לפני עשור איש בהודו לא האמין שמפלגה כלשהי יכולה לאחוז במושכות השלטון שלוש קדנציות רצופות. נכון, זה כבר קרה פעם, אבל ממש מזמן, בהודו הצעירה והתמימה שרק הוקמה, עם אוכלוסייה כפרית עצומה שרובה לא ידעה קרוא וכתוב וניזונה מערוצי התקשורת הממשלתיים. הודו של מהפכת המידע ממהרת להעניש פוליטיקאים שלא הביאו את הסחורה, ורוב הפוליטיקאים, בהודו ומחוצה לה, הם כאלה. לפיכך, הניצחון של נרנדרה מודי השבוע בבחירות הכלליות, בפעם השלישית ברציפות, היה אמור לתת את האות לחגיגות בימין ההודי על ההישג הנדיר. אבל החגיגה העיקרית נראתה דווקא בצד המפסיד.
סקרי הקלפיות הצביעו על ניצחון ימני חסר תקדים: 350 מושבים למפלגת העם ההודית (BJP) בראשות מודי, ו-400 יחד עם השותפות הקואליציוניות. כדי לזכות ברוב הדרוש להקמת הממשלה יש לקבץ רק 272 מ-545 חברי הבית התחתון ההודי, אבל כדי לשנות את החוקה נדרש רוב מיוחס יותר, של שני שלישים. אחד הסעיפים בחוקה שהימין תיעב מאז ומתמיד הוא הגדרתה של הודו כמדינה סוציאליסטית וחילונית. המעקפים ותילי הפרשנויות שהימין נתן לסעיף הזה דיללו אומנם את השפעתו המעשית, אבל העלבון על כך שהחוקה ההודית אינה משקפת את העם ההודי ואת המסורת שלו מעולם לא נמחה בחוגי הימין האידיאולוגי, שמודי הוא בשר מבשרו.
ואז הגיעו תוצאות האמת: מפלגתו של מודי, שקיבלה בבחירות הקודמות יותר מ-300 מושבים בפרלמנט, איבדה כעת יותר מחמישים מושבים, ויותר ממאה ממה שצפו לה הסקרים. גם האופוזיציה הופתעה מהישגה הלא צפוי. בעשור החולף לא היה מנהיג רשמי לאופוזיציה, שכן זהו תפקיד הניתן לראש מפלגה שמחזיקה לפחות עשירית מהמושבים בבית התחתון. ראהול גנדי – בן, נכד ונין של ראשי ממשלה ששלטו בהודו רוב שנותיה – הפך לדמות נלעגת ורמוסה. אך כעת התברר שגנדי הכפיל את כוחה של מפלגתו בבחירות הנוכחיות, וכמעט שילש את כוחה של האופוזיציה שמודי יעמוד מולה בשנים הקרובות. הודו חוזרת אל המצב ששרר ברוב שנותיה: ראש ממשלה שזקוק לשותפות קואליציוניות כדי לתחזק ממשלה יציבה, ולעיתים נדרש אפילו לרצות את האופוזיציה ולהרגיע את חששותיה.
זהו ניצחון גדול של נרנדרה מודי: מפלגת השלטון לבדה עדיין גדולה יותר מתריסר מפלגות האופוזיציה יחדיו. אבל בשורת הגאולה של מחיקת האופוזיציה וסלילת הדרך לחוקה חדשה התנפצה. המסר האחרון של מודי לבוחרים היה שהוא שליח השמיים; כאשר תוצאות האמת בישרו ניצחון בהפרש של שישים מושבים בלבד, כבר היה קשה לימין ההודי לשמוח בניצחון הארצי הזה. הימין חושש שחלק מהשותפות לא יהיו נאמנות לממשלה, ויסחטו את מודי על כל צעד ושעל.
חששות כלכליים
650 מיליון הודים יצאו להצביע בשבעה סבבי בחירות, שנמשכו יותר מחודש. זהו מספר שאין לו אח ורע, ובכל זאת במערב יסתכלו על הדמוקרטיה ההודית בעין עקומה. מודי נראה במערב הליברלי כשליט כול-יכול שפוגע בעיתונות ובארגוני זכויות האדם, משתמש בכלים הרגולטוריים שעומדים לרשותו כדי לרדוף יריבים פוליטיים, ומשסה את מאמיני ההינדו במוסלמים כדי לנטרל את כוחם האלקטורלי. אם תוצאות הבחירות מראות משהו, הרי זה שהדמוקרטיה ההודית אינה סובבת סביב יחסי הינדו-אסלאם, אלא סביב שביעות הרצון של הבוחרים מהמחוקקים, מהשרים ומראש הממשלה.
