"מדינאי דגול שמכונן יחסים עם סין ועוד 35 מדינות אבל בסופו של יום חוזר לביתו בשכונת אליהו, למיטתו הצנועה, לאשתו, סבתנו היקרה, בבית־שאן. אדם ענק, נפיל, בונה ירושלים, חברון ויהודה ושומרון, ובאותה נשימה גם האדם הפשוט שילך לקניות בשוק, יברך כל אדם הנקרה בדרכו ויזכור כל אחד בשמו ואת סיפור חייו", כך ספד השבוע סגן־אלוף דוד לוי, מפקד סיירת חרוב, לסבו שאת שמו הוא נושא, שר החוץ לשעבר דוד לוי, שהלך לעולמו ביום ראשון בגיל 86.
המילים הללו מיטיבות לתאר את האיש שעלה ארצה ממרוקו, השתקע בבית־שאן כשהוא נטול עבודה ופרנסה, ושנים לא רבות לאחר מכן כבר נפגש עם ראשי מדינות, שרים ומנהיגים מכל רחבי תבל. דוד לוי השפיע בצמתים מרכזיים על גורלה של מדינת ישראל, אך רוב הזמן לא זכה להערכה מספקת וספג לא מעט לעג וזלזול.
כאלף בני אדם הגיעו השבוע לבית העלמין החדש בבית־שאן, כדי להיפרד מהסמל המובהק והמוכר ביותר של העיר. מספרם הנמוך יחסית של המלווים נבע גם מהחום הכבד ששרר בעמק, 45 מעלות ורוח שרבית חזקה. עם זאת, נשיא המדינה יצחק הרצוג, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, השר ניר ברקת, יולי אדלשטיין ועוד כמה חברי כנסת הגיעו כדי לחלוק כבוד ללוי וגם לשניים מילדיו, ח"כ לשעבר ז'קי לוי והשרה וחברת הכנסת לשעבר אורלי לוי־אבקסיס.
אברהם זריהן: "הוא היה בלי פוזה וגאווה, מסתכל בגובה העיניים. פעם הצעירים היו בורחים, אבל בזכות ההתמדה שלו לחזור הביתה, הוא הראה שבית־שאן זה מקום טוב"
לא רק תושבי בית־שאן ופוליטיקאים הגיעו להיפרד מלוי, גם מקיבוצי העמק באו כדי להביע את הערכתם למנהיג האזורי שהלך לעולמו. במועצה השכנה, עמק המעיינות, סיפרו על שותף לדרך שידע להגיע ולתמוך ברגעים רבים, ושסייע למושבים ולקיבוצים.
"למרות השוני ברקע ובתפיסות העולם, אנחנו שכנים ויודעים לחלוק רגעים של שמחה וכאב", אומרת רונית, תושבת אחד הקיבוצים הסמוכים, שהגיעה להלוויה מתוך כבוד לשר לשעבר. "דוד היה מגדלור של אור, מלא בחום וקבלת השונה. החיבור שלו ותחושת השייכות לאזור הזה, גם כשהוא היה פוליטיקאי, היא בדיוק מה שאנחנו מרגישים כאן. מבחינתנו זה טבעי לחלוטין להגיע. פה אנחנו זוכרים אותו כשותף וחבר, לא כבר פלוגתא".
גם אברהם זריהן, תושב נהריה, הגיע לחלוק ללוי כבוד אחרון. זריהן הכיר את לוי שנים רבות, דרך עבודתו המשותפת עם ז'קי סבג, ראש עיריית נהריה לשעבר, שהיה מקורב ללוי. "הוא היה בלי פוזה וגאווה, מסתכל בגובה העיניים ומדבר איתך ללב", זוכר זריהן את המפגשים המקצועיים שהיה בהם גם ממד חברי. "הוא מהאנשים של פעם, רציניים יותר, לא כמו היום. חסר לנו פוליטיקאים כאלה. הוא היה מסתכל על האינטרס של המדינה, היום כולם מסתכלים על האינטרס שלהם. כשרב גדול נפטר אז אומרים שמעכשיו העיר תיראה אחרת, ככה גם עם דוד לוי. המשפחה שלו גדולה, אז יש לו המשך ויש ממנו הרבה זיכרונות".
עליזה, בית־שאנית ותיקה, מספרת על האיש שבלעדיו העיר לא תהיה אותו דבר. "הוא הביא כבוד גדול לעיר. ראינו אותו בחדשות, עם ראש הממשלה, שרים ובכל העולם, אבל הוא תמיד חזר לכאן והיינו רואים אותו ברחוב ומתרגשים. הוא לא היה עם גאווה בכלל. פעם הצעירים היו בורחים מכאן, אבל אני חושבת שבזכות ההתמדה שלו לחזור לבית מתי שאפשר, הוא הראה שבית־שאן זה מקום טוב".
