לפני כארבע שנים התעורר פרופ' דן אריאלי וגילה שהפך לדמון. שילוב של השטן וגבלס, חבר בכת סודית שמטרתה לדלל את אוכלוסיית העולם בדרכים מזוויעות. זה קרה בשיאו של גל התחלואה הראשון, בקיץ 2020. אריאלי נודע אז כמי שמייעץ לממשלת ישראל כיצד לבלום את המגפה, בין השאר באמצעות סגרים. "הרגשתי שאני עושה את מה שאני אמור לעשות", הוא מספר והטראומה עדיין ניכרת בדיבורו. "עוזר לכל מי שאפשר בעולם, עונה לכל מי שיש לו שאלות, למשל על עבודה מרחוק ולימוד מרחוק. הרגשתי שאני חי באמת את הייעוד שלי. ואז יום אחד אני מקבל אימייל ממישהי שפעם עזרתי לה: 'דן, מה קרה לך? איך השתנית?'
"שאלתי אותה איך השתניתי, והיא חוזרת אליי עם לינקים שמציגים דמות מאוד מעוותת שלי. היה שם למשל סרטון ש'הוכיח' שמכיוון שנכוויתי ברוב הגוף בגיל צעיר והייתי שנים בבית חולים, נעשיתי שונא אדם וזה גרם לי להצטרף לאילומינטי ולביל גייטס במטרה להרוג כמה שיותר אנשים באמצעות חיסוני הקורונה. סרטון אחר טען שאני רוצה להגדיל את התמותה, והביא הוכחה: כמה דקות מאיזו הרצאה שבה דיברתי באירוניה על אמבולנסים שנוסעים לאט ובכך מפחיתים את כמות האוכלוסייה".
באופן טבעי, אריאלי ניסה להסביר לאותה מכרה ולאחרים את הטעות שלהם, אך לשווא. "במשך חודש ניסיתי לדבר עם אנשים, והתוצאה הייתה כישלון מוחץ, היו לי חלומות קשים בלילה, סיוטים, ובסוף החלטתי לעשות את מה שאני יודע – לנסות להבין איך אנשים משתנים ומגיעים למצב של אמונה בדברים שלא היו ולא נבראו. כשזה בא מולך ונגדך אישית, העניין הופך להרבה יותר קשה. איך אתה יכול להתמודד עם מישהו ששואל אותך 'למה הרבצת לאשתך אתמול'? בכלל לא היית בבית, אבל הוא לא משתכנע בשום צורה. אגב, השיחה הקשה האחרונה שלי לגבי הקורונה הייתה אתמול. אם אנשים חושבים שזה נגמר, הם טועים".
מהטראומה האישית הזאת נולד ספרו החדש, "אמונות שווא" (הוצאת דביר). "המנגנון שאני מתאר בספר הוא של חרדה, ויציאה למסע כדי להסביר את החרדה. הספר הזה מגיע בעצם גם מהסיפור שלי, והנבל בסיפור הוא השילוב של הטבע האנושי והטכנולוגיה".
אתה חוזר בספר כמה וכמה פעמים על הקביעה שכולנו קצת "שוואים", כלומר מאמיני קונספירציות ובדותות. זה דורש הסבר.
"לכולנו יש פוטנציאל לכך. ברגע שאנחנו אומרים 'להם יש פוטנציאל', אנחנו מחלקים את העולם לשתי קבוצות ואומרים שאנחנו לא נהיה כאלה. בעיניי זה לא נכון. תחת התנאים הנכונים של חרדה וחוסן נמוך, כולנו עלולים להפוך לשוואים. רציתי גם להדגיש שהבעיה היא לא עצם האמונה במשהו, אלא מה האמונה הזאת מסמלת. נניח שאדם חושב שהעולם שטוח. אפשר להגיד – למי אכפת, זה הרי לא באמת ישנה את כדור הארץ או את חיי. אבל כשמאמינים שהעולם שטוח, האמונה הזאת הופכת בתנאים הנכונים לזווית הסתכלות על החיים בכללותם. נקודת מבט שממנה כל דבר קטן שקורה, מתפרש באופן מעוות. מאמיני העולם השטוח מגיעים מהר מאוד לאמונה שממשלת ארה"ב משקרת להם, שאין לוויינים, שכל הטייסים משקרים – הם הרי רואים מלמעלה שהעולם שטוח. וכך אתה הופך להיות האמריקני שהתקשר אליי וסיפר שבעיירה שלו יש הרעלת סלמונלה, ושהדבר נעשה במכוון על ידי החברה שמייצרת את האוכל שם, כי היא שייכת לצד הפוליטי המנוגד לרוב תושבי העיירה. ברגע שאתה מאמין שמישהו מנסה כל הזמן לצוד אותך, זה מוביל למחשבות נוראיות".
מה אפשר לעשות כדי למגר את ה"שוואות" במציאות הפוליטית, החברתית והטכנולוגית של היום?
"יש לי הצעות קונקרטיות שאני מנסה לקדם, ושקשורות לממשלות ורשתות חברתיות. למה פוקס ניוז נאלצה לשלם כמעט מיליארד דולר לחברת דומיניון, המפעילה של מכונות ההצבעה בבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2020? כי דומיניון הוכיחה שרשת החדשות גרמה לה נזק כלכלי (מגישים בכירים בפוקס ניוז טענו לאחר הבחירות כי זיופים של תוצאות ההצבעה במכונות הביאו לניצחונו של ביידן – א"ש). כלומר, קיבלנו את הרעיון ששקר יכול להכאיב לצד השני מבחינה כלכלית, ולהכאיב בגדול. האנושות מבינה את הנזק, לפעמים באיחור, ואז מעדכנת את החוקים.
"אנחנו מתחילים להבין היום את העלות האדירה של שקרים ברשתות החברתיות, גם אם קשה יותר למדוד את העלות הזאת. קח למשל את העלות של הפילוג בחברה הישראלית. גם כשאנשים מאבדים את האמון במערכת הבריאות ומפסיקים לחסן ילדים, העלות העתידית היא בלתי נתפסת. אם היה אפשר לכמת את העלות של חוסר האמון שהרשתות החברתיות מייצרות, ולהעביר את זה לפסים משפטיים, אני חושב שהן היו משלמות יותר ממה שחברות הטבק שילמו לאורך השנים על הפגיעה בבריאות הציבור".
אז מה צריך לעשות? לסגור את הרשתות החברתיות?
"לא, אבל אנחנו צריכים להגביל בחוק את חופש הביטוי. אני מאוד בעד חופש הביטוי, אבל כל דבר צריך לשקול על יתרונותיו וחסרונותיו. אם נמשיך להתנהל כמו שאנחנו מתנהלים כיום, אף אחד לא יאמין לאף אחד, וזה מצב רע מאוד. לפני אלפי שנים, כשחיינו ביישובים קטנים, מה גרם לאנשים להתנהג יפה זה לזה? התשובה היא רכילות, או במונחים של היום – שיימינג. אם תפסו אותך בשקר, הדבר היה מתפשט ואנשים היו מתייחסים אליך בצורה אחרת, או לא מדברים איתך. העונש החברתי היה בית המשפט של פעם. רק בתנאים האלה יכולנו להאמין זה לזה. אנחנו נושאים מנגנון אבולוציוני של אמון, כי הסתובבנו במקומות שבהם היה כדאי לך להיות אמין. ופתאום פיתחנו סביבה חדשה, אנונימית, בעלת תפוצה רחבה מאוד, ואנחנו צריכים להחזיר אליה את מנגנוני הענישה שהיו לנו פעם."
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "דיוקן" של מקור ראשון