מודי ביטל בכהונתו האחרונה את האוטונומיה של המוסלמים בקשמיר, בנה מקדש הינדו מפואר על חורבות מסגד שעולי רגל הינדים ניתצו לפני 32 שנה, ושינה את חוק האזרחות כך שפליטים מוסלמים ממדינות שכנות לא ייהנו מתנאי קבלת אזרחות זהים לאלה שמקבלים פליטים הינדים, בודהיסטים ונוצרים. האוטונומיה של המוסלמים בדיני אישות צומצמה, ובצדק; בעל שמגרש את אשתו באמירה המשולשת "מגורשת" חשוף בעידן מודי לעונש מאסר בפועל.
גם אם נמנה עוד ועוד מהישגי מודי, שמחזקים את הזהות ההינדית של ארצו על חשבון אתוס מדינת כל אזרחיה, לא נוכל להימלט מהמסקנה שתוצאות הבחירות בהודו הוציאו למודי כרטיס צהוב על עודף עיסוק בסוגיות זֵהוּת ומיעוט עיסוק בסוגיות אזרחיות פשוטות כמו היעדר מקומות עבודה איכותיים למיליוני הודים משכילים. עשר שנים עם רוב בפרלמנט כבר סיפקו למודי את האפשרות לערוך צעדים לא פופולריים: הרפורמה במגזר החקלאי קרסה ובוטלה מול הפגנות בלתי פוסקות, ואילו הרפורמה בהעסקת חיילי הקבע בצבא הושלמה, אבל לא הייתה אהודה ופגעה במודי.
לא רק הימין הגיב במבוכה על צמצום הרוב בפרלמנט, גם הבורסה ההודית הגיבה בירידות שערים. העוצמה הפוליטית של מודי אפשרה להודו לקדם תהליכי דיגיטציה מואצת, לפשט את מערכת המיסים ולקדם תוכניות רווחה עם הצלחה מוכחת בצמצום העוני ומאבק בהון השחור. השווקים בהודו חוששים שכעת מודי יתקשה לקדם מהלכים שיאיצו את הצמיחה, בגלל החשש משותפותיו הקואליציוניות שכבר מחוזרות בידי האופוזיציה, בתקווה שעבור ליטרת בשר שמנה מספיק הן יעזבו את המחנה של מודי ויצטרפו ליריביו.
שיטת הבחירות בהודו היא אזורית. המדינה מחולקת ל-543 מחוזות בחירה, ובהם אלפי מועמדים. מי שזוכה במרב הקולות הופך לחבר פרלמנט מטעם המחוז. מודי הצליח לפני עשור לגרוף רוב בפרלמנט, אף שקיבל רק 31 אחוזים מהקולות בקלפיות. הפעם הוא התחזק בשיעור התמיכה הכללי אבל מספר המושבים שהשיג צנח. השיטה ההודית מייצרת פרלמנטרים עם הרבה הבנה בנושאים פנימיים, אך מעט התמצאות או יוזמה בתחום יחסי החוץ; לכן, גם אם מודי יצטרך לגנוז תוכניות לשינוי החוקה או לחיזוק הרשות המבצעת על חשבון בית המשפט העליון, בתחום מדיניות החוץ תוצאות הבחירות לא באמת מחלישות אותו.
עיניים החוצה
הברית עם ישראל תישמר, ובכלל זה יבוא בטחוני אינטנסיבי; הודו עדיין מעוניינת בפרוזדור ימי-יבשתי לאירופה דרך נמל חיפה. הודו גם תמשיך לשמור על ניטרליות בין אוקראינה לרוסיה, ולהכעיס את ממשל ביידן. החשדנות כלפי האמריקנים משותפת לשמאל ולימין, וממילא רוב חברי הבית התחתון ינסו לתחזק את עתידם הפוליטי דרך סוגיות מקומיות ולא יפריעו לממשל מודי לנהל מדיניות חוץ כרצונו. גם בנושאים שמתסכלים את ישראל וארה"ב לא יהיה שינוי ניכר; הודו ואיראן ימשיכו לקדם את האינטרסים האזוריים שלהם ולבנות נמל משותף. בכלל, יש להודות, גם הודו הימנית סבורה שישראל מגזימה בחששותיה מאיראן.
