"יש לעודד תנועה מרצועת עזה לגדה המערבית, וחלק ממנה לירדן ולגדה המזרחית ומשם לאזורים אחרים של העולם הערבי, בו מצויות אפשרויות… למרות הסיבוכים הפוליטיים עלינו לגלות באופן אקטיבי את האפשרות ליישוב פליטים באזור אל־עריש… דבר זה יש לעשותו בדיסקרטיות ובאופן 'ספונטני', ובשום אופן אין להצהיר על כך כעל מדיניות רשמית ושהדבר ייראה באופן מאורגן על ידינו" (תכתובת פנימית של משרד החוץ, 1968).
דיון ערני אך חשאי התנהל בארץ ובעולם בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. על הפרק: שאלת הפליטים הפלסטינים. נשיאים, מדינאים, בנקאים, ארגוני סעד, אנשי אקדמיה, סנטורים אמריקנים ופילנתרופים יהודים ניסו את כוחם במציאת פתרון לאחת מבעיות הליבה של הסכסוך במזרח התיכון. במשרד ראש הממשלה נחתו מברקים ומסמכים, שכל אחד מהם הציע פתרון אולטימטיבי משלו לסוגיה. רובם נענו בנימוס, אף לא אחד מהם יושם בשטח.
בין הפונים הרבים היה גם פרופ' יחזקאל דרור מהאוניברסיטה העברית. במכתב ששיגר, ושבראשו התנוססה המילה "סודי", ביקש דרור לעדכן את ראש הממשלה לוי אשכול בדברים ששמע במהלך כנס לעתידנות שנערך באוסלו בירת נורווגיה. אחד המשתתפים בכנס סיפר לדרור על תוכנית אמריקנית לעידוד הגירה פלסטינית באמצעות הכשרת פליטים כמורים, שיישלחו ללמד באזורים הנחשלים של אפריקה ואסיה. "ספק אם אנשים ממורמרים עם רקע כזה מתאימים לתפקיד הוראה וחינוך", הסתייג דרור עצמו, אך הוסיף וסיפר כי לפי השמועה שהגיעה לאוזניו, מאחורי היוזמה עומד אדם רציני למדי: נשיא ארה"ב לשעבר דווייט אייזנהאואר, גנרל הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה. לפי בן־שיחו של דרור, התוכנית הייתה אמורה להפוך להצעה רשמית של הממשל האמריקני לממשלת ישראל. ככל הידוע הדבר לא קרה, והיוזמה נגנזה.
אגב, באותו מכתב סיפר דרור על רעיון אחר, המלמד על השיח הקדחתני שהתנהל סביב מציאת פתרונות לעזה ולתושביה: במעבדה אמריקנית, דיווח דרור, שוקד צוות מיוחד על תוכנית להקמת כור גרעיני ברצועת עזה, שישמש להפקת אנרגיה לייצור דשנים כימיים, "שבעזרתם אפשר יהיה לפתח חקלאות שתקיים את עצמה".
סוגיית הפליטים לא נוצרה ביוני 1967 אלא 19 שנה קודם לכן, בתקופת מלחמת העצמאות, שבמהלכה עזבו את ביתם כ־700 אלף מערביי ארץ ישראל. רובם המוחלט נותרו במחנות פליטים בשטחי הארץ ובמדינות הסמוכות, ולא שוקמו במקום יישובם החדש. מלחמת ששת הימים הוסיפה ממד חדש לבעיה, אך באותם ימים נדמה היה שהיא גם יוצרת פתח לפתרון. ניצחונה המזהיר של ישראל הוסיף לתחום שלטונה ואחריותה כמיליון תושבים ערבים, בהם אותם פליטים ממלחמת העצמאות, שישראל שבה להיות ריבונית עליהם ואחראית לגורלם. אלא שהמציאות החדשה יצרה גם הזדמנות היסטורית נדירה, כתוצאה מהיקף השטחים האדיר ש"בלעה" מדינת ישראל: סיני, יהודה ושומרון ורצועת עזה. השליטה בשטחים החדשים וחולשתו הרבה של העולם הערבי בעקבות המלחמה, הולידו גל חדש של תוכניות ליישוב הפליטים.
