מהר סיני ועד שדות בית לחם – מה שצריך לדעת על שבועות

החג הזה שחל חמישים יום אחרי פסח

בפרשת המועדות המורחבת, בספר ויקרא פרק כג, לחג הזה בכלל אין תאריך: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת (למרות המנגינה הידועה, לא כתוב כאן "הנני מוכן ומזומן") מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".

מתי בדיוק החג הזה יחול? התאריך של פסח קבוע: ט"ו בניסן. אם מתחילים למנות חמישים ימים מהלילה שאחרי ליל הסדר, אנחנו אכן מגיעים לתאריך ו' בסיון. אבל זה דווקא לפי הלוח הקבוע, שבו חודש ניסן מלא וחודש אייר חסר. בתקופה שבה מקדשים לפי הירח – יכול להיות שבשניהם יהיו שלושים יום, והחג-שבו-מקריבים-מנחה-חדשה יחול בה' בסיון, ויכול להיות שבשניהם יהיו רק עשרים ותשעה, והחג יחול בז' בסיון.

לפחות בכל הקשור לימות השבוע זה לא משנה: החג תמיד יחול בדיוק יום אחרי ליל הסדר; השנה, למשל, היום הראשון של פסח חל ביום שלישי, ולכן שבועות יחול ברביעי. כל זאת לפי שיטת הפרושים, שהתקבלה להלכה – הבייתוסים מפרשים ש"ממחרת השבת" הוא אחרי שבת חול המועד פסח, ולכן שבועות שלהם יחול תמיד ביום ראשון, וכך נוהגים עד היום הקראים והשומרונים.

יום הביכורים – המשמעות שהציונות אימצה

דיברנו על התאריך, אבל מה התוכן של החג המסתורי וחסר השם?

פרשת אמור מסבירה: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'". עד היום רבים מכירים את הכינוי "חג הביכורים", אם כי בתורה הוא מוזכר בתור יום הביכורים: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם". בשבועות מביאים מנחת ציבור בבית המקדש – שני כיכרות לחם, שמשלימות את מנחת העומר שבא מהשעורים שבעה שבועות קודם.

חכמים מסבירים ששבועות אינו בהכרח היום שבו מביאים ביכורים, אלא היום שבו מתחילים להביא ביכורים – "העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש" (מנחות י, ו). כלומר החל משבועות מותר להביא לבית המקדש מנחות מהתבואה של השנה החדשה. אם תצאו לשדות תגלו שברוב חלקי הארץ, רוב פירות שבעת המינים עדיין לא מבשילים בשבועות – אולי אפשר כבר למצוא ענבים. מי שרוצה להביא מנחה של רימונים, תמרים או זיתים כשהוא עולה לרגל, כנראה יעשה את זה דווקא בסוכות.

התנועה הציונית העלתה על נס את הצד הזה של שבועות, וטקסי ביכורים נערכו ועדיין נערכים באורח קבע בקיבוצים ובמושבים, ובהם נחגג היבול של השנה, ובמקומות מסוימים מוצגים גם התינוקות החדשים שנולדו, הילדים שעולים לכיתה א' והנערים שמסיימים תיכון.

שבועות – המילולי ביותר

עוד לפני המצווה על ספירת שבעת השבועות, כבר בספר שמות (לד, כב), מכונה החג בשם המוכר ביותר שלו: "חַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים". למי שלא הבין, בספר דברים הקשר בין הספירה לשם החג מפורש עוד יותר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת – וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

אם כך ספירת השבועות קשורה לברכה שאנחנו זוכים בה – ברכת הקציר, שמתחילה בפסח ועולה שלב בשבועות. והנה אנחנו מגיעים לשם נוסף:

חג הקציר – האזכור הראשון

זה בעצם השם שמופיע באזכור הראשון של החג בתורה (שמות כג): לאחר הציווי "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" מוזכר חג המצות, ואחריו: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה". החג השלישי הוא חג האסיף, ציון דרך חקלאי נוסף. והנה אנחנו מסכמים שלושה שמות של אותו חג, וכולם סובבים סביב אותו נושא: התבואה.

חודש סיון הוא תחילת עונת הקיץ. בעולם ששיעור החקלאים בו גדול הרבה יותר ממספר עורכי הדין או מהנדסי התוכנה, זו תקופה חשובה מאוד במעגל השנה – התקופה שבה מתחילים לקצור את החיטים. ולכן התורה קבעה בו חג, שאין בו מצוות שנוגעות לכל אדם (בשני הרגלים האחרים יש אכילת מצה וישיבה בסוכה), והוא נמשך רק יום אחד, בלי חול המועד. עצירה והודאה על הצלחת התבואה של השנה החולפת.

עצרת – המבט קדימה

נעבור לתקופת המשנה, שם החג מקבל כינוי חדש – באזכורים המעטים שלו במשנה, הוא נקרא "עצרת". בתורה הביטוי הזה מוקדש דווקא ליום אחר – שמיני עצרת, המוכר לנו כשמחת תורה.

האזכורים לא רבים, כי בעצם לא מוזכרות הלכות שנוגעות במיוחד לחג הזה, מלבד הבאת שתי הלחם. לכל יתר החגים הכתובים בתורה מוקדשת מסכת שלמה: פסחים ויומא (יום הכיפורים), סוכה וראש השנה; אבל עצרת מוזכר רק פה ושם – ברשימת הקריאות בתורה, בכמה הלכות שנוגעות לקרבן המיוחד שלו, שני לחם ושני כבשים, וכאמור בתור הזמן שהחל ממנו אפשר להביא ביכורים.

