בחודש מרץ בשנה שעברה, בשיאה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, פוצץ טקס האזכרה הממלכתי לחללי תל־חי ליד פסל האריה השואג. ניסן זאבי מכפר־גלעדי היה מראשי המוחים שהביאו לעצירת האירוע. השנה, כשהממשלה החליטה לבטל את הטקס לראשונה מזה תשעים שנה עקב המצב הביטחוני, זאבי היה מראשי המארגנים של טקס אזכרה חלופי שהתקיים במקום למרות הכול.
שני האירועים ההופכיים הללו, בהפרש של שנה בדיוק, משקפים היטב את המהפך שחל בחייו של זאבי וגם אצל רבים משכניו, תושבי גבול הצפון. הארגון שייסדו מיד אחרי טבח 7 באוקטובר, "לובי 1701", מתעקש להכיל בתוכו שמאל וימין, תומכי נתניהו ומתנגדיו, תושבים מכל רחבי הצפון שמטרתם אחת ויחידה: השבת הביטחון לאזור מגוריהם.
"7 באוקטובר טלטל את חיינו", אומר זאבי. "היינו בטוחים שבתוך כמה שעות פולשים אלינו מלבנון. תרחיש הייחוס הביטחוני הרי דיבר קודם כול על הצפון. פינוי הקהילות הביא אותנו מהר מאוד למצב חדש – המשפחות שלנו עברו דרומה, ואנחנו הוּצאנו מיחידות המילואים שלנו וסופחנו לכיתות כוננות ששומרות על יישובי הגדר.
"ככל שנקפו הימים הבנו שאנחנו חייבים להיות יותר פרואקטיביים כדי שלא יקרה לנו מה שקרה בעוטף עזה. שברנו את הראש איך אפשר לעשות משהו שאחרי שנה קשה כל כך של קרע בעם, לא ייתפס כארגון מחאה ששייך לצד כזה או אחר. אני הייתי אחד ממובילי 'מחאת הגומא', הנקודה הצפונית ביותר של המחאות נגד הרפורמה המשפטית, ומאוד היה חשוב לי שזה יהיה משהו אחר. שיתפתי במחשבות האלה חברים שלי, דווקא כאלה שמגיעים מהצד השני של המפה הפוליטית, וכולם הבינו שאנחנו חייבים לפעול יחד".
"העובדה שלא מאשרים למטוס כיבוי להגיע לכאן כי זה מסוכן, מערערת את תפיסת ההתיישבות בגליל. אתם מעדיפים שישיבת ההסדר בקריית־שמונה תעלה באש? הדבר הזה מקפל בתוכו את כל הבעיה"
מה תכננתם כשהתכנסתם לראשונה לחשוב על הדרך הנכונה לפעול?
"מכיוון שהטבח לא קרה אצלנו, הייתה לנו הזדמנות שנייה, גם מבחינת הדרישה מהצבא ומהמדינה וגם מבחינת ההתארגנות האזרחית. ראינו איך בדרום החברה האזרחית לא הפכה שולחן במשך השנים בנוגע למציאות הביטחונית, הרבה בגלל מענקים ביטחוניים שהיו בעצם דמי שתיקה שהועברו לראשי הערים שם במשך 15 שנה כדי שלא ידברו נגד הממשלה ונגד מה שקורה.
"דבר נוסף שעבד לטובתנו הוא היכולת להוכיח שגישה דיפלומטית לא עוזרת לפתור את סוגיית הביטחון בצפון. החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, הייתה החלטה טובה מאוד לישראל. הייתה בעיה אחת – אף אחד לא אכף אותה. בגדול, ההחלטה קבעה שכל השטח מגבול לבנון עד נהר הליטני, סדר גודל של 25 קילומטרים, יהיה מפורז מחיזבאללה וכוחות טרור אחרים, ונשלט בידי כוח השלום של האו"ם על 11 אלף חייליו. נשמע לכאורה רציני מאוד. נתַנו אמון, ואכן במשך 17 שנה היה שקט באופן יחסי. לא הבנו את המונח הודנא".
גם בשנים האחרונות היו דגלים, מוצבים ולוחמים של חיזבאללה ממש על הגבול. זה לא היה סוד.
