בחודש מרץ בשנה שעברה, בשיאה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, פוצץ טקס האזכרה הממלכתי לחללי תל־חי ליד פסל האריה השואג. ניסן זאבי מכפר־גלעדי היה מראשי המוחים שהביאו לעצירת האירוע. השנה, כשהממשלה החליטה לבטל את הטקס לראשונה מזה תשעים שנה עקב המצב הביטחוני, זאבי היה מראשי המארגנים של טקס אזכרה חלופי שהתקיים במקום למרות הכול.
שני האירועים ההופכיים הללו, בהפרש של שנה בדיוק, משקפים היטב את המהפך שחל בחייו של זאבי וגם אצל רבים משכניו, תושבי גבול הצפון. הארגון שייסדו מיד אחרי טבח 7 באוקטובר, "לובי 1701", מתעקש להכיל בתוכו שמאל וימין, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תושבים מכל רחבי הצפון שמטרתם אחת ויחידה: השבת הביטחון לאזור מגוריהם.
"אנחנו מארחים פה חברי כנסת", מספר זאבי על אחת מפעולות הפורום, "עד היום אירחנו עשרים וחמישה, מימין ומשמאל. בשבילי לארח את צבי סוכות זה מעשה משמעותי – הרי רק חצי שנה קודם לכן רדפנו אחריו. זה לא כזה פשוט, אתה עובר תהליך תודעתי. אני מעריך אותו על כך שהוא מגיע לפה. בדקות אלה ממש הוא נמצא באזור ויורד למקלטים באזעקות.
"בסיורים האלה אנחנו מפגישים את חברי הכנסת עם המציאות. גילינו שרק כשהם באים לפה נופל להם האסימון על גודל הקטסטרופה בצפון. עד שאתה לא בא לפה ורואה את השערים הצהובים ששמו לנו על הכבישים האזרחיים, את מגנני הירי, את ההרס של הטנקים, את הפגיעות – אתה לא מבין מה קורה פה. עד שאתה לא רואה את הריק האזרחי של קריית־שמונה והקיבוצים – אתה לא מבין את האירוע. אנחנו פועלים גם בשטח הבינלאומי, בעיקר מול צרפת וארצות הברית שהן השחקניות המרכזיות בגבול הצפון. לרוב הבכירים שם אין מושג מה קורה פה עד שאנחנו פוגשים אותם".
דגש מיוחד שמים זאבי וחבריו על הזירה התקשורתית והציבורית. "הלובי הפך לקונצנזוס בקרב הימין והשמאל בכנסת, וזה חשוב. יש כאלה שמעקמים את האף כשאני אומר את זה, אבל ההשראה שלי היא המאבק האזרחי היחיד שהצליח בישראל בנושא התיישבות וביטחון – גוש אמונים וההתיישבות ביהודה ושומרון. אורי אריאל הגיע לפה בליל חורף אחד. ישבנו לשיחה ארוכה, ולמדתי ממנה הרבה על אנשים שהצליחו לעשות את מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו".
נקודת הפתיחה של יהודה ושומרון הייתה הרבה יותר גרועה מבחינת הקונצנזוס הציבורי.
"נכון מאוד. ואחד הדברים שלמדתי שחסר לנו פה הוא תוכן אידיאולוגי מעודכן. לפני שמדברים על הצימרים והיין והתיירות, צריכה להיות אידיאולוגיה בבסיס. וזה לא שאני גר פה בלי אידיאולוגיה – הרי יכולתי לגור עם המשפחה שלי איפה שאני רוצה בארץ, ובכל זאת אני גר על הגבול – אבל צריך תוכן חדש ומעודכן להתיישבות בגליל ובצפון. למשל, אנחנו מכניסים מחדש לשיח את המילה התיישבות. זו לא מילה שהייתה שגורה בפי אנשים שגרים בצפון בעשורים האחרונים. זו לא החייאה, זה עדכון. כפר־גלעדי הוא אתוס התיישבותי עתיק בן 108 שנים, הרבה לפני הקמת המדינה. בבית־העלמין שלנו חקוק בסלע המשפט 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. המוטו של כפר־גלעדי מיום הקמתו היה עלייה עברית, הגנה עברית, עבודה עברית. צריך ליצוק לאתוס הזה את התוכן של היום. הבנו שמה שיקשור אותנו לגליל הוא אידיאולוגיה משותפת, לא איפה בדיוק תהיה האוניברסיטה החדשה. תראה, מבחינה אלקטורלית אנחנו קטנים. אדם בפוליטיקה הארצית שאני מעריך אמר לי: 'אתם שליש פתח־תקווה'".
גם ביהודה ושומרון, בטח בשנות השמונים והתשעים, לא היו מספרים גדולים.
"בדיוק, אבל הם הצליחו ליצור לעצמם מעגלי תומכים והייתה להם נחישות. כדי שיהיה לך עורף אידיאולוגי אתה צריך אידיאולוגיה מעודכנת. ההשוואה היא לא אחד לאחד כמובן, אבל מה שעובד שם אני לא מתבייש להעתיק. אני לא רואה את עצמי בגוש האמוני, אבל חד־משמעית צריך להיכנס ללבבות, להיכנס לעמדות מפתח".
הראיון המלא יפורסם מחר (ו') ב"יומן"