הצמרת הישראלית למודת הניסיון הכירה את השימוש התודעתי והתעמולתי שהעולם הערבי עושה בפליטים הפלסטינים כדי להיאבק בה, גם על חשבון שיקום הפליטים. החשש מפני התעצמות הבעיה התבטא, למשל, במסמך שחובר לקראת עצרת האו"ם שכונסה לאחר מלחמת ששת הימים כדי לדון בנושא הפליטים. "המשלחת (הישראלית לעצרת, אל"ס) תחזור ותתאר את שורשי בעיית הפליטים הישנים והחדשים כתולדה של התוקפנות הערבית", נאמר במסמך. "הבעיה היא בעיה הומניטרית, אך הערבים משתמשים בה כנשק מדיני". כמו מסמכים רבים שעסקו בשאלת הפליטים, גם המסמך הזה סווג כ"סודי ביותר", בעיקר משום שהוא סיפק גרסה מעודנת של התוכנית הישראלית ליישב את הפליטים מחוץ לשטחי ארץ ישראל. ובמילה אחרת: טרנספר.
כן, היום קשה לעכל את זה, אבל מאז קום המדינה ועד העידן שאחרי מלחמת ששת הימים, ממשלת ישראל עסקה ברצינות תהומית ברעיון פוליטי שכיום נחשב למוקצה מחמת אי־הומניטריותו ו/או אי־תקינותו הפוליטית. פקידי ממשלה, שרים וחברי כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית התחבטו באפשרויות השונות ל"יישוב מחדש" של תושבי השטחים שכבשה/שחררה ישראל. כיום, אפילו שרי הממשלה מטעם הבית היהודי סירבו להתייחס לפנייתנו בנושא.
אותה גברת
"טרנספר מזכיר ליהודים את המילה טרנספורט, את השואה", מאבחן אורי בנק, שכיהן בעבר כיו"ר הנהלת סיעת מולדת וכיועצו של ח"כ בני אלון ז"ל. מולדת בראשות גנדי הייתה המפלגה האחרונה שקראה בגלוי לפעול להעברת פלסטינים משטחי יהודה, שומרון ועזה, ושעשתה שימוש בשם המפורש: "טרנספר". בגלל דבקותו ברעיון הזה נחשב רחבעם זאבי לפוליטיקאי קיצוני ולפרסונה נון־גרטה בבמות המרכזיות של השיח הציבורי.
בשנת 1991, שלוש שנים לאחר שגנדי נבחר לכנסת בפעם הראשונה, הגיש ח"כ אברהם בורג ממפלגת העבודה הצעה לתיקון חוק העונשין וחוק יסוד 'הכנסת', שלפיה מפלגה או אדם הקוראים לטרנספר לא יוכלו להיבחר לבית המחוקקים. "דבר 'מזוהם' נפל בפוליטיקה הישראלית", נכתב בדברי ההסבר. "הממשלה העניקה הכשר לרעיון הטרנספר בצרפה את נציג התנועה לממשלה. הצעת חוק זו נועדה למנוע בעתיד את אפשרות ההתמודדות לכנסת של תנועה המטיפה לטרנספר, וכן לכלול עבירת הטפה לטרנספר בחוק העונשין בסמוך להגדרת 'גזענות'". בורג ציטט את דבריו של זאב ז'בוטינסקי: "הריני סבור בהחלט כי לא ניתן לדחוק את הערבים מארץ ישראל. תמיד יישארו שני עמים". הצעת החוק לא אושרה.
במהלך השנים, מספר בנק, טען אלון באוזני ראש מפלגתו גנדי כי עליו לחדול מן השימוש במילה 'טרנספר' בשל אותן קונוטציות. לאחר רצח גנדי בידי מחבלים במהלך האינתיפאדה השנייה, ירש אלון את מקומו בהנהגת מולדת. לפני כ־15 שנים פרסם אלון את "היוזמה הישראלית – תוכנית ישראלית לשלום ולשיקום הפליטים הפלסטינים", שהייתה גרסה מרוככת מזו של קודמו.
בדומה לרעיונות אחרים, גם הטרנספר של גנדי לא עסק בגירוש בכפייה. "גנדי אמר שהטרנספר היחידי שרלוונטי הוא טרנספר מרצון", מבהיר בנק. "הרעיון שלו היה להציע לפלסטינים שמעוניינים בכך חבילת הגירה שתכלול פיצויים. לפי גנדי, האפשרות של טרנספר בכוח היא כמו שהשמאל עשה במלחמת השחרור, כלומר תוצאה אפשרית של מלחמה בין ישראל לערבים. בני אלון לא שינה משהו מהותי אלא בעיקר את האריזה. הוא הבין שהזיהוי של מולדת עם המונח טרנספר גורם לה נזק, ושהשמאל והמרכז עשו לו כזו דה־לגיטימציה, כך שלא היו מוכנים להקשיב לדבריו של גנדי. ביוזמה של בני אלון המילה טרנספר לא הופיעה. הוא דיבר על עידוד הגירה מרצון, או על השלמת הליך של חילופי אוכלוסין".
