ב־1951 פרסם הרב יהודה לייב מימון, שר הדתות הראשון של ישראל ומחותמי מגילת העצמאות, את הספר בשם "חידוש הסנהדרין במדינתנו המתחדשת". הספר נדפס בהוצאה מחודשת ב־1967 בידי מוסד הרב קוק. יש בו קריאת כיוון נוקבת למדינה בכלל ולרבנות בפרט. רלוונטיים הדברים מאוד לימינו, כמדומה, בפרט ערב בחירות לא נקיות במיוחד לרבנות הראשית. הנה פסקאות נבחרות.
"ראויה היא הסנהדרין להתחדש על ידי חכמי ארץ ישראל בדורנו אנו, אך אם לא יזכו הם ולא ידעו להתרומם מעל קטנות המוחין אל פסגת הימים הללו ותביעתם הגדולה, אז ברור לי שהסנהדרין תתחדש על ידי איזה 'צלפחדים' (אנשים מהשורה שאינם רבנים – א"ס), ומי יודע מה דמות ופנים תהיינה אז למוסד תורני עליון ומקודש זה.
"רבים מן הרבנים מורגל בפיהם לומר כי עדיין לא הוכשר הדור, ורבים מבני הדור חוזרים ואומרים כי עדיין לא הוכשרו הרבנים, אבל כאלה כן אלה טועים הם: אם זכה דור זה לקומם מחדש את מדינת ישראל מוכשר הוא ורבניו גם לחדש את מוסד התורה העליון. אשרי מי שיזכה להניח את היסוד לסנהדרין המחודשת בימינו.
"מדינת ישראל בלי תורת ישראל, בלי משפט התורה שלנו, לא תהיה מה שהיא צריכה להיות. בלי פתיחת מעיינות התורה, בלי הפרחת המשפט העברי המקורי, אין לקיים את מדינתנו בתור מדינת ישראל. נשאר איזה חלל ריק שהמדינה העברית לבדה לא תוכל למלאותו. יחד עם העבודה הקשה והכבדה לשם התפתחותה של המדינה בחומר, בכלכלה ובתרבות יהודית ואנושית, עדיין צמאים אנו לאיזו סיסמה חדשה, לאיזו מלה גואלת.
"זכיתי להיות עד ראייה ושמיעה, כאשר ביום החמישי לחודש אייר, שנת תש"ח, הכרזנו על מדינת ישראל בארץ ישראל. אני הייתי הראשון שבירכתי ברכת שהחיינו בשם ומלכות על מאורע היסטורי זה.
"זכיתי גם כן להיות חבר בממשלת ישראל הראשונה, ואני חושב זאת לי לא רק לכבוד אלא גם לאושר, אבל תאמינו לי, כי כאשר שומע אני בממשלה או בכנסת את ההרצאות ואת הוויכוחים בדבר חוקי משטרה, אישור משפטים וחוקים לפי משפטים זרים ונכרים, אני מרגיש לפרקים לא רק איזו ריקנות ושעמום אלא גם דקירה בלב וכאב עמוק. מרגיש אני כי חסרה כאן השראת השכינה הישראלית. הכול כמעט כמו אצל כל הגויים, ובאזניי מצלצלים בפעמוני זהב דברי הנביא (יחזקאל כ', ל"ב): 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים, כמשפחות הארצות'.
"מדינה עברית בלי תחייתו והרחבתו של המשפט העברי התורני והמסורתי – מדינה כזאת אינה אלא גוף בלי נשמה. מעשה גולם בלי שם המפורש. והעבודה הזאת, להראות למדינה את הדרך אשר תלך בה, לפתוח מחדש אשר התרבות הזרה והנוכרייה סתמה את הבארות והמעיינות של יצירותינו המקוריות, לשם עבודה גדולה וקדושה זו, מרובת הענפים ורבת האחריות זקוקים אנו לחידושה של הסנהדרין במדינתנו המחודשת. לא משרד הדתות שעל יד הממשלה. לא החזית הדתית שבתוך הכנסת ואף לא הרבנות הראשית בדמותה ובתבניתה היום, מסוגלים ומוכשרים לקבל את האחריות לעבודה גדולה זו ותוצאותיה על שכמם.
