחאן־יונס הוא ביקש שנקנה לו תיק קטן במקום התיק הגדול שהיה לו. הסביר מה צריך להיות בפנים. החלטתי לקנות לו גם חליפת סערה מאוד יקרה כי היה חורף, אבל הוא השאיר אותה פה ואמר 'לא ירד גשם'. בליל שבת הוא היה מתווכח על הלכות עם האחים שלו, 'תפסיקו להמציא הלכות' הוא היה אומר, הולך לארון ספרים, ומראה להם ב'שמירת שבת כהלכתה' את המקור. כהורים היו רגעים שחשבנו שזה אולי נובע מזלזול, אבל בהספד הבנתי שזה העולם הרוחני שלו, הוא יודע מה הוא צריך, נצמד לזה ולא צריך לעשות מילימטר יותר או פחות".
הטרמינולוגיה חשובה
במהלך המלחמה נאלץ אבידן לסיים את חלקו במילואים, ולחזור לביתו כדי להתמודד לבחירות. "לא רציתי לצאת מחאן־יונס בשביל זה, אבל אמרתי לעצמי שלנהל יישוב זה כמו להילחם. הרי זה מה שבאנו לעשות כאן. לחצו עליי להתמודד שבועיים לפני המלחמה, ונרשמתי 12 שעות לפני סגירת הרשימות. בכלל חשבתי להישאר בעולם החינוך ולנהל בית ספר", הוא אומר, זאת אחרי שבשנים האחרונות הקים וניהל את המכינה הקדם־צבאית "בני גד" בבקעת הירדן, המיועדת לנוער במצבי סיכון.
"כיושב ראש היישוב הגעתי למשפחות השכולות בערב יום הזיכרון ושוחחתי איתן. שבוע אחרי כן הן הגיעו אלינו בשבעה. אבל כשנכנסתי אליהן בתפקיד, הרגשתי שזה קודש קודשים. הלכתי על קצות האצבעות וחשבתי על הניסוח המדויק של כל מילה. גם בראיונות שנתתי עכשיו, ידעתי שהטרמינולוגיה חשובה מאוד. המלחמה היא לא 'ארורה', ובמקום 'חלל' אני אומר 'קדוש'. למה אמרתי שהחיילים בטנק הם צדיקים ועשו את הכי טוב שהם יכולים? לא כי החלטתי שצריך לחזק אותם, אלא כי זה מה שאני חושב. בדיעבד ראיתי את הראיונות שלי, את העריכה ואת מה ששמו לפני כן ואחרי כן, את הקריינות, הכתוביות והתמונות, ואני מבין שבמשך כמה ימים דיברו על 'התאונה המבצעית'. אני לא שם. מבחינתנו הוא מסר את הנפש.
"זאת מלחמה. אין הבדל בין תאונת דרכים בדרך חזרה ממילואים לתאונה מבצעית ולקרב. אני מוצא עצמי חושב המון דווקא על השניות האחרונות של רועי. החיילים תיארו שהוא צעק: זה לא אר־פי־ג'י, זה פגז. אחד החיילים אמר: בטח שהוא ידע שזה לא נ"ט, כי על הבית של בית־יעקב לא יורים נ"ט. הוא היה כל כך מקצוען, לא היה להם פצוע אחד מתחילת המלחמה, המחבלים לא זיהו אותם בגלל המקצועיות שלהם. הוא ידע שהדבר היחיד שיכול לפגוע בהם זה ירי כוחותינו. המג"ד סיפר לנו שהוא מצא אותו בדרך לשאר החיילים".
בשבועיים האחרונים פורסם כי אחת הפעולות האחרונות שעשה רועי הייתה חשיפת פיר המנהרה, שמאוחר יותר התברר כי נמצאות בה גופותיהם של ארבעה ישראלים שנרצחו ונחטפו בשבעה באוקטובר: שני לוק, עמית בוסקילה, רון בנימין ויצחק גלרנטר ז"ל, שהובאו לקבורה בישראל. שעות אחרי שחשף את הפיר, ולפני שאנשי יחידת יהל"ם חקרו את כולה ומצאו את הגופות, התרחשה התקרית שבה נפל רועי.
"החיילים אומרים שמשימת החזרת החטופים הייתה בנפשו", מספר אבידן. "אלמוג המג"ד שלו אמר שרועי היה יכול להמשיך הלאה, לא היה שום צורך להפוך את הרהיטים, והוא התעקש להרים הכול בידיים שלו. החיילים סיפרו שהיו מקרים שבהם הוא היה ממש במרוץ לטהר בתים ולסרוק אותם. כשאמרו לנו שהגופות נמצאו בזכותו, זאת הייתה דרישת שלום ממנו. בתפיסה שלי תמיד אמרתי, שלא נכון לשלוח חיילים למות רק בשביל להביא גופות, אבל בסיטואציה הנוכחית של מדינת ישראל, יכול להיות שהוא הציל ארבע משפחות, שהיו יכולות לעולם לא לדעת מה עלה בגורל יקיריהן".