"אתה צודק, והתעלמנו מזה כולנו – הממשלה, הצבא, ואנחנו לא מורידים את האחריות גם מאיתנו, החברה האזרחית. ב־7 באוקטובר קלטנו שאנחנו באירוע אחר לגמרי. הבנו שאנחנו יוצאים לקרב על הגליל, וזה הביא אותנו להקים את 'לובי 1701'. זה לובי במובן הקונסטרוקטיבי. אנחנו לא מפלגה ולא תנועת מחאה, אנחנו ארגון לובי שרוצה להשפיע על המציאות, ו־1701 הוא העיקרון שבאמצעותו חיזבאללה לא אמור להיות כאן. האם זה באמת יהיה הפתרון? אני לא יודע, נראה שלא. מבחינתנו זה היה משהו מאוד קונקרטי, להכניס את האנשים למצב תודעה של דרישה חד־משמעית מהמדינה לדאוג לביטחון שלנו.
"הכנסנו אנשים מימין ומשמאל לקבוצות ווטסאפ משותפות, ואמרנו להם שעכשיו אנחנו פועלים למען מטרה אחת, ביטחונית. היו כאלה שהיה להם קשה לעשות שינוי תפיסה, אבל לאט לאט הצלחנו לאחד את כולם. יש בצפון שני משברי אמון: מול המדינה, ובין האזרחים. התחלנו לבנות את האמון בין התושבים באמצעות בניית קול שאפשר להתחבר אליו משני הצדדים. זה לא פשוט כמו שזה אולי נשמע. אני חוטף מצד שמאל, ושותפיי מימין חוטפים מצד ימין, אבל אם אתה חוטף משני הצדדים אתה כנראה עושה משהו נכון.
"הדבר השני שעשינו הוא הקמת התארגנות של כל הגליל בפעם הראשונה. עם השנים הוקמו פה חומות סיניות בין גליל מזרחי לגליל מערבי, בין גליל תחתון לגליל עליון, בין מושבים, קיבוצים, ערים ויישובים. הכול מופרד ב־94 רשויות מקומיות שונות – הזיה מוחלטת. באמצעות הלובי הצלחנו לחבר את כל 120 הקילומטרים של הגליל, כולל מקומות בגליל המערבי שבתפיסה שלי היו כמו תל־אביב. זה הוביל לכך שמקבלי ההחלטות מסתכלים עלינו היום אחרת, אנחנו מדברים בשם אזור הרבה יותר גדול".
רק כשרואים מבינים
מהן הפעולות הראשונות שעשיתם אחרי הקמת הלובי?
"הבנו שהתפקיד הראשוני הוא להנגיש ידע ומידע לתושבים. מה שקרה בדרום נבע גם מכך שהתושבים לא היו מודעים לגודל הסכנה שמולם, ולכן לא דרשו מהמדינה מספיק ביטחון. יצרנו קשר עם מרכז המחקר 'עלמא' שמתמחה בזירה הצפונית, והצלחנו ליצור תמונה יומית של מה שקורה כאן, כולל מספר מדויק של נפילות, שיגורים וכדומה. יש לנו 15 מתנדבים שיושבים על מקורות מידע שונים ומייצרים תמונת מצב יומית. זה יצר הד נרחב בקרב מובילי דעת קהל, שבפעם הראשונה התחילו להראות לציבור מה קורה בצפון. הצלחנו להבהיר לציבור שיש פה מלחמה של ממש, לא 'לחימה'.
"בנוסף אנחנו מארחים פה חברי כנסת, עד היום אירחנו עשרים וחמישה, מימין ומשמאל. בשבילי לארח את צבי סוכות זה מעשה משמעותי – הרי רק חצי שנה קודם לכן רדפנו אחריו. זה לא כזה פשוט, אתה עובר תהליך תודעתי. אני מעריך אותו על כך שהוא מגיע לפה. בדקות אלה ממש הוא נמצא באזור ויורד למקלטים באזעקות.
"בסיורים האלה אנחנו מפגישים את חברי הכנסת עם המציאות. גילינו שרק כשהם באים לפה נופל להם האסימון על גודל הקטסטרופה בצפון. עד שאתה לא בא לפה ורואה את השערים הצהובים ששמו לנו על הכבישים האזרחיים, את מגנני הירי, את ההרס של הטנקים, את הפגיעות – אתה לא מבין מה קורה פה. עד שאתה לא רואה את הריק האזרחי של קריית־שמונה והקיבוצים – אתה לא מבין את האירוע. אנחנו פועלים גם בשטח הבינלאומי, בעיקר מול צרפת וארצות הברית שהן השחקניות המרכזיות בגבול הצפון. לרוב הבכירים שם אין מושג מה קורה פה עד שאנחנו פוגשים אותם".
