יום חמישי, 23.5, 13:45, נתב"ג
התוכנית הייתה פשוטה: חופשה זוגית שתאפשר לנו לעבד את מה שעברנו בכמעט חצי שנה של מילואים. את הכרטיסים הזמנתי לסוף חודש מאי; כשנלחמתי בחאן־יונס בסוף ינואר, הייתי משוכנע שאחרי פסח כבר לא תהיה מלחמה. והנה, עם הנחיתה בארץ אני מקבל טלפון מהקצין שלי. "קיבלנו משימה להיכנס לרפיח". מתי, אני שואל. "תגיע ביום ראשון בבוקר לחתום על ציוד, בערב חוצים גדר". בשבת אני מחבק את הילדים יותר מהרגיל, מנסה לנשום מהם עוד קצת לפני שאני יורד שוב דרומה.
עד לפני שנה, תמרון בעזה היה סיפור היסטורי. היום כבר יש לי בטלפון פתק, "רשימת ציוד לתמרון", לקראת כניסה רביעית לעזה. המשימה זהה, כל פעם בשכונה אחרת. אני מעדכן את המערכת, אורז תיק, לובש שוב את המדים, מבטל פגישות עיתונאיות עם כמה שרים, ונוסע לשטח כינוס סמוך לכרם־שלום.
יום שני 27.5, 17:30, גבול ישראל־עזה
אחרי דחייה של 24 שעות, אנחנו עומדים בסדר תנועה מול גדר הגבול. לידי בדחפור יושב נאור לוי. לא הכרתי אותו לפני שבעה באוקטובר, היום אנחנו קרובים כמו אחים. הוא מפעיל את כלי הרכב ההנדסי המשוריין, אני מפקד על הכלי, דואג לקשר ולניווט. מדי פעם אנחנו מחליפים תפקידים. מתחילת המילואים אנחנו צמד, "דובי ירחי" – ככה נקרא בקשר הצוות שלנו, שמפעיל את מפלצת הברזל D9. נלחמנו יחד בכמה שכונות ברצועת עזה. שבועיים בכל פעם. שנינו באותו הכלי, אוכלים יחד, ישנים יחד, עולים על מטען יחד, יוצאים הביתה יחד.
"אני מגיע לבקר", מודיע אחי בקשר. אנחנו נפגשים על אדמת עזה. הפעם האחרונה שהיינו יחד באותו בית ברצועת עזה הייתה באוגוסט 2005. היינו ילדים בנצרים, היום אנחנו לוחמים ברפיח
"מתחילים תנועה". אני אומר תפילת הדרך, מחזק את ציוד המגן, מוודא שהנשק זמין. לפתע מגיעה שיחת טלפון משר בממשלה, שמתקשר לתדרך אותי על אחת הסערות הפוליטיות הלא חשובות שהעסיקו את התקשורת באותו היום. "אני ברפיח, עוד חמש דקות נכנס ללחימה", אני עונה. הוא מופתע. אחרי שתיקה קצרה ומביכה הוא מאחל לי "שמור על עצמך" ומנתק. תדרוכים משרים יוחלפו השבוע בתדרוכים לקראת התקפות.
אנחנו חוצים את הגדר בלי אורות, בנסיעה איטית בעזרת אמצעים לראיית לילה. כל החושים מתחדדים, האדרנלין שלא חוויתי מאז הפעם האחרונה בפנים, חוזר. מאחורינו קיבוץ כרם־שלום, ואנחנו עוברים סמוך למעבר רפיח, צוחקים בקשר על הדיוטי פרי. אני נזכר שרק לפני ארבעה ימים הייתי במדינה אחרת. עולם משוגע. אחרי שעה של נסיעה איטית אנחנו מגיעים למִגנן של הגדוד. "אבירי הפלדה", פלוגת הצמ"ה – ציוד מכני הנדסי – שבה אני משרת במילואים, הצטרפה לחטיבת הנח"ל לתמרון ברפיח, ואנחנו מתפזרים בין הגדודים.
אין זמן לנוח. ללילה הראשון שלנו מתוכננת התקפה גדולה וכניסה לעומק השטח. אנחנו תופסים שינה קלה בתוך הכלים. בשעה 3:00 שי"ן, תחילת התקפה. אנחנו מתקדמים לעומק הרצועה, עם כוחות החי"ר והשריון. מפקד פלוגת הטנקים מכריז בקשר "מגע", ו־12 טנקים נותנים מכת אש לעבר היעדים ומאירים את השכונה. מחזה שאפילו בסרטים קשה לראות.
