ההחלטה להוציא ספר על פרשת השבוע מזווית חינוכית התגבשה אצל אשת החינוך כוכי (כוכבה) כהן בחגי תשרי של שנת תשפ"ג, לפני שנה ושמונה חודשים. ימים ספורים לאחר הפגישה הראשונית עם אנשי ההוצאה לאור של ספרי ניב, היא הגיעה עם שני ילדיה לחגוג את סוכות בירושלים אצל חבריה הוותיקים דורון וליאת פרידמן. בנם הצעיר שחר, שהיה אז במהלך שירותו הסדיר, הגיע מהצבא לחופשת חג, וכהן שיתפה את כולם בהתרגשותה מהתהליך שהחל.
"שחר מאוד אהב את העיסוק בפרשות השבוע", מספרת כהן. "דורון, ליאת ושחר היו הראשונים ששמעו ודחפו אותי ללכת על זה, בניגוד לתגובות מחלישות שקיבלתי אחר כך". כהן לא העלתה אז על דעתה שהספר, שייצא לאור כשנה לאחר מכן, יוקדש לזכר בנם של חבריה הטובים, שנפל בקרב בעזה בתחילת חודש כסלו. "ברגע ששמעתי ששחר נפל הבנתי שהספר הזה שייך לו", מספרת כהן.
ההיכרות רבת השנים בין כוכי למשפחת פרידמן החלה לפני למעלה מעשרים שנה, כשליאת וכוכי היו שתיהן מורות בבית הספר "דרור" בירושלים. "באותה תקופה שחר נולד, וגדלנו איתו", נזכרת כהן. "הוא היה ילד שאי אפשר לפספס, ילד מהסרטים. יפה תואר, חמוד, תמיד מחבק כשנפגשים. לא כל ילד רואה מבוגר, ניגש אליו ושואל מה שלומו".
שחר פרידמן גדל ועבר מהגן בשכונה לבית הספר היסודי "יהודה הלוי" ולתיכון הימלפרב. מגיל צעיר הוא אובחן כמחונן, אבל התקשה לשבת בכיתה שעות ארוכות, והמערכת התקשתה להכיל אותו.
"שחר היה אוטודידקט", מספרת אימו. "מה שעניין אותו הוא למד. הוא דיבר אנגלית שוטפת מכיתה ג' למרות שאנחנו לא דוברי אנגלית, ושיבצו אותו בהקבצה של דוברי אנגלית. מגיל 16 הוא גם דיבר ערבית שוטפת. אבל הוא התקשה לשבת לאורך זמן, והעדיף להיות בפעילות. את המורים לא עניינו הציונים הטובים אלא העובדה שהוא לא יושב. התחלנו לתת לו ריטלין כדי שהמערכת תהיה מרוצה ושלמורים יהיה קל, וזה לא עשה לו טוב. כוכי הציעה לי לשלוח אותו לבית ספר שיידע להעריך את היצירתיות שלו, אבל אני סירבתי כי לא רציתי לנתק אותו מהחברים שהוא גדל איתם ולייצר לו סטיגמה. זה לא היה מקובל כמו היום, כשיש כל כך הרבה בתי ספר מגוונים".
כוכי כהן: "אנחנו לא מספיק מבינים את הגדולה של הילדים שלנו. במלחמה הזאת הבנו שהמנהיגים הסמויים שלנו הם אותם חיילים שעד לא מזמן היו תלמידים בבית הספר, שאוהבים לחיות ושמתעקשים על עצמם. את אותה אנרגיה של חיים הם מביאים לנו היום כאומה. העקשנות והנתינה שלהם היא עצומה. אנחנו דור שעוד היה לנו בראש את השואה והמלחמות. הבאנו לעולם דור שאוהב את עצמו ופחדנו ממנו. תהינו מה יצא מהם, וגילינו שהם החזירו לנו את האהבה ואת האגו הבסיסי שאנחנו זקוקים לו כעם. כששחר היה בגיל ההתבגרות שאלנו מה יצא ממנו, והוא הפך להיות מנטור. הוא השאיר אחריו צוואה שאני באמת לא יודעת אם אני הייתי מצליחה להשאיר. הוא השאיר צוואה כזו כי הוא ידע לחיות, גם אם המערכת לא תמיד ידעה להכיל אותו".
דיברנו על התאמת המערכת לתלמידים. השאלה היא אם אנחנו לא צריכים להכין אותם לשלבים בחיים שבהם לא תמיד יתאימו עבורם את המסגרת.
כוכי כהן: "אין ספק שצריכים גם מסגרת וגבולות. בספר שלי כתבתי, בפרשת במדבר, על חשיבות הסדר והמסגרת הברורה. הסדר והארגון חשובים לתחושת הביטחון של הילד, אבל בתוך המסגרת הוא צריך עיניים אוהבות. הוא צריך הורים שהוא יודע שיש להם מעטפת עצומה בשבילו, והוא צריך את זה גם בבית הספר. מורה שמצליח להביט בעיניים אוהבות על ילד ייתן לו פי מיליון. התחושה שאני אהוב ורצוי ושדואגים לי היא התחושה שאיתה הוא יגיע בהמשך לכל מישורי החיים, והיא תיתן לו את השמחה שראיתי אצל שחר בשירות הצבאי.
"בצבא הרוסי מאות אלפים רצו לברוח כי החזיקו אותם בפחד, ופה במלחמה היו 150 אחוזי גיוס. כשיש תחושת שייכות ומסוגלות וערכים עמוקים בנפש, הדברים הללו מובילים גם בהתנהלות באירועים טרגיים. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לסמוך על הלוחמים שלנו לא כי הם חזקים פיזית, אלא כי יש להם משהו בפנימיות שהעניקו להם. זה לא שהם לא יעברו משבר בצבא. הם יעברו ויסתגלו, כי גם המפקד שלהם בא מאותו מקום".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון
