חני היא עקרת בית בני־ברקית שמגדלת חמישה ילדים, שניים מהם בעלי צרכים מיוחדים. כבר במוצאי שמחת תורה בעלה לבש מדים ויצא למילואים. הוא עוד לא ידע היכן יציבו אותו ומה עליו לעשות, אבל היה לו ברור שהוא חייב לצאת לדרך. "לא הייתה שאלה מבחינתו אם ללכת למילואים, הוא רצה להרגיש חלק מהדבר הגדול הזה שעובר על עם ישראל, והיה לו מובן מאליו שהוא צריך להתייצב", היא מספרת. מאז אותו יום ולאורך חודשי המלחמה הוא פעל במחנה שורה ועסק בזיהוי חללים. בתחילה, של כלל הנרצחים והנופלים באירועי 7 באוקטובר, ובהמשך של חיילי צה"ל שנופלים בקרבות בתוך הרצועה.
"בשבועות הראשונים היה קשה מאוד לראות אותו חוזר חצי בן־אדם", מספרת חני. "הוא היה מגיע הביתה אחרי ימים ארוכים במחנה, ואני רק רציתי שיוריד את המדים שלו, שהיו מגואלים בדם ומלאים ריחות. היה אפשר לראות לו בעיניים שמשהו לא בסדר, שהוא עובר דברים קשים. זו עבודה מורכבת, קשה ולא הגיונית להתמודד איתה. בהמשך היו גם חלומות לא קלים שעברו עליו. לקח הרבה זמן עד שהרגשתי שהוא חוזר לעצמו. אבל הוא חזר הביתה גם עם תחושת שליחות גדולה, והיא דחפה אותו ואותנו, ונתנה כוח למשימה הלאומית הקשה הזו".
את מרגישה שבחברה החרדית ובסביבה שלכם חווים את המלחמה?
"ממש ממש לא. לא חשופים למה שקורה, לא מודעים ולא לוקחים חלק. חיי היום־יום, גינות הילדים, המכולת ובתי הספר נראים כרגיל, בלי שום חיבור למלחמה. יש רצון לדעת, יש רצון לשיח על מה שקורה במדינה – עד שזה מגיע הביתה. לא במעשה, לא בפרקטי. יש אנחת רווחה גדולה שהילדים שלנו 'מוגנים' כי הם לא הולכים לצבא, שלבית הפרטי של כל אחד מהם זה לא יגיע. זה נורא בעיניי, הניתוק מכל שאר העם".
הילדים שלך, שגדלים עם אבא שעשה צבא, מחונכים לגיוס? איך מתייחסים לזה בסביבה שלהם?
"אצלנו אין שאלה, מבחינתנו ברור שיתגייסו, והילדים יודעים שאין אופציה אחרת. מצד שני גם הם לא מדברים על זה בחברה. ילד לא יגיד בכיתה שאבא שלו חייל, זה לא דבר שאומרים בקול. גם בין הילדים אין שיח איפה אבא נמצא ומה הוא עושה, שומרים את זה לבית ובשקט. הם לא מאוד חשופים לתפקיד שלו, כי זה רגיש יותר".
איך מתמודדת אשת מילואימניק בחברה שמתנגדת לשירות צבאי?
"הרבה פעמים מרחמים עליי נורא על זה שבעלי בצבא ועל מה שאנחנו עוברים. הבנתי מאחרים שבתחילת המלחמה הייתה המון תמיכה לנשות מילואים, אבל אני הרגשתי בודדה מאוד. חשבתי שאני האישה היחידה בעולם שבעלה בצבא. אפילו עזרה בקניות במכולת לא הייתה לי, והאתגר היה גדול מאוד. זה קושי עצום, הייתה חסרה לי קהילה נשית שתתמוך אחת בשנייה.