כאמור, המערב מסתכל בעין עקומה על הדמוקרטיה ההודית. בעיניו היא לא מספיק ליברלית, לא מספיק מגנה על המיעוט המוסלמי, ומתנכלת לארגוני זכויות אדם ולמיעוטים. הודו של מודי ניצבה מול המערב והתעמתה איתו. ההודים מבחינתם חשים שהם חלק מתרבות עתיקה, מדינה ענייה שהצליחה להפוך לדמוקרטיה משגשגת. למערב, שמודד אותה ומעניק לה ציוני דמוקרטיה נמוכים, היא אומרת "של נעליך". מבחינת הודו אין דמוקרטית ממנה, ויסודות הסובלנות ההודית נעוצים במוסדות שצמחו בהודו העתיקה. מדינות המערב, ששעבדו את אסיה ואפריקה, הן בוודאי לא בעמדה של הטפת מוסר או מדידת דמוקרטיה שהם לא מבינים.
התפיסה הזאת מקרינה גם על ישראל. בשביל הימין ההודי, גם ישראל היא תרבות עתיקה שהפכה למדינה משגשגת, ושסופגת מהמערב ביקורת לא מוצדקת. השנאה לישראל בקמפוסים הפרוגרסיביים האמריקניים מזכירים להודים הימנים את שנאת ההינדו בארה"ב, המכונה גם הינדופוביה. הימין ההודי מאמין שההינדואיזם נמצא על הכוונת של ארגונים פרוגרסיביים ואקדמיים, וכי יש לחזק את שיתוף הפעולה עם ישראל והיהודים.
הניצחון השלישי של מודי טוב לישראל. מודי חש אהדה עמוקה למפעל הציוני, והודו היא חלק מהסכמי I2U2, הכוללים גם את ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב, ושתכליתם הגלויה היא שיתוף פעולה כלכלי. גם אם המלחמה בעזה ובגבול לבנון אינה מאפשרת כעת פריצת דרך ביוזמה, ממשלת מודי השלישית תמשיך לנהל מדיניות חוץ עצמאית, משמע לא להיכנע לתכתיבים אמריקניים לגבי אוקראינה, לקדם את היחסים הטובים עם ישראל, ולא לוותר על שיתופי פעולה הודיים באיראן. הודו תעשה מה שטוב להודו.
חלומות הימין על שינוי אופייה של הודו יצטרכו להמתין לפחות עד הבחירות הכלליות הבאות. בזירה הגאופוליטית תהיה למודי ולשר החוץ שלו, סוברהמניאם ג'אישנקר, יד חופשית לחזק את העצמאות ההודית ולבצר את מעמדה בקרב "הדרום הגלובלי", הכינוי העדכני למדינות המתפתחות. שיעור ההצבעה הגבוה בחבל קשמיר נחשב בעיני ההודים לחותמת סופית לכך שקשמיר היא חלק מהודו, ואל לקהילה הבינלאומית להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית. אופן התנהלות הבחירות, עם שיעור הצבעה גבוה, אלימות מעטה ומשחק אלקטורלי הוגן בין קואליציה לאופוזיציה, יחזק עוד את ההתעלמות של מודי מחששותיהם של גורמים במערב – כולל הנשיא ביידן – ממצב זכויות האדם במדינה. הפרוגרסיביות של ביידן והקפריזיות של טראמפ לא נוחים להודו, אבל הודו בנתה תשתית איתנה ביחסיה עם אמריקה, ושום נשיא אמריקני לא יוותר בקלות על בעלת הברית החשובה ביותר בדרום אסיה.
מודי בן ה-73 יצטרך להתנהל באמצעות קואליציה. זה לא משמח אותו, אין לו ניסיון בכך, אבל הוא גם מזהה את ההזדמנות. מודי האיץ בשנים האחרונות תהליכים של החלפת האליטה הדוברת אנגלית באליטה חדשה, שמגיעה לרוב מהקאסטות הנמוכות. אלה לא תהליכים מהירים, אבל הם עמוקים ובלתי הפיכים. עוד חמש שנים של מודי כראש הממשלה יחזקו את הצד המסורתי והשמרני של הודו, על חשבון האתוס החילוני ששלט בהודו רוב השנים. אלה חמש שנים שבהן הימין יוכל להטביע חותם בל יימחה. ההזדקקות לשותפות קואליציוניות ליברליות יותר עשויה להבטיח שהשינוי יהיה מתון דיו, ושהמיעוטים הרבים לא ירגישו שמודי והימין ההודי שברו מולם את הכלים.