"כפר־גלעדי הוא אתוס התיישבותי בן 108 שנים, צריך ליצוק לאתוס הזה את התוכן של היום. מה שיקשור אותנו לגליל הוא אידיאולוגיה משותפת, לא איפה בדיוק תהיה האוניברסיטה החדשה"
דגש מיוחד שמים זאבי וחבריו על הזירה התקשורתית והציבורית. "הלובי הפך לקונצנזוס בקרב הימין והשמאל בכנסת, וזה חשוב. יש כאלה שמעקמים את האף כשאני אומר את זה, אבל ההשראה שלי היא המאבק האזרחי היחיד שהצליח בישראל בנושא התיישבות וביטחון – גוש אמונים וההתיישבות ביהודה ושומרון. אורי אריאל הגיע לפה בליל חורף אחד. ישבנו לשיחה ארוכה, ולמדתי ממנה הרבה על אנשים שהצליחו לעשות את מה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו".
נקודת הפתיחה של יהודה ושומרון הייתה הרבה יותר גרועה מבחינת הקונצנזוס הציבורי.
"נכון מאוד. ואחד הדברים שלמדתי שחסר לנו פה הוא תוכן אידיאולוגי מעודכן. לפני שמדברים על הצימרים והיין והתיירות, צריכה להיות אידיאולוגיה בבסיס. וזה לא שאני גר פה בלי אידיאולוגיה – הרי יכולתי לגור עם המשפחה שלי איפה שאני רוצה בארץ, ובכל זאת אני גר על הגבול – אבל צריך תוכן חדש ומעודכן להתיישבות בגליל ובצפון. למשל, אנחנו מכניסים מחדש לשיח את המילה התיישבות. זו לא מילה שהייתה שגורה בפי אנשים שגרים בצפון בעשורים האחרונים. זו לא החייאה, זה עדכון. כפר־גלעדי הוא אתוס התיישבותי עתיק בן 108 שנים, הרבה לפני הקמת המדינה. בבית־העלמין שלנו חקוק בסלע המשפט 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. המוטו של כפר־גלעדי מיום הקמתו היה עלייה עברית, הגנה עברית, עבודה עברית. צריך ליצוק לאתוס הזה את התוכן של היום. הבנו שמה שיקשור אותנו לגליל הוא אידיאולוגיה משותפת, לא איפה בדיוק תהיה האוניברסיטה החדשה. תראה, מבחינה אלקטורלית אנחנו קטנים. אדם בפוליטיקה הארצית שאני מעריך אמר לי: 'אתם שליש פתח־תקווה'".
גם ביהודה ושומרון, בטח בשנות השמונים והתשעים, לא היו מספרים גדולים.
"בדיוק, אבל הם הצליחו ליצור לעצמם מעגלי תומכים והייתה להם נחישות. כדי שיהיה לך עורף אידיאולוגי אתה צריך אידיאולוגיה מעודכנת. ההשוואה היא לא אחד לאחד כמובן, אבל מה שעובד שם אני לא מתבייש להעתיק. אני לא רואה את עצמי בגוש האמוני, אבל חד־משמעית צריך להיכנס ללבבות, להיכנס לעמדות מפתח".
הלהבות שינו את התפיסה
את כל המאבק הזה מנהלים ניסן זאבי וחבריו מגבול הצפון, כשמשפחותיהם רחוקות מהם, וכשעשרות אלפי תושבים מפוזרים במאות יישובים ברחבי הארץ. העניין החשוב ביותר, הם מבינים, הוא יצירת מצב ביטחוני שיאפשר להם לחזור. רק כך יוכל הצפון להתחיל להשתקם.
"יש פה תחושת הפקרה נוראית מצד המדינה", הוא אומר. "הפרו מולי ומול הילדים שלי את התנאים הכי בסיסיים של מדינה מול אזרח. אני משלם מיסים, הולך למילואים, אזרח טוב – לא מגיעים לי התנאים הבסיסיים כמו לגור בבית שלי, חינוך ורווחה? המשפחות שלנו לא בבית כבר שמונה חודשים. קשה להסביר למי שלא חווה את זה מה המשמעות של להיות תקופה ארוכה כל כך עקור מביתך. לא היה דבר כזה מאז מלחמת העצמאות. אנחנו לא רוצים תחושת ביטחון, אנחנו דורשים ביטחון".