תמר טיילור, ביתר־עילית: "מבחינת הציבור, בהתחלה התגייסו לקריאת תהילים, חסד, נתינה ודאגה לחיילים, אבל היום לא זוכרים אותנו"
"רק כחמישה חודשים אחרי תחילת המלחמה נחשפתי לקבוצת ווטסאפ של נשות מילואימניקים חרדיות בבני־ברק, וזה נתן לי המון. ארגנתי ערב אצלי בבית, פשוט כדי להיות יחד, לקבל תמיכה שאנחנו לא מקבלות מהחברה סביבנו. אנחנו חייבות את התמיכה הזו כדי שנוכל לעבור את זה"
סמוך לביתה של חני, בכביש גהה, התקיימו השבוע הפגנות נגד הגיוס. "זה קומץ קטן של קיצוניים, והסביבה שלנו ממש לא תומכת", היא אומרת. "השבוע בעלי חזר מהעבודה כמורה בתלמוד תורה, כשהוא בלבוש החרדי הרגיל שלו, ושלח לי תמונה מההפגנה שהייתה שם כשהוא עבר בדרך הביתה, אחרי לילה במילואים בלי שינה. נבהלתי וביקשתי שיתרחק וייזהר, שלא יזהו אותו כחלק מהמפגינים. הם רואים אותו כחרדי אבל לא יודעים שהוא מוסר את נפשו ועושה לילות וימים במילואים".
"אין לי במה להתבייש"
על רקע סוגיית גיוס החרדים שאיננה יורדת מסדר היום הציבורי, ביקשנו לשוחח עם קבוצה קטנה במיוחד שיש לה זווית ייחודית על הנושא הזה: נשות המילואימניקים החרדיות, אלה שבני זוגן בחרו להשתתף בנטל ההגנה על עם ישראל בארצו, ושנדרשות לשאת לבדן במשך חודשים ארוכים בעול הבית וגידול הילדים, לרוב ללא הכרה ותמיכה מהסביבה. אחרי חיפוש ממושך הצלחנו לאתר נשים בודדות שהסכימו לשוחח איתנו ולספר את סיפורן, לרוב בשמות בדויים, כמו חני שבה פתחנו.
תמר טיילור מביתר־עילית היא רעייתו של אבי, הרב הצבאי של ר"מ 2 בבית החולים איכילוב. במסגרת תפקידו הוא פוגש את הפצועים הרבים שמגיעים משדה הקרב, משוחח איתם ומסייע בהכוונה הלכתית ורוחנית. הוא גויס למילואים במוצאי שמחת תורה, ומאז ועד עכשיו הוא בתפקיד. בחייו האזרחיים הוא מוזיקאי ועורך תורני, ועוסק בין השאר בשימור והנחלת ניגוני חסידות מודז'יץ. רעייתו תמר היא היחידה מבין הנשים שהסכימו לדבר איתנו, שהייתה מוכנה להיחשף בשמה ובתמונתה.
"אין לי במה להתבייש או להתחבא", היא אומרת. "אני גאה בבעלי מאוד, ועומדת בגבורה בהתמודדות כאשת מילואימניק. אם בעלי לא היה במילואים בעת הזאת הייתי מתביישת, כי איך אפשר לעמוד מרחוק ולא להיות חלק? לא נשמע לי הגיוני".
אך מה שברור והגיוני עבור תמר, הוא לא ממש כזה במגזר שבו היא חיה. "אני יודעת שיש חוסר התאמה מסוים בין החיים שלנו לחשיבה של רוב הציבור, אף שיש אצלנו בעיר מגויסים, אף אחד לא מתבייש להסתובב כאן עם מדים, ולעולם לא יצעקו על חיילים ברחוב. אפילו בנו של ראש העיר היה פעם חייל של בעלי, והוא עדיין עושה מילואים. הנושא הזה פשוט לא נמצא בסדר העדיפויות שלהם. כולם נחמדים ואכפתיים, אבל לא מבינים שבזמן שהם יושבים בבית יש מישהו ששוכב במקומם בבית חולים או בבית קברות. דם נשפך פה כדי שאני וכל אחד אחר נוכל לחיות בשקט וברוגע".
יש לך שיח עם נשים אחרות בסביבתך או במשפחה על חוסר השותפות הזו?