בימין הפנימו היטב כי נזקה של המילה המפורשת רב מתועלתה. לפני כשנה הציג ח"כ בצלאל סמוטריץ' את 'תוכנית ההכרעה' שלו, השוללת את קיומה של לאומיות פלסטינית. במאמר שפרסם בכתב העת 'השילוח' כתב סמוטריץ' כי יש להציב לפני "ערביי ארץ ישראל" (קרי, כולל הפלסטינים) שתי אפשרויות: לחיות כפרטים במדינה היהודית, ללא שאיפות לאומיות, או להגר למדינה ערבית אחרת בסיוע מדינת ישראל. אולם למרות אופייה הנחרץ של תוכניתו, כאשר כתב גלי צה"ל עידו בנבג'י כינה אותה "טרנספר בתשלום", הגיב סמוטריץ' בטוויטר: "לא טרנספר ולא נעליים". בשבוע שעבר דיבר הח"כ הנמרץ על "דילול" אוכלוסיית הפליטים בעזה, וספג תגובות נזעמות מהצד השמאלי של המפה.
בצה"ל סירבו להשיב לפניית 'מקור ראשון' ולספק נתונים בדבר עזיבה וולונטרית של פלסטינים את שטחי הרשות ואת רצועת עזה, וכן סירבו למסור מידע הנוגע למדיניות מתאם פעולות הממשלה בשטחים בנושא.
לא בכפייה
ייתכן שלפחות חלק מיחסי הציבור הגרועים של המונח "טרנספר" נובעים מפרשנות שגויה. בעיני רבים, האסוציאציה המיידית היא גירוש בכפייה. אלא שבפועל, הרוב המוחלט של האנשים והארגונים שקידמו רעיונות של יישוב מחדש של פלסטינים – דיברו על עזיבה מרצון.
את עלייתו של רעיון הטרנספר בהקשר הפלסטיני יש להבין גם על רקע המציאות ההיסטורית העולמית באותן שנים. "אחרי מלחמות העולם בוצעו טרנספרים של מיליוני אנשים, כמו למשל במקרה של יוון־טורקיה, או בחילופי האוכלוסין של יותר מ־5 מיליון גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה", מסביר ד"ר אריק אריאל, מרצה בחוג למדעי המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. "זה קרה גם בבורמה ובהודו. כבר בתנועה הציונית היו כאלו שדיברו על רעיון הטרנספר, כמו ברל כצנלסון. שום דבר לא הפך לתוכנית אופרטיבית. הרעיון החל להתפתח במקביל לניצחונות הישראליים במלחמת השחרור.
בישראל, אומר אריאל, לא גובשה מעולם תוכנית לאומית לגירוש תושבים ערבים בכוח מבתיהם: "אני שייך לקבוצת החוקרים שמאמינה שלא הייתה תוכנית טרנספר מסודרת ושיטתית להעברה בכוח של אוכלוסייה ערבית תוך כדי מלחמת העצמאות, ושאם היו מקרים כאלה – הם היו תולדה של יוזמה צבאית מקומית שנבעה בעיקר משיקולי ביטחון. למעשה, אפשר לטעון שבריחת הפליטים במלחמת העצמאות הפתיעה את ההנהגה הציונית".
העיסוק בשאלת הפליטים נמשך לאחר מלחמת העצמאות. בדומה לגישות רווחות באירופה של היום ביחס לגל ההגירה המוסלמי, היו מי שראו בפליטים הפלסטינים כוח עבודה זול, שפיזורו באופן נכון יוכל לסייע הן לפתרון שאלת הפליטים והן לחיזוק שכנותיה של ישראל מבחינה כלכלית. "לאחר סיום מלחמת השחרור היו יוזמות שדיברו על האפשרות להוציא ערבים מהארץ, אבל בהסכמה. למשל 'מבצע יוחנן' דיבר על כך שערבים נוצרים מהגליל יקבלו חוות חקלאיות בארגנטינה. המבצע היה סודי ביותר, ומספר המשפחות שהיו מוכנות להשתתף בו היה זעום", מספר ד"ר אריאל. "תוכנית אחרת נקראה 'תוכנית הפועל', והיא כללה ניסיון להעביר ידיים עובדות לאירופה. הנושא הזה היה רגיש מאוד ולא יצא אל הפועל".