הדחפור שלנו נשלח קדימה עם הדחפור השני, כוחות השריון מחפים מאחור. אנחנו פותחים ציר לעבר היעדים, מנקים את העצים שחוסמים את שדה הראייה, ופותחים פתחים בקו הבתים הראשון כדי שכוחות החי"ר יוכלו לטהר אותם מאויב בלי להסתכן במטענים. אני שומע קליעים פוגעים בדחפור. לפי כיוון הירי, הוא מגיע מכוחותינו. אני צועק בקשר "חדל אש". ממשיכים במתקפה.
אור ראשון עולה. אנחנו פותחים מבנה חשוד באמצעות הכף של הדחפור, ובנסיעה לאחור מזהים שמשהו חשוד נתלה עליה. אני פורק בזהירות, ומוצא מפה של אחד מארגוני הטרור ברצועה. בסיום ההתקפה אני מעביר אותה לקצין המודיעין של הגדוד, ועולה בקשר מול הכוח שנלחם כמה מאות מטרים מאיתנו ומכונה בקשר "בולדוזר". "משנה בולדוזר מדובי, עבור". "המשך דובי", אני שומע את אחי עונה. "כאן אחיך הגדול, גאווה גדולה להילחם לצידך ברפיח. תקפוץ לומר שלום, הבאתי לך עוגת שמרים של אימא".
יום שלישי 28.5, 17:00, רפיח
בארץ בקושי עוסקים במלחמה ברפיח. החדשות מתמקדות בסערות פוליטיות, בתחקיר על מירי רגב וגם בעונה החדשה של האח הגדול. אבל בפנים, באוגדה 162, מלחמה. צה"ל נלחם בחוזקה. הלוחמים, שכבר חצי שנה נמצאים בשדה הקרב, מיומנים מאוד ומהירים מאוד. ספק אם היה בצה"ל דור שיודע להילחם כמותם. למרות השחיקה, אף על פי שאיבדו חברים, חרף העובדה שחצי שנה ארוחת הצהריים שלהם כוללת קבנוס וטונה, ורק אם יש זמן לבשל אז מנה חמה, כולם שומרים על אווירה טובה. הלוחמים רתומים, תחושת השליחות מורגשת באוויר. השיגורים שיוצאים מהשכונות האלה רגע לפני שאנחנו כובשים אותן, רק מתמרצים את הלוחמים.
התזמון בין הכוחות מושלם. השילוב בין כוחות החי"ר שמטהרים את הבתים, הטנקים שמחפים לטווח הרחוק וכוחות ההנדסה שהורסים בתים שמאיימים על הכוח – מתרחש בצורה טבעית וקטלנית. לרגע הריקוד נקטע: לוחם נפצע קל ממטען. המון כוחות מגיעים, חוליית הפינוי מגיעה בריצה. לא תמיד אנחנו רואים את האויב בעין, אבל הוא כאן. הקרב אמיתי, ורמת הדריכות של כולם עולה.
יום רביעי, 29.5, 6:00 בבוקר
נאור ואני מתעוררים וחוברים לסיירת הנח"ל. המשימה: להפוך סמטאות צפופות ו־15 בתים קטנים לציר בטוח לעומק העיר. הדחפור מתקדם לאט, מזג האוויר הנעים שליווה אותנו בחאן־יונס במהלך החורף, מתחלף בשרב של רפיח. הדובי משמיד בית אחרי בית. כוחות החי"ר מוצאים פיר משמעותי, אמצעי לחימה של האויב, ועדויות לכך שמחבלים הסתובבו כאן.
בהפסקת הצהריים אחד הלוחמים מתעניין מה אני עושה באזרחות. כשאני מספר לו על עבודתי ככתב פרלמנטרי הוא מביע את תסכולו מהמצב הפוליטי. "הממשלה הזאת לא מייצגת את הלוחמים, לא הגיוני שיש לחרדים כל כך הרבה כוח כשהם לא חלק משדה הקרב". "חייבים ממשלת אחדות", סבור לוחם אחר. "ההורים שלי סיפרו לי על מין תנועה כזאת שמנסה לשנות את המצב, קוראים לה הרבעון הרביעי", משתף לוחם שלישי. הם שואלים מי מהפוליטיקאים נחמד במציאות, ומי תהיה המפלגה החדשה בבחירות הבאות, ואני מנסה לספק להם קצת רכילות מהכנסת, מזהיר מראש שאני לא מעודכן כבר שלושה ימים – נצח במונחים של כתב פרלמנטרי.