המשרד הממשלתי הראשון שלוי כיהן בו, היה משרד הקליטה בממשלת בגין הראשונה. במסגרת תפקידו הוא דאג רבות להעלאת יהודים מכל רחבי העולם ולקליטתם בישראל, זאת גם מתוך חווייתו האישית כמי שעלה לארץ כמעט בגיל 20, התמודד עם קשיים רבים אך התגבר עליהם.
קסהון עלה לארץ מאתיופיה לפני 32 שנים והתיישב בבית־שאן. מי שקיבל את פניו היה לא אחר משר החוץ באותם ימים, דוד לוי. "הגענו לבית שאן ב־1992, והוא סיפר שלמרות שהוא עכשיו חבר כנסת, שנדע שפעם הוא עבד בבניין ומאז התקדם. כשהוא הבין שאין לנו בית כנסת, הוא נתן לנו כיסאות קבועים בבית הכנסת שלו ואמר 'זה המקום שלכם, לא ייגעו לכם. תתפללו פה כמה שתרצו'. התפללנו שם במשך שנתיים, והרגשנו כמו משפחה. מבחינתו בית־שאן הייתה המקום היחיד. תמיד ראינו אותו פה בחגים, ביום העצמאות. בית־שאן זה הוא".
ניפץ תקרות זכוכית
דוד לוי נולד ב־1937 ברבאט במרוקו. בצעירותו היה חבר בתנועות נוער ציוניות כמו בני עקיבא ובית"ר. כשהיה בן 19 וחצי עלה לישראל עם משפחתו והשתקע בבית־שאן. לוי לא שירת בצבא בשל בעיית ראייה באחת מעיניו. בבית־שאן עבד בעבודות רבות, ובהן ייעור הגלבוע, בניין וחקלאות. לאחר שהיה מובטל במשך תקופה ארוכה, התפרץ ללשכת האבטלה בעיר ועקר בה דלת. הוא נעצר למשך 14 יום. בהמשך, כשמצא עבודה בשדות של אחד הקיבוצים באזור, הוא יזם שביתה של הפועלים עד שיקבלו אספקה קבועה של מים קרים ונקיים. ב־1965 הוא נבחר למועצת העיר ומונה לסגן ראש המועצה. ארבע שנים לאחר מכן הוצב במקום ה־24 ברשימת גח"ל (גוש חירות ליברלים; הגלגול הקודם של הליכוד), והפך לחבר הכנסת הצעיר ביותר. במהלך השנים כיהן כשר הקליטה, שר הבינוי והשיכון, שר החוץ וסגן ראש הממשלה.
לוי ניסה להתמודד כמה פעמים לראשות הליכוד, ללא הצלחה; יצחק שמיר ואחריו בנימין נתניהו גברו עליו. ב־1995 פרש מהליכוד והקים את תנועת גשר, אך בבחירות שנערכו שנה לאחר מכן, כחצי שנה אחרי רצח רבין, הוא חבר שוב לליכוד, סייע לניצחונו של נתניהו ומונה לשר החוץ בממשלתו. ב־1998 התפטר, לדבריו בשל ביקורת על יחס הממשלה לשכבות החלשות. "נשבר לי, נקודה", אמר במסיבת העיתונאים. אחרי שנה חצה את הקווים ורץ עם רשימתו במסגרת "ישראל אחת" בראשות אהוד ברק. לאחר ניצחון ברק בבחירות מונה לוי לשר החוץ. פחות משנתיים לאחר מכן, ולמרות תמיכתו בנסיגה החד־צדדית מלבנון, הוא הודיע שוב על התפטרותו עקב הפשרות המדיניות מרחיקות הלכת שהציע ברק לפלסטינים. בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב־2001 תמך לוי באריאל שרון, אך זה לא מינה אותו לשר אחרי זכייתו. עם הכרזת שרון על תוכנית ההתנתקות נמנה לוי עם קבוצת המורדים בליכוד שניסו להכשיל את המהלך. בפריימריז שהתקיימו בליכוד לקראת בחירות 2006 לא הצליח לוי לזכות במקום ריאלי, ובכך תמה קריירה פוליטית שנמשכה 37 שנים.
ב־2018, אחרי שנים רבות מתחת לרדאר, קיבל לוי את פרס ישראל למפעל חיים, ביום העצמאות ה־70 למדינת ישראל. "סיפורו האישי של דוד לוי הוא סיפורו של נער שעלה ארצה מרבאט שבמרוקו אל המעברה ועיריית הפיתוח, ומנקודת שפל זו זינק אל ליבת העשייה הציבורית והחברתית והיה ממחוללי כור ההיתוך של החברה הישראלית", נימקה ועדת הפרס, "דמותו הייחודית, דבקותו בעקרונותיו והיותו סמל חברתי הן מקור השראה לציבור ומקור להערכה. חזונו, אומץ ליבו, מאבקיו ומעשיו הטביעו חותם מובהק על החברה הישראלית".