הצעות אחרות התבססו על איתור עוגן חדש לפליטים הפלסטינים, שיאפשר להם לשקם את חייהם, ולישראל להמשיך בחייה. אחת ההצעות הללו, שגובשה לאחר מלחמת ששת הימים, היא 'תוכנית אל־עריש'. עניינה: פיזור פליטי רצועת עזה בצפון סיני. את התוכנית קידמו במקביל כמה גורמים ובהם אדמונד דה־רוטשילד, נכדו של הנדיב הידוע. היוזמה כללה הקמה של מתקני ענק להתפלת מים בסיני ובירדן – יעד נוסף לפליטים הפלסטינים – במימון בנקאים יהודים או קרן השקעות בינלאומית. בסופו של דבר נסוגה ממשלתו של לוי אשכול מהרעיון.
במסמך שנוסח בלשכתו של אבא אבן, משרי החוץ המיתולוגיים של ישראל, הוצעו אפשרויות נוספות. האחת: לעודד "תנועה ספונטנית" של פליטים מרצועת עזה מזרחה לגדה המערבית, לגדה המזרחית והלאה לארצות ערב האחרות. האפשרות השנייה רדיקלית בהרבה, וחושפת כמה מאמצים השקיעה ישראל בניסיונה לפתור את בעיית הפליטים. ישראל חששה כבר אז ממה שעלול להתפתח ברצועת עזה, וקיוותה שמהלך בינלאומי רחב־היקף יוביל לפתרון קבע.
התוכנית החשאית שנרקמה במסדרונות משרד החוץ עסקה באפשרות של הגירה מעבר לים "בקנה מידה רציני". היא התבססה על דו"ח שחיברה תת־הוועדה לענייני פליטים של הסנאט האמריקני – בראשות הסנטור אדוארד (טד) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא האמריקני המפורסם. אותה ועדה הניחה שבניגוד לשטחי יהודה ושומרון, ישראל לעולם לא תוותר על רצועת עזה, וכי כל ניסיון ליישב את פליטי הרצועה במדינות השכנות נידון לכישלון – בשל מצב התשתיות הרעוע בהן והצורך בהשקעת הון אדירה. במקום זאת הציעה הוועדה ליישב 200 אלף פליטים מרצועת עזה במדינות בעולם, ובעיקר ביבשת אמריקה. המדינות שהוצעו היו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ברזיל, ארגנטינה, פרגוואי, ניו־זילנד וגרמניה המערבית. ברזיל הייתה כנראה היעד המועדף, וממשלת אשכול, יחד עם יהודים אמריקנים בעלי השפעה, עשו מאמצים רבים בכיוון זה. בסופו של דבר, ובדומה לכל התוכניות האחרות שכללו את יישובם מחדש של הפליטים – גם היוזמה הזאת לא יצאה אל הפועל.
חלון אחרון
השנים שלאחר מלחמת ששת הימים היו חלון ההזדמנויות האחרון לתומכי רעיון הטרנספר. מאז, החברה הישראלית והשיח הבינלאומי השתנו ללא הכר. מלחמת יום הכיפורים, השבר בין ימין לשמאל ועלייתה של הלאומיות הפלסטינית הרגו את מונח הטרנספר, והוא נקבר מחוץ לבית העלמין של התקינות הפוליטית. עלייתם של הסכמי אוסלו ונפילתם לא שינו את המציאות.
אחד הבודדים שמדבר על הנושא גם היום הוא משה פייגלין, יו"ר תנועת 'זהות'. "אני לא מדבר על טרנספר במובן של לזרוק אנשים באוטובוסים ולגרש אותם בכוח", מבהיר פייגלין. "אני מדבר על יצירת מצב שבו אוכלוסייה שרובה הגדול רוצה לעזוב, מקבלת אפשרות לעשות זאת. אם ישראל תנקוט מדיניות שמסירה את מחסום הפחד של המעוניינים להגר, האוכלוסייה הפלסטינית תפחת בעוד כעשר שנים בחמישים אחוז ויותר", הוא משוכנע.