"רעיון חידוש הסנהדרין שנולד במוחי עוד לפני יותר מיובל שנים – יודע אני כי רעיונות כאלה דורשים הרבה זמן, ואולי ימים ושנים, כדי לתקנם ולהגשימם. כשהחלטתי לפרסם ברבים את הצעתי בדבר חידוש הסנהדרין לא חשבתי כי הצעתי זאת תתקבל בהסכמה גמורה מכל צד. ידעתי מראש שזו תעורר בוודאי בעת הראשונה התנגדות עצומה. ידעתי כי צרי העין וקטני המוח יתייחסו להצעתי באופן היותר טוב בקרירות רוח, בחוסר דעת והבנה, בשתיקה של בוז, ואולי גם להכעיס, אבל כל זה לא צריך להכניס יאוש בלב ולרפות את הידיים.
"הדבר ברור לכל מי שיש לו עיניים לראות כי המצווה של מינוי שופטים בארץ ישראל, בדמות סנהדרין גדולה של שבעים ואחד איש היא חובה עלינו מן התורה, כל זמן שאנו שרויים על אדמתנו בתור עם שולט בארצו, ואין הדבר תלוי כלל בביאת המשיח. ומכיוון שזכינו עתה בימינו אנו למדינת ישראל ולעצמאות גמורה בארצנו, אין כל רשות לשחרר את עצמנו מחובת מצווה זו לקיים מצוות עשה של מינוי שופטים בדמות הסנהדרין.
"בזמן האחרון התחלתי להרגיש כי הצעתי בדבר חידושה של הסנהדרין מחלישה את כוח השפעתי בתוך היהדות הדתית ובייחוד בקרב הרבנים. עובדה היא, ועובדה מעציבה, כי מכבדים אצלנו את העסקן, את הסופר ולו גם את אחד משרי הממשלה, כל זמן שהוא מתקומם נגד העוול הנעשה למפלגתו ולסיעתו, כל זמן שלא נטה ממסילה הכבושה. עוד לפני שלושים שנה, כשנוסדה הרבנות הראשית לארץ ישראל, כבר בימים הם נדברו מייסדי הרבנות הראשית איש אל רעהו כי בזה הם מניחים יסוד לחידוש הסנהדרין. חיים עוד איתנו היום כמה מן הרבנים שהשתתפו באספת ייסוד הרבנות הראשית.
"מרן הגאון הצדיק, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה אז כבר רבה של ירושלים, עיר בירתנו הנצחית. ועלתה במחשבה לפניו להגדיל את כבוד הרבנות על ידי השגת סמכות משפטית מאת הממשלה המנדטורית שהבטיחה לנו את ארץ ישראל בתור בית לאומי לעם ישראל. כמעט כל בני היישוב ובוניה בימים ההם הודו כי סידור משפט עברי בארץ ישראל צריך לעמוד בשורה הראשונה על סדר היום. בטוח אני כי לו היה הרב קוק בחיים וזוכה ורואה את מדינת ישראל המחודשת וירושלים בתור בירת המדינה, כי אז היה ממשיך בהגשמת דברי הנביאים – בדמות חידוש הסנהדרין. הדבר ברור לפניי, כי לו זכו וחיו איתנו אותם גדולינו, מאורות ישראל, היו הם מקימים את הסנהדרין בלא פקפוק והיסוס.
"עת לעשות לה' – הגיעה השעה הגדולה וחובה על גדולינו, רבני ארץ ישראל, להתרומם ולחוש את משק כנפי השכינה, את הצו הקורא להם להירתם במרץ לעבודת ההכנה לקראת חידוש הסנהדרין. אם נדע לכוון את הרגע ולא להחמיצנו בהיסוסים ואוזלת יד, נצליח להגביר השפעת יהדות התודה במדינתנו ולשוות לה את דמותה הראויה".