יום חמישי, 30.5, 8:35 בבוקר
עכשיו אני מפעיל את ה־D9. בעקבות חוסר זהירות אני חוטף מכה חזקה בראש, וחתך קטן מופיע מעל המצח. הרופא הגדודי לא רוצה לקחת סיכונים. אנחנו חוזרים לשטח הכינוס ונוסעים לסורוקה. בדרך חזור חולפות מולנו משאיות סיוע.
הטלפון רוטט מפושים והודעות שלא קיבלתי במשך שלושה ימים. "גנץ הגיש הצעה לפיזור הכנסת", אני מקבל הודעה שלקוחה מעולם אחר, גפני מאיים לפרוש מהקואליציה בגלל תקציבים לחרדים, ודוברת של ח"כ בולט כותבת לי שכל השיחות אליי מגיעות לתא הקולי. אני מתקשר לאשתי, מנסה לספר שאני בדרך לסורוקה, ותוך כדי להרגיע שאני באמת בסדר גמור. במיון אנחנו מדלגים על כל התורים הודות למדי הב' המאובקים מהפודרה של ציר פילדלפי. כשהאחות שומעת שבעוד כמה שעות אנחנו חוזרים פנימה, היא מגדילה את התחבושת על הראש כדי למנוע זיהום.
מצויד בתחבושת ראש שמזכירה את אריק שרון בימים היפים שבהם חצה את התעלה, אנחנו נכנסים לאכול בקניון הסמוך. השתייה לחיילים חינם. "למה אתם נלחמים? תעשו כמו הבנים שלי ותישארו בבית", קוראת לעברנו מישהי בקניון ונעלמת. בשעה 20:00 אנחנו שוב בדרך לגדר, הפעם על דחפור מפויח שחטף נ"ט לפני כמה ימים והוכשר מחדש ללחימה. כל הגדוד מחכה שהדחפור יחזור. בלי הדובי אי אפשר לצאת להתקפה. בכלי לידנו יושב אחד הקצינים מהפלוגה. אתמול הוא איבד חבר מהמכינה בקרב בצפון הרצועה, סמ"ר ידידיה אזוגי מרבבה. להלוויה הוא לא היה יכול להגיע. ״ידידיה אזוגי זה בשבילך״ הוא כותב על הכף של הדחפור.
יום שישי, 31.5, 18:00
שעה לפני כניסת שבת אנחנו מסיימים את המשימה להיום, מספיקים להכין קפה, אבל לשלוח הודעת שבת שלום אי אפשר. אין קליטה. אני מסתכל על תמונות של המשפחה בטלפון, קצת מהטיול בפסח, קצת מבילוי זוגי, מתגעגע. שיירה של "מלא מחדש" מכניסה אוכל חם לכבוד שבת. אנשים טובים בעורף הכינו לנו חלות ואפו עוגות טובות. שמונה חודשים אחרי תחילת המלחמה והמלאכים האלה עדיין מכינים אוכל ללוחמים. עושים קידוש על פחית של מיץ פז בטעם ענבים. "אנחנו עושים את הדבר הכי גדול שאפשר לעשות בימים האלה", אומר נאור, רגע לפני שאנחנו יושבים לאכול. חמישה ימים עברו מאז שנכנסנו, אנחנו מתחילים להרגיש יותר בנוח ברפיח. הלילה לא נישן בתוך הכלי, אנחנו נרדמים על הספות.
שבת, 1.6, 9:00 בבוקר
גם ברפיח יש עונג שבת: במקום לצאת לפנות בוקר, המג"ד קובע את השי"ן לשעה 9:00. מתקדמים על פי התוכנית. בית חשוד מושמד באמצעות חבלה. אנחנו נכנסים לשתות קפה בבית המג"ד. מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יאיר צוקרמן, נכנס. "אתם על הדחפור?" הוא לוחץ את ידנו, "תודה רבה לכם". בלחימה בעזה לא מתקדמים בלי הדובי. הוא פותח בתים, מאתר מנהרות ובונה את המגננים בכל ערב.