בדומה לתומכי טרנספר עכשוויים נוספים, ובהם פוליטיקאים אזוריים כמו אריה קינג ויוסי דגן, פייגלין רואה בלאומיות הפלסטינית עניין חסר שורשים אמיתיים. מבחינתם, התשובה לשאלת מוסריותו של הטרנספר נעוצה בכך שבניגוד לתפיסה רווחת, הקשר בין ערביי הארץ לאדמתה הוא עניין קצר ימים. "מדובר באוכלוסייה חדשה יחסית, שנמצאת בארץ פחות ממאה שנים", טוען פייגלין. "רובם הגיעו לכאן בשנות השלושים, אחרי שלטון הבריטים. רבים מחברי הכנסת והמנהיגים הבולטים של הערבים, למשל טיבי וזועבי, לא מגיעים ממשפחות שיושבות כאן מאות שנים, אלא תקופה קצרה בהרבה".
"כל השיח בנושא הטרנספר הוא צבוע ולא אמיתי", אומר יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון. "לפני 13 שנים גורשתי משא־נור, וכל אותם יפי נפש וצבועים מחאו כפיים". בניגוד לפייגלין, הקורא למדיניות אקטיבית של עידוד הגירה, דגן משתייך למחנה המסייגים: "גם בימיו של גנדי טענתי שצריך לדבר פחות על טרנספר. המצב הכי פחות גרוע כיום הוא הסטטוס־קוו".
"כיום הטרנספר הוא כבר לא שאלה מוסרית, אלא ריאלית", מסכם פרופ' אריה אלדד, בעבר ח"כ מטעם מולדת. "היום זה פשוט לא ריאלי. לא מבחינת ישראל ובג"ץ, ולא מבחינת דעת הקהל הבינלאומית".
עשרות שנים לאחר שרוב הרעיונות שתיארנו שקעו לתהום הנשייה, סוגיית הפליטים הפלסטינים שבה אל סדר היום. לפי הדיווחים, ממשל טראמפ שוקל לשנות את הקריטריונים להכרה במעמדם של הפליטים הפלסטינים, כך שמספרם יצטמצם באופן דרסטי. במוקד הדיון ניצבת פעילותה של אונר"א, סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים הפלסטינים, שניפחה את מספרם באופן שיטתי במטרה לשמר את הבעיה כחרב מול ישראל ואת התביעה ל"שיבה" – שמשמעותה הברורה היא חיסול מדינת ישראל.
"אומרים שכדאי לחסל את ססו"ת" (סוכנות סעד ותעסוקה, כינויה של אונר"א במשרד החוץ בשנות השישים, אל"ס), נאמר באחד ממברקי משרד החוץ המופיעים בארכיון המדינה, ואילו במסמך אחר נכתב: "הדו"ח השוטף של נציב ססו"ת מהווה לפי דעתי הסלמה הן בסילוף המציאות, הן בנימתו האנטי־ישראלית והן בחריגה מסמכותו בביקורת על פעילות ישראל".
למרות הדברים הללו, מאז ועד היום ישראל לא נאבקה באופן משמעותי באונר"א ולא הציגה את התנהלותו הבעייתית. מי שעושה זאת עתה הוא דווקא הממשל האמריקני. מחלקת המדינה הודיעה לאחרונה על קיצוץ של מאות מיליוני דולרים מהתקציבים שארה"ב מעבירה לאונר"א. לפי הפרסומים אצלנו, גורמי הביטחון הסתייגו מהמהלך, אך הוא זכה לבסוף לברכתו של נתניהו. נפיצות הסוגיה, האופן שבו נמחקה המילה טרנספר מהלקסיקון הישראלי וההפנמה העמוקה של מה שנתפס כדעת הקהל העולמית, גרמו לכך שישראל הרשמית מפגרת אחר היוזמות המדיניות של ממשל טראמפ.
על פי דיווח שפורסם לאחרונה במגזין 'פוריין פוליסי', במסדרונות הממשל מדברים גם על סגירת הסוכנות ה"מושחתת", כפי שמכנים אותה שם. מי שמקדם את הכיוון הזה הוא ג'ארד קושנר, מקורבו של דונלד טראמפ. "מטרתנו לא יכולה להיות שמירת המצב הקיים, לפעמים צריך לקחת סיכון ולשבור דברים כדי להשיג את היעד", צוטט קושנר בכתבה. אם לא די בכך, לפי גרסתה של חנאן עשראווי, חברת הוועד הפועל של אש"ף המצוטטת בכתבה, קושנר סבור שהעברת הפליטים הפלסטינים מעזה למדינות שכנות לישראל – כגון ירדן – תהיה פתרון טוב בהרבה מהמשך פעילותה של אונר"א.
טרנספר או לא, הנשיא האמריקני אינו אדם צפוי, וייתכן שדווקא וושינגטון תיזום מהלך שממשלת ישראל לא העזה לחלום עליו.