ואתם מתעקשים לא להצביע על פתרון ספציפי אלא להתמקד בדרישה מהמדינה.
"זה עוד משהו שהבנו מהר מאוד. יותר מדי שנים אזרחים מובילים מאבקים, ואז שואלים אותם 'איך אתם מציעים לפתור את הבעיה'. זו תקלה חמורה להביא את הדבר הזה לפתחו של האזרח. למדינה יש גורמי מקצוע ומומחים, היא זו שצריכה לתת את הפתרון, לא אנחנו. אני מודה שאנחנו מתעקשים לא להתעסק בפתרון גם כדי למנוע התנגשות בין ימין ושמאל אצלנו. יש חבורה שרוצה להתיישב בדרום לבנון, ומצד שני יש כאלה שאומרים 'חייבים הסכם ולחזור הביתה'. התפקיד שלי הוא לא לפתור את הבעיה ולרבע את המעגל, אני אזרח שהמדינה צריכה לתת לו פתרונות. אנחנו כן אומרים לצבא ולמדינה שהציפייה שלנו היא לייצר שינוי שנוכל לראות בעיניים. אולי יצירת אזור חיץ של 10 ק"מ בתוך לבנון, אולי דרך יישום החלטה 1701 בידי הצבא שלנו".
כלומר להקים את רצועת הביטחון מחדש?
"לאורך 120 הקילומטרים של הגבול בינינו לבין לבנון – שנשלט טופוגרפית על ידי לבנון – יש 43 כפרים ברצועה של 10 ק"מ מהגבול. ביום טוב מדובר ב־180 אלף איש. אם אתה שם את זה בקונטקסט של עזה, שבה אתה מזיז מיליון איש לפה ולשם בתוך כמה ימים, יש אצלנו הזדמנות לעשות משהו אסטרטגי – שלא לדבר על כך שרוב תושבי הכפרים האלה כבר לא נמצאים שם. אני קורא לזה מודל קוניטרה, יישוב חשוב אצל הסורים שהפך לעיר רפאים כדי ליצור אזור חיץ בין המדינות. קמה קוניטרה החדשה, ושם גרים אנשים. באזור החיץ אין אף אחד – לא ילדה עם קוקיות, לא מחבל של חיזבאללה, לא רועה צאן. אף אחד לא נמצא שם. איך יעשו את זה בדיוק? לי יש דעה, לאחרים יכולה להיות דעה אחרת, אבל בסוף זה האירוע. צריך להבין שעשרות אלפי האנשים שעזבו את אזורי הגבול לא יחזרו אם הם לא יראו שינוי בעין".
זאבי מצביע על כך שבאופן פרדוקסלי, להבות הענק שהשתוללו בשבוע שעבר בצפון וכבשו גם את הכותרות והמסכים, הצליחו לעשות מה ש־4,000 טילים לא הצליחו: לשכנע את עם ישראל שחייבים מהלך צבאי משמעותי בצפון.
"התחושות קשות מאוד", הוא אומר. "העובדה שבסוף השריפה הזאת נבלמה בזכות כיתות הכוננות של קריית־שמונה, כפר־גלעדי, משגב־עם, מטולה ושאר היישובים – זו מצד אחד נקודת אור לחברה האזרחית שלוקחת אחריות ומנעה אסון. לראות את אנשי קריית־שמונה וחברי קיבוצים מונעים יחד את השריפה של ישיבת ההסדר בקריית־שמונה, זו קרן אור במציאות הישראלית. גם העובדה שקיבלנו מעל אלף פניות של אנשים, רבים מהם אנשי יהודה ושומרון, שרצו לעזור ונחתו פה יום למחרת, הייתה מחממת לב.
״מצד שני, האירוע מעלה שאלות נוגות לגבי איך המדינה תופסת אותנו. העובדה שלא מאשרים למטוס כיבוי להגיע לכאן כי מסוכן להעלות אותו לאוויר, מערערת את תפיסת ההתיישבות בגליל. אתם מעדיפים שישיבת ההסדר בקריית־שמונה תעלה באש מאשר להעלות מטוס? הרי ברור שאם הייתה שריפה כזו בפארק הירקון, בתוך שתי דקות שני מטוסים היו מכבים אותה. הדבר הזה מקפל בתוכו את כל הבעיה. זו הדגמה לכמה מעט משאבים המדינה משקיעה בפריפריה. לולא עזרה של כבאיות מרחבי הארץ, לא היינו משתלטים על השריפה".