"הוא היה כל כך טוב במקום שהוא היה", מוסיפה הדס. "כששמענו על הפיר שהוא מצא, אמרתי לעצמי שכל הדמות שלו הייתה מדויקת לנקודה הזאת. מבחינת הקב"ה הוא סיים את התפקיד שלו, ואם הוא היה צריך למות, אז שיהיה מאש קדושה של כוחותינו. אבל זה לא משנה באמת, מלחמה זאת מלחמה. הוא היה בדיוק במקום שאליו הוא כיוון".
מסרים מרוממים
"יש לנו תחושת שלמות שאנחנו לא יכולים להסביר", אומר אבידן. "שרועי סיים את חייו בתחושת שלמות, ולא שמשהו נגדע. מרגישים שהוא עשה את משימתו. אין לי מושג מה שאר המשפחות מחזיקות. כשהתחלתי לכתוב את ההספד, חשבתי על המילה 'דיוק', שמאפיינת את רועי מאוד. הוא ידע לאן הוא הולך ומה יכול לקרות. הוא נלחם עם החיילים שהוא גייס ונמצא איתם במשך כל התקופה. זה שיא שלא כל אחד זוכה לו".
דיברתם עם רועי על סיטואציות כאלה?
"זה היה דיבור שלא דובר, אבל אני יכול לדמיין את התגובה שלו. היה ברור לו שיש מחיר ושזה יכול לקרות. זה היה ברור גם לנו".
יש רגעים של שבר?
"בטח שיש. הדס כאימא נמצאת במקום אחר ממני. יש רגעים קשים, חושבים על איך זה ייראה בעתיד. אני מלווה משפחות ויודע שזה לא נהיה קל. אין לי ספק שאנחנו עוד לא מבינים מה כל אחד סוחב. חברה של הבת שלנו סיפרה להורים שלה שהיא לא בוכה, היא שומרת בבטן".
בעת נפילתו של רס"ן עמישר בן־דוד, חברו ליישוב וליחידה, אבידן עוד לא נכנס לתפקיד והוא לא נדרש להודיע למשפחה. כעת הוא נמנה עם צוות המודיעים.
איך מודיעים ליו"ר יישוב?
"זה אירוע הזוי. באותו ערב הייתי בכנס עם התושבים, עם סגן ראש המועצה האזורית שגם הוא תושב עלי ועם מנכ"ל היישוב. לקראת סוף הערב קיבלתי הודעה שמחפשים את סגן ראש המועצה בדחיפות. אמרתי לו והוא יצא לשוחח בטלפון. ולדעתי זה מה שקרה. זמן קצר אחר כך המשכתי לשוחח ברחוב מתחת לבית עם אחד התושבים על הכנסת פועלים פלסטינים ליישוב. כשהמנכ"ל וסגן ראש המועצה ראו אותי והבינו שאי אפשר להודיע לי ברחוב, הם עלו לבית. הבן שלי בכיתה י"א פתח להם, והבין מיד מה קרה. הוא קרא להדס ובדרך סגר את כל הדלתות בבית כדי שהאחים הקטנים לא ישמעו. הדס קיבלה את הבשורה. הבן שלי התקשר אליי ושאל מתי אני עולה הביתה, עניתי עוד 20 דקות. כשעליתי, ראיתי שהדלת פתוחה למרות שהשעה 12 בלילה. שאלתי 'למה הדלת פתוחה' ואז ראיתי את שלושת המודיעים. הבנתי מיד.
"זאת הייתה שנייה שכל העולם מיטלטל. ואני, במקום להיות ברגע, אני ישר מדלג למחשבות פרקטיות. המודיעים דואגים שנתפקד, ושואלים למי עוד צריך להודיע, כי חלק מהילדים לא היו פה. הרגשתי בצבא, כי צריך לנהל את האירוע. הדבר הכי קשה זה להתקשר לבנים שלך ולומר להם שאח שלהם נהרג. ואז להודיע לאחת הבנות שהתעוררה פתאום, ולמחרת בבוקר לבת הקטנה. לא יודע מה הדס הרגישה באותו רגע, אני זוכר שהרגשתי שעוד רגע אני נופל, שהרגליים לא מתפקדות", אומר אבידן.
"המחיר היה ברור מההתחלה. המון משפחות עברו את מה שאנחנו עוברים, ויש בהן גודל. כל אימא נהייתה מרים פרץ. פעם היינו שומעים דברים מסוימים, והיום שומעים דברים אחרים, משפחות שמדברות על אחדות ומסרים ברוח כזאת. זה לא היה פעם".
הדס: "כשרועי הגיע הביתה רציתי לחזק אותו ולומר לו שהוא חלק ממהלך גדול, אז הוא אמר לי, 'אימא, אני לא יודע מה את רוצה ממני, מהרגע שהתגייסתי לצה"ל אני שם בשביל עם ישראל".
