הנרטיב של התחלה קשה בעולם המשחק פחות קרה אצלי", מודה אלמה דישי מיד בתחילת שיחתנו, "את התפקיד של רונה, בת זוגו של יהודה לוי בסדרה 'איש חשוב מאוד', קיבלתי שנתיים אחרי שסיימתי לימודים ומי שנמצא בעולם הזה יודע שלקבל תפקיד ראשי ב'הוט' שנתיים אחרי שסיימת ללמוד משחק, זה מטאורי. זה לא קורה. מקצועית נולדתי בתהליך הפוך. התחלתי בענק ומשם הייתי צריכה לשמור על הגחלת, לבנות את עצמי מחדש דרך פרויקטים אחרים. כמו הרכבת הקלה, לקח זמן, היה קשה, אבל עכשיו אני סוף־סוף בתנועה".
כך שנראה שהרכבת של דישי (37) נשואה ואם לילדה, דוהרת קדימה. אלא שכמו אמנים רבים אחרים, ברגע שהייתה בשיא, אירועי ה־7 באוקטובר גרמו לה לעצור בחריקת בלמים.
"'סודות' הייתה אמורה לעלות ב־8 באוקטובר", היא נזכרת בחיוך מריר, "וגם הסדרה והסרט, זמן קצר לאחר מכן. אבל הכול קפא. פתאום לא היה מקום לזה יותר. אני ואיתי (פלאוט, במאי תיאטרון ובעלה של דישי, ש"ד) התכנסנו בכאב, גם כאב לאומי וגם כאב אישי – חבר ילדות של איתי, סרן דניאל כהן ז"ל, תקלט במסיבה ברעים ולצערנו נרצח. האירועים חצו כל דמיון והכו בנו. אז המישור המקצועי באותו זמן היה באמת פחות מעניין".
על הפחד מאז החלה המלחמה היא אומרת: "אי אפשר לומר שהזמן הזה לא העלה תהיות, שאלות מה עושים מכאן. הרי בסופו של דבר יש לנו ילדה קטנה ושאלנו את עצמנו האם אנחנו רוצים שהיא תחווה אזעקות, האם אנחנו רוצים שהיא תגדל במציאות כזו כואבת? החוויה איתה, וכל השאלות שעלו, כולל איך מספרים לה מה קורה מסביב, עימתו אותי בפעם הראשונה עם ההחלטה שלי לחיות כאן ויותר מזה, עם ההחלטה לגדל כאן ילדה. פתאום נפל לי האסימון שאנחנו כבר בחרנו, קיבלנו את ההחלטה. זה מרגש אותי להגיד את זה בקול, כי לפני שהגענו למצב כל כך קיצוני, בכלל לא חשבתי על זה. לא הבנתי את ההשלכות שיש ללידה של ילדה במדינה שקשה לחיות בה, בעיקר במישור הביטחוני. ולא רק שהחלטנו שכאן זה המקום שלנו, גם החלטנו בשבילה שזה המקום שלה. וזו אחריות. אבל אין לנו מדינה אחרת – עם כמה שזה קל, לדלג בקלילות לאפשרות של רילוקיישן או מעבר למדינה אחרת, אין סיכוי שאני הולכת. זו המדינה שלי, לאן אני אלך? אין לי מקום אחר, וצריך להישאר כאן, להילחם ולשמור על מה שבנינו. אני לא זזה לשום מקום".
את ההבנה הזו מגבה חווייתה של דישי מהשתתפותה בסרט "המשלחת" בבימויו של אסף סבן, שעוסק במסע המסורתי לפולין של בני נוער בכיתה י"ב, הידוע גם כחוויה מטמיעת פטריוטיות ישראלית רגע לפני גיל הגיוס לצבא. שם היא משחקת את עינת, מורתם של פריש, ניצן ועידו, המגולמים על ידי צעירי תעשיית המשחק. התפקיד הכפול, על הסט ובסרט, גרם לה להמשיך לתפקד כמבוגר האחראי בחוויה המטלטלת גם אחרי שהמצלמות כבו.
איך באמת חווית את הצפייה בסרט אחרי 7 באוקטובר?
"צפיתי בו בשבוע שעבר וזו הייתה אחת הצפיות הכי קשות שעברתי בחיי", היא נאנחת, "הרבה ממה שנאמר שם, נחווה כמו סטירה לפנים. יש סצנות של מעגלי שיח ובאחד מהם יושב השחקן אלון אבקסיס, ואומר ש'השואה לא יכולה לחזור על עצמה, יש לנו צבא חזק. לנו זה לא יקרה'. כשהמשפט הזה נאמר במלחמה הוא אירוני וכואב. וזו לא רק התקווה שהתנפצה, ישנן הסצנות שהתלמידים יושבים באוטובוס ומוקרנים להם סרטי שואה. ואז יש רפרנס לסרט שבו אסירים יהודים בורחים מהמחנה שלהם בשטח הפתוח ונורים למוות. את לא מסוגלת שלא להשוות".
הראיון המלא יפורסם מחר (ו') במגזין מוצש