נשיא המדינה יצחק הרצוג, שספד בהלוויה, הכיר את לוי מקרוב, בין השאר כשהיה מזכיר הממשלה בממשלת ברק. "כאן, באדמת בית־שאן, העיר שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו, העיר שאהב בכל נימי נפשו ואליה תמיד שמח לשוב, אנו נפרדים היום בכאב מאגדה ישראלית", אמר הרצוג. "המסע של העולה ממרוקו, מסע של 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', מסע מפיגומי הבניין אל עמדות ההנהגה הכי בכירות. היה כל כולו מופת של ציונות, ישראליות, נחישות ואהבת ישראל. דוד לוי גבר על אינספור אתגרים, צלח מהמורות דמיוניות וניפץ תקרות זכוכית אחת אחרי השנייה לא רק עבורו, אלא עבור החברה הישראלית כולה, ובמיוחד עבור הפריפריה החברתית, הכלכלית והחברתית בישראל. הוא ניצח לא מעט אמירות לעגניות וגזעניות; המשיך בדרכו בנחישות ובמסירות; התעלם מרעשי הרקע, והותיר חותם אמיתי לדורות במדינת ישראל. כשר הבינוי והשיכון הבלתי־נשכח; כשר חוץ מיתולוגי; כחבר קבינט ברגעים קריטיים וגורליים; וכעוגן של מתינות, ממלכתיות ותבונה – אותן שיקף היטב בצמתים מכריעים בקורותיה של המדינה. הוא כתב פרקים שלמים בספר דברי הימים של מדינתנו, ברוחו, באישיותו הנחושה והג'נטלמנית, וכמובן גם בשפתו – העשירה, המעמיקה, המרתקת, המרגשת, הבלתי נשכחת.
"לא בכדי גם היום, כשאנו בעיצומה של מערכה קשה ותקופה קשה מאוד לעמנו, אנו מתגעגעים אליו ואל ראייתו המדינית המפוכחת… הוא לא חשש ללכת נגד הזרם, ותמיד מתוך מחויבות טוטאלית לעתיד העם והמדינה. דוד לוי היה מנהיג פורץ דרך חברתי, מדיני ופוליטי – אמיץ ומוכשר; מופת של ממלכתיות ושל הדר בית"רי, אמיתי ושורשי. היה לו לב יהודי ענק, חמלה אמיתית ורגישות חברתית, שהפכו אותו לאחד מהלוחמים החברתיים המשפיעים והבולטים ביותר בקורותיה של ישראל. מי ששינה, ממש במו ידיו ממש, את פניה של המדינה".
בתו אורלי לוי־אבקסיס ספדה לו בדמעות: "זה לא הוגן לסכם חיים שלמים בכמה דקות. הצלחת מעל ומעבר, עם הקלפים הלא פשוטים שהיו לך", אמרה, והגדירה את את אביה כעוף החול, מי שדווקא ממקומות השבר ידע לעלות ולצמוח שוב ושוב. "תראה כמה הצלחת, כמו יעקב אבינו העמדת 12 שבטים לתפארת, כל אחד מהם נושא לא רק את המטען הגנטי אלא עגלתו מלאה בערכים טובים ובמחויבות גדולה לעם ולמדינה. כל אחד תורם את חלקו. שילמת המון מחירים אישיים. דאגת לחזור עד לכאן לעיירה הרחוקה, לשתות את הקפה שאימא הכינה, ואז לחזור לירושלים".
מיד אחרי הלוויה, ברחוב שקרוי על שם הרב הראשי לשעבר יצחק הרצוג, סבו של נשיא המדינה הנוכחי, עמלו במגרש הכדורגל השכונתי על הקמת אוהל לבן, ממוזג ורחב־ממדים, שעתיד להכיל את כל בני משפחת לוי, שמתגוררים מעבר לכביש, ואת אלפי המבקרים שיגיעו לכאן בימי השבעה כדי לנחם, לספר סיפורים ולשמוע עוד קצת על האיש שסיפור חייו שזור בתולדותיה של מדינת ישראל.
השמש נוטה לשקוע, החום שנשבר מעט מוציא אנשים מהבתים, ובאוזניי מהדהדים דבריו של הנכד דוד, מפקד הסיירת שהגיע להלוויית סבו היישר מהלחימה ברצועת עזה: "מי אני שאספיד אדם כמוך, שעבורך תקרת זכוכית הייתה רק מהמורה בדרך ותו לא. אתה, שתמיד היית חוזר ואומר 'טוב שם משמן טוב', ואני אוסיף ברשותך את המשך הפסוק 'ויום המוות מיום היוולדו'. אני בספק אם יש אדם בעולם שהמשפט הזה מתאים לו כל כך. כמה שיעורים לחיים קיבלנו ממך, סבא היקר. לימדת אותנו לעמוד על שלנו גם כשאנחנו נגד הזרם, כל עוד אנחנו מאמינים בצדקת הדרך, ושעבור הצדק והאמת משלמים לעיתים מחירים יקרים".