אתם מתכוננים לקיץ בוער?
"בעקבות מה שקרה יש כרגע תגבור מסיבי של כיבוי אש. כל מי שמכיר את אזור הגליל ורכס רמים יודע שמדובר בחורש טבעי, ולכן זה לא פשוט. מדינת ישראל צריכה להפסיק לפחד מהבאת שירות בסיסי כמו כיבוי אש להתיישבות בגליל. היינו ממש בתוך האש, בלי מדים נכונים ובלי ציוד מתאים. היה הרבה אדרנלין ועשינו דברים בלי לחשוב הרבה, אבל לא יכול להיות שנהיה במקום המדינה. האירוע חידד אצלנו את ההבנה שאנחנו חייבים לדרוש שמה שהיה הוא לא מה שיהיה מבחינת הקצאת משאבים לגליל. היה נראה לנו נורמלי שאין פה מספיק ציוד לכיבוי אש, היום ברור שזה לא נורמלי״.
לשמר את החיבור
בטווח הנוכחי, אנשי לובי 1701 ממוקדים בשאלת הביטחון המיידי ובהחזרת האנשים הביתה כמה שיותר מהר. אני מבקש לדעת אם יש להם מחשבות גם לגבי העתיד שאחרי היום הנכסף הזה.
"הדיבור המשותף על נושאי ביטחון יצר מדרגת אמון לדבר הבא – כלכלה", משיב זאבי. "משרדי ראש הממשלה והאוצר פנו אלינו כארגון שמעיר על ההחלטות שלהם לגבי הצפון. יש שיח קונסטרוקטיבי על מה צריך לקרות פה כדי שאנשים יחזרו. אנחנו מתמודדים עם מציאות שבה אנשים שעזבו למרכז מגלים אילו שירותים חברתיים יש במרכז ובירושלים. הם מגלים שאפשר לקבוע תור לרופא בתוך כמה ימים, שיש אוטובוס כל רבע שעה, שיש קולנוע, מקומות עבודה, בית קפה – אין להם את כל זה פה. במובן מסוים יש לנו הזדמנות לשינוי חברתי כללי. כדי שאנשים יחזרו המדינה צריכה לשנות מדיניות ופרספקטיבה. במקום לחשוב מהמרכז לגבולות, להתחיל לחשוב מהגבולות למרכז".
יצא לך לחשוב כמה אנרגיה של פילוג פנימי הוצאנו בשנה שלפני 7 באוקטובר, וכמה עגום שהטרור הוא הדבר היחיד שיכול לאחד אותנו?
"זה עגום ומסוכן מאוד. אנשים שהיום נמצאים איתי בקרב על הבית כתף אל כתף, היו לא מזמן בצד השני של המתרס. מה שקרה בשנה שלפני הטבח הוא שכולם עלו על בריקדות. תמיד אמרתי שאם היה לצפון חבר כנסת אחד כמו סמוטריץ', מצבנו היה הרבה יותר טוב. בכל האירוע של הרפורמה המשפטית אני הרגשתי ששורפים לי את הבית, ואז הגיע חיזבאללה והראה איך זה נראה באמת כששורפים בית. גם היום קשה לי לשמוע את איתמר בן־גביר, אבל אני סותם את האף כי יש מטרה יותר חשובה".
השותפות הזאת בין ימין ושמאל בצפון היא משהו שלדעתך יכול להחזיק גם אחרי המלחמה, או שזו שותפות אד־הוק להשגת הביטחון?
"חד־משמעית זה מה שמחזיק אותנו פה. אין הרבה קרני אור עכשיו, וזאת קרן אור. במחנה הפליטים ליד קיבוץ עמיעד אתה רואה קבלת שבת שמשתתפים בה 300 איש מכל גווני האוכלוסייה. זה מכניס לנו רוח למפרשים. יש דיבור משמעותי על כך שצריך לשמור את החיבור הזה גם בהמשך, ויש הצלחות שמראות שהדבר הזה עובד. כשהערות שלנו נכנסות לתוך החלטת ממשלה, כמו למשל הקלה בבגרויות לתלמידי הצפון, אתה מבין שזה בגלל שאנחנו מאוחדים. כל הצלחה כזאת מוכיחה לנו שאנחנו עובדים נכון. אני חושב שזאת ההזדמנות הגדולה שלנו. בפעם הראשונה בנינו אמון בין תושבי הגליל. יש לנו הזדמנות אדירה לבנות את יש"ע של הצפון".