"אין כל כך עם מי לדבר על זה, זו האמת. זה לא נמצא בשיח הציבורי. המלחמה כולה כבר לא מורגשת בעולם החרדי בכלל. אין היעלמות של גברים רבים מבתי הכנסת או התרוקנות של שכונות מהאבות, כמו שהיה במגזרים אחרים בתחילת המלחמה. רוב האנשים גם לא מכירים באופן אישי חייל שנהרג או חטוף שנמצא בעזה, וכשזה לא אישי אז אין הרבה חיבור. זה לא נובע מרוע, אבל הניתוק גדול מאוד".
מה את חושבת על הדיונים בעניין חוק הגיוס?
"אם תראי את בעלי, תראי אדם שלבוש בצורה חסידית למהדרין, רב, כותב ספרי קודש, תלמיד חכם שלומד בכל שעת פנאי. ועדיין, אחרי כמה שנים טובות בישיבה, כשהוא היה כמעט בן 28, הוא אמר לי שהוא רוצה להתגייס. בהתחלה לא הבנתי אותו, למה הוא צריך את זה, אבל הוא התעקש ואמר 'אנחנו כולנו משפחה אחת, גם אם אני חושב אחרת משאר האוכלוסיות אני חייב להכיר את השפה שלהן, לפגוש ולדעת מי הן כדי שאוכל לדבר איתן, כי החיבור והקשר לכל העם חשוב לנו מאוד'. אני לא חושבת שזה מוריד מהחרדיות או מהחסידיות שלנו בכלום. אפשר ללמוד שהעולם לא שחור־לבן, ושכל אחד יתרום מה שהוא יכול כדי להיות חלק מהעם הזה".
כבעלת רישיון נהיגה ורכב משפחתי, שמשאיר אותה ניידת גם כשבעלה בצבא, וכאימא לבת בוגרת שעוזרת בכל ענייני הבית, תמר חשה פריווילגית באופן יחסי. היא פגשה נשות מילואימניקים אחרות, מטופלות בילדים קטנים וחסרות רכב, ושמעה מהן על קשייהן הגדולים. לדבריה, ההירתמות המסוימת שנראתה בציבור החרדי בתחילת המלחמה גוועה במהירות, וכעת הן מתמודדות לבדן עם הנטל.
"בתחילת המלחמה זכינו לתמיכה והכרה, אנשים שלחו פינוקים ודברים קטנים ששימחו אותנו רק מעצם המחשבה עלינו וההבנה שאנחנו מקריבים עבורם. אחרי כמה חודשים רציתי ליצור קבוצה של נשות מילואים. פניתי לאדם ששלח לנו חבילות קודם לכן, וביקשתי שיחבר אותי ליוזמים ונוכל יחד להרים משהו. הוא אמר לי משפט ששרף לי את הלב: 'הציבור החרדי מיצה את המלחמה'. זה היה עצוב כל כך לשמוע כי אנחנו עדיין בקרב, בעלי עדיין לא חזר לחיים שלו, אני עדיין מנהלת בית לבד, ועוד רבים נלחמים על חייהם כדי שנוכל לחיות פה.
"בעיר שלנו לא מדובר על אלפים, אפילו לא על מאות משפחות, אלא עשרות בודדות, אבל כיום המודעות לכך שיש משפחות כאלו כבר לא קיימת. מבחינת הציבור, בהתחלה התגייסו לקריאת תהילים, חסד, נתינה ודאגה לחיילים, אבל היום לא זוכרים אותנו. כשאני לא יכולה להגיע לאירוע כלשהו ומזכירה שאני עדיין לבד כי בעלי במילואים, מרימים גבה. הפכנו למשפחות חד־הוריות. דווקא הציבור שלנו שידוע בחסד, עזרה ונתינה, שכח אותנו לגמרי".
התפקיד של בעלה הפך עבורם לסוג של משימה משפחתית. אחת לחודש היא והילדים מגיעים לבית החולים, להיות בשבת איתו ועם החיילים הפצועים. גם בחגים ובהזדמנויות שונות הם מגיעים לפעילויות שם, כמו הדלקת נרות חנוכה שהתקיימה בבית החולים עם קבוצת מתנדבים מארה"ב. "בשבת הראשונה אחרי שמחת תורה נסענו להיות עם בעלי", מספרת תמר. "הילדים ישבו עם חיילים פצועים ושמעו את כל הסיפורים. הם חלק מהשליחות הזו, ואנחנו עושים את זה בגאווה עצומה".