השבת עוברת לאט, הגזרה שקטה באופן יחסי. הפוליטיקה לא זולגת לשדה הקרב, אבל היא נשמעת ולא נשמעת כל הזמן. בקשר מתלוצצים אם ביידן יאשר התקדמות לעומק העיר או שהמערכה תיבלם. שאלות על המשך המשימות מקבלות לא פעם תשובה בסגנון "תלוי מה יחליטו היום בדרג המדיני", למורת רוחם של הלוחמים.
לקראת צאת השבת יוצאים להתקפה. דיווח בקשר על היערכות לירי רקטות לעבר הארץ, בנקודה שלא רחוקה מהכוחות שלנו, מקפיץ את הפלוגה. אם בטוויטר יש מי שעוקצים את פעילות צה"ל ברצועה אחרי שיגורים כאלה, המציאות היא שהלחימה שוללת את יכולת הירי מהאויב והמחבלים נפטרים מהטילים רגע לפני שצה"ל ימצא אותם. בְּמָקום שצה"ל יהיה בו, לא יהיה ירי.
"תחילת תנועה". הדחפורים לפנים, פלוגת הטנקים מחפה מאחור. מחשיך בחוץ. אני זורק רימון לבית חשוד. חוזרים למגנן. "דובי ירחי ממשנה בולדוזר", "המשך", אני עונה לאחי הגיבור בנצי. "אני מגיע לבקר", הוא אומר לי. בנצי ואני נפגשים על אדמת רפיח. מתרגשים מאוד. חיבוק ארוך, תמונה. הפעם האחרונה שהיינו יחד באותו בית ברצועת עזה הייתה ב¬־22 באוגוסט 2005. היינו אז ילדים שגדלו בנצרים. היום אנחנו לוחמים ברפיח, הוא בקבע ואני במילואים. עושים הבדלה, מחליפים קצת חוויות, שותים פחית קולה ומדברים על אבא ואימא. אנחנו שלושה אחים ברפיח, כל אחד בחיל אחר, אבל השלישי בגזרה רחוקה.
יום ראשון, 2.6
אנחנו מתעוררים בשעה מוקדמת, אחרי שנת לילה שנקטעה לא פעם. קשה לישון כשצה"ל ממשיך לתת אש בכל שעה ביממה. לצד המוכנות התמידית להיתקלות, אי אפשר להיות רגועים עד הסוף באזור לחימה. הטלפון על מצב טיסה מאז שנכנסנו, ועדיין הוא רוטט. אני מציץ במסך המאובק וקורא: תזכורת יומן, דיון על גיוס החרדים בבג"ץ. רוב הלוחמים סביבי מנסים לברר מה הייתה התוצאה בגמר ליגת האלופות ואם ריאל ניצחה את דורטמונד. אני אולי הלוחם היחיד ברצועה שמרגיש שהוא לא החמיץ את הגמר אלא את הדיון הדרמטי בבג"ץ.
הגדוד יוצא להתקפה על בסיס המפה שנאור ואני מצאנו בשבוע שעבר. בית אחד שפתחנו בכף הדחפור התברר כממולכד. אם הלוחמים היו מנסים להיכנס דרך הדלת, התוצאה הייתה הרת אסון. בבית נוסף מאתרים כמות רבה של אמצעי לחימה, תזכורת מחודשת שהאויב בסביבה, רק שאנחנו לא רואים אותו. שני הדחפורים מרכזים מאמץ ומחשפים שטחים במשך שעות ארוכות, עד שפתאום – בינגו. נאור מפעיל את הכלי, ואני מוצא פיר שמוביל לתוואי מנהור.
אנחנו חוזרים למגנן במצב רוח מרומם. יום עם הספק יפה. באופק רואים את הים של רפיח ודגל ישראל שנתלה גבוה מעל ציר פילדלפי. יושבים לארוחת צהריים עם פלוגת המילואים של גדוד השריון. הלוחמים, שנמצאים כבר חצי שנה במילואים למעט הפסקות קצרות, מספרים מה הם השאירו מאחור. באותו זמן, באולם ג' בבית המשפט העליון נציג הממשלה אומר שלא יסכימו לגיוס של 3,000 תלמידי ישיבות. הבחור לידי מספר שהפסיד עסקה של אלפי שקלים בגלל המילואים שהגיעו שוב בהפתעה. הסטודנטים שבחבורה חוששים שסמסטר ב' הלך לאבדון. כולם מתגעגעים הביתה, מקווים לצאת לרענון בהמשך השבוע. אבל לסיום המילואים אין תאריך מוגדר, וכולם מבינים שגם לאחר שיסיימו ברפיח, יגיע צו מילואים חדש.