ועוד פרט מעניין מוזכר במסכת ראש השנה: המשנה אומרת ש"בארבעה פרקים העולם נדון" – מלבד ראש השנה מוזכרים שם שלושת הרגלים, ולפי המשנה בעצרת העולם נידון על פירות האילן. יחד עם פסח שבו העולם נידון על התבואה, וסוכות שבו העולם נידון על המים, נראה שחז"ל מלמדים שבכל רגל העולם נידון על העתיד. אם כן, התורה שבכתב חוגגת את קציר התבואה שהייתה עד עכשיו, וחכמים מוסיפים את דין הפירות שעכשיו העונה שלהם מתחילה.

חג מתן תורה – המוכר ביותר והמאוחר ביותר

בתפילה אנחנו מכנים את החג "יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו", וסביר להניח שהילדים של חלק מהקוראים חזרו השבוע מהגן עם כתר שעליו שני לוחות הברית. גם הקריאה בתורה עוסקת במעמד הר סיני, ודרשנים רבים לאורך ההיסטוריה היהודית הסבירו את ספירת העומר כתהליך ההכנה של עם ישראל למתן תורה.

אבל כאן אנחנו שוב מסתבכים: בשום מקום בתורה לא מוזכר התאריך של מעמד הר סיני. בפרשת יתרו כתוב: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". המילה "החודש" מתפרשת ככינוי לראש חודש, כלומר בני ישראל הגיעו להר סיני בא' בסיון. ומקריאה פשוטה בפסוקים נראה שמשה עלה כבר באותו יום, ה' ציווה אותו על ההכנה למעמד הר סיני, וביום השלישי – כלומר ג' בסיון – היה מעמד הר סיני.

אבל בסוף פרשת משפטים אנחנו נתקלים בתיאור אחר: "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". מה הקשר בין הפסוקים? האם הקריאה אל משה היא-היא מעמד הר סיני?

בוודאי תופתעו לגלות שמדובר במחלוקת: "בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל; רבי יוסי אומר: בשבעה בו". הגמרא במסכת שבת (דף פו) מפרטת איך כל אחד מהתנאים מסביר את הפסוקים כך שיתאימו לתאריך שלו, ואתם מוזמנים ללמוד את הסוגיה בליל שבועות, או בכל לילה אחר.

יום המים – לא התחיל מהפושטקים

אם ילדים מעצבנים זרקו עליכם פצצות מים מאיזו מרפסת בשבועות, או אם אתם בעצמכם הייתם הילדים המעצבנים האלה, אולי תופתעו לגלות שגם למנהג הזה יש מקורות בני מאות שנים לפחות. כך כתב רבי משה בן מימון אלבאז (לא הרמב"ם), שחי במרוקו לפני כארבע מאות שנה: "ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות וגם כן טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין".

למנהג הזה ניתנו כמה טעמים, החל בכך שהתורה נמשלה למים, דרך המדרש המספר שפרחה נשמתם של ישראל בשעת מתן תורה, והתחדשה כשירד טל על בני ישראל, וכלה בכך שאנשים עייפים אחרי לילה של לימוד וצריך להעיר אותם איכשהו.

כאמור, בימינו המנהג הזה הוא בעיקר נחלתם של ילדים פושטקים, ואתם יכולים לצטט להם פסיקות של רבנים בני דורנו שלא מתלהבים מהמנהג הזה. אבל אולי יעיל יותר להתכופף ולברוח.

עוד כמה מנהגים

ראינו ששבועות נשען על שתי רגליים עיקריות: המובן המקראי החקלאי, והמובן החז"לי שנוגע למתן תורה. נשאר רק להזכיר כמה מנהגים, ולהבין לאיזה חלק הם שייכים (ספוילר: תלוי את מי שואלים).

קריאת מגילת רות – אם מסתכלים על האווירה של המגילה, כולה סובבת סביב הקציר: נעמי ורות שבות אל בית לחם בתחילת קציר שעורים, רות מלקטת בשדה, רגע השיא הדרמטי מתרחש בגורן ואפילו הגאולה של רות קשורה קשר הדוק בשדה. אבל יש הסברים שמחברים את מגילת רות לתורה: אם בגלל הגיור של רות, שמצטרפת לעם ישראל ומקבלת עליה עול תורה ומצוות; אם בגלל החסד שעושה רות עם נעמי, וקשור לתורת החסד; ואם בגלל הולדתו של דוד המלך, המקים ממלכה שפועלת על פי התורה.

אכילת מאכלי חלב – המנהג שמככב בכל מדור אוכל ותופס את רוב הפרסומות בשבועות שלקראת שבועות. המנהג מגיע מאזור אשכנז של ימי הביניים, ואז היה מקובל לאכול מאכלי חלב ודבש. ההסבר המקובל הוא הפסוק בשיר השירים, "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ", שהמדרש מייחס למתן תורה. אבל קשה שלא לראות שוב חיבור לעולם החקלאי, ולארץ זבת חלב ודבש.

קישוט בית הכנסת – גם המנהג הזה התחיל בימי הביניים בקהילות אשכנז. מה יותר מתבקש בחג שבו חוגגים את קציר התבואה, מאשר לקשט את בית הכנסת בקצת ירוק רענן ישר מהשדה? אבל ההסבר המקובל שוב לוקח את המנהג למתן תורה: המדרש מספר שהר סיני פרח ולבלב בזמן מתן תורה.