מנגנון הדחקה
"הרבה מחיילי המילואים עוסקים כעת בלחימה או בשמירה בצפון ובדרום, אבל בעלי עדיין עסוק במה שקרה בשבעה באוקטובר", מספרת חיה מהיישוב החרדי קריית־יערים, ליד ירושלים. "מאז הוא היה בבית מעט מאוד. הוא שייך למחלקת סריקה ביק"פ (יחידת קבורה פיקודית) דרום של רבנות פיקוד דרום, והם עובדים על זיהוי חללים עם ארכיאולוגים, פתולוגים ועוד. אנחנו עדיין חיים את היום ההוא".
איך החיים לצד אדם שעוסק בעשייה מורכבת ורגישה כל כך? הוא משתף?
"בעלי לא מדבר בכלל על מה שהם רואים ועוברים שם. הוא נחשף לכל מה שהיה, לכל הזוועות והמראות הקשים. אני מתארת לעצמי שהפוסט־טראומה תגיע ביום שאחרי המילואים. יש להם מנגנון הדחקה חזק ולכן גם לא מדברים על הדברים, אחרת לא יוכלו להמשיך. בוודאי שיש לזה השפעה כשהוא מגיע הביתה, הוא לא ממש פה. הפער גדול מדי להכלה".
החברה סביבה, היא אומרת, המשיכה בחייה ובסדר יומה. "קשה לי לראות שאחרים חיים כרגיל. לפעמים אני רוצה לומר להם 'עדיין יש מלחמה, מה נסגר איתכם?'. לפני כחודשיים בעלי חזר הביתה וביקשתי ממנו שנצא יחד למסעדה. כל הזמן שישבנו שם הוא הרגיש נורא לא בנוח לחיות כרגיל, בזמן שאנשים אחרים עדיין נלחמים או שבויים בעזה. מבחינתנו החיים לא חזרו למסלולם בשום צורה".
לזכותה של הקהילה שהיא משתייכת אליה, חיה מספרת שבתחילת הלחימה עטפו אותה שם בחום ובתמיכה רבה. אף שהיא האישה היחידה כמעט בסביבתה שבעלה משרת במילואים, היא חשה התעניינות ושותפות. "לא רחוק מהבית שלי יש חנות, בכל פעם שנכנסתי בעל החנות היה אומר לי 'אני מסיר בפנייך את הכובע, בעלך לא פחות קדוש מכל לומד תורה'. גם כשהגעתי לבד לאספת הורים בישיבה של הבן שלי, הדבר הראשון שראש הישיבה אמר לי היה 'תמסרי לבעלך תודה על המסירות שלו'. אנשים מודים ומעריכים את ההקרבה שלנו".
כאימא לילדים בוגרים, הם חושבים על גיוס? מספרים לסביבה הקרובה על הפעילות של אביהם?
"הילדים מספרים לכולם בגאווה רבה על השליחות והתרומה של אבא. בעלי עושה תפקיד חשוב שהרבה אחרים לא מוכנים לעשות, ולכן הוא גם מגויס כל כך הרבה זמן. הוא עושה עבודת קודש, ואנחנו לא צריכים להתבייש בזה בכלל אלא להפך.
"בעניין גיוס הילדים אני יכולה לומר בזהירות שזה מורכב. גם אם רוצים לגייס חרדים רבים, הצבא צריך להיות מוכן לעשות שינויים כדי לקלוט אותם ולהכין את הקרקע עבורם שיוכלו להמשיך ולשמור על אורח חייהם. אני בעד לומדי התורה, ואני לא חושבת שצריך לגייס את תלמידי הישיבות. הם תורמים למערכה ואי אפשר בלעדיהם. הבן הבכור שלנו עשה שירות לאומי אחרי שהוא עזב את הישיבה, כי לא הרגשתי נכון לשלוח אותו למקום שאני לא יכולה לדעת איך הוא יוכל לשמור על עצמו מבחינה דתית. אבל עכשיו, בעקבות התפקיד של בעלי והרצון להיות שותף, הוא התגייס לשלב ב' ועשה ימי מילואים. היה לו חשוב להיות חלק".
