בזמן מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, סבלו תושבי הצפון מירי יומיומי של טילים ורקטות ארוכות טווח. ובכל זאת, במשך כל 34 ימי המלחמה, ממשלת ישראל לא קיבלה החלטה על פינוי האוכלוסייה. מאות אלפי התושבים שעזבו את אזור הצפון, עשו זאת באופן עצמאי או בסיוע ארגונים אזרחיים. בדו"ח שפרסם מבקר המדינה לאחר המלחמה, נמתחה ביקורת על כך שאופציית הפינוי כלל לא נידונה בממשלה, ועל כך שתוכניות הפינוי שהיו קיימות לא היו ישימות במצב שבו כמחצית מאוכלוסיית המדינה נמצאת תחת איום של ירי תלול־מסלול. בעקבות הביקורת הוכנו תוכניות חדשות לפינוי וקליטה. בהן תוכנית "מלון אורחים", שנכתבה כדי לתת מענה ל־300 אלף מפונים, ותוכניות נוספות שנועדו לספק מענה למספר קטן יותר של מפונים: "מלונית", "מרחק בטוח" ו"משב רוח".
בחורף 2023, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הופעלה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל תוכנית ממשלתית לפינוי אוכלוסייה מאזור לחימה. תחילה ביישובי הדרום הנמצאים בטווח של עד 4 ק"מ מגבול רצועת עזה ("מרחק בטוח דרום"), ולאחר מכן ביישובי הצפון הנמצאים בטווח של עד 2 ק"מ מגבול לבנון ("מרחק בטוח צפון"). זאת מתוך הבנה שלא ניתן לשמור על שלומם של התושבים או להבטיח אספקת מוצרים ושירותים בסיסיים עבורם, אלא באמצעות פינוים. אף שבתוכנית הפינוי המקורית, כפי שפורסמה במאי 2022, התושבים המפונים היו אמורים להיקלט בבתי ספר יסודיים, תיכונים ומרכזים קהילתיים בצפון, במרכז, בירושלים, ביו"ש, בתל־אביב ובחיפה, בפועל שוכנו המפונים באכסניות ובתי מלון בכל רחבי הארץ, מאילת ועד ראש־פינה.
פינוי תושבי הצפון נועד להגן עליהם מפלישת כוח רדואן של חיזבאללה ומאיומי הירי הרקטי, אבל הוביל גם להרס הדרגתי של קהילות המפונים. לפינוי 61,800 תושבים מ־43 יישובים בקו העימות יש משמעות כלכלית כבדה: העלות הסופית של הפינוי מותנית בתאריך חזרתם של התושבים, אך לפי הערכות שמרניות היא צפויה לעמוד על כ־6 מיליארד שקלים עד סוף שנת הלימודים תשפ"ד. ואולם המשמעות החברתית שלה כבדה לא פחות: רבים מהמפונים, שמאסו בחיים זמניים על מזוודות, החלו לעזוב את הקהילות הארעיות שהקימו בבתי המלון ולשכור דירות בערים שונות, בעיקר בטבריה, בנהריה ובאילת, תוך שקהילות המקור שלהם מתפוררות.
במשרד התיירות, המפעיל את המערך האחראי לאירוח המפונים במלונות, מציינים כי "יש מגמה ברורה של מעבר מפונים ממלונות ללינה בקהילה. המספר במלונות הולך ופוחת ככל שעובר הזמן. אם בתחילת הפינוי היו כ־90 אלף מפונים מהצפון והדרום במלונות, כיום רק כ־25 אלף מהם עדיין שוהים במלונות, והשאר עברו למגורים בקהילה".
על העברת מענקי האכלוס למפונים הגרים בשכירות עצמאית אחראי הביטוח הלאומי. באופן אירוני, דווקא עזיבת קהילות המקור לטובת שכירות עצמאית, מוגדרת בידי משרד התיירות כ"מגורים בקהילה". לפי נתוני המשרד, שני שלישים ממפוני הצפון (41,267 תושבים) כבר גרים ב"קהילה", ורק שליש מהם (19,106) עדיין שוהים בבתי המלון.
המגמה הזו משפיעה גם על שוק השכירות בערים שיש בהן מפונים רבים. רמי רונן, מנכ"ל חברת וויצ'ק, המספקת לבעלי דירות ונכסים פתרונות פיננסיים מבוססי טכנולוגיה מתקדמת, מסביר: "הערים שבהן מספר המפונים ביחס לכמות התושבים גבוה במיוחד, אילת בדרום וטבריה בצפון, חוות עלייה ממשית במחירי השכירות, בניגוד למגמה הארצית. אף שירידות המחירים פחתו במקצת, לאור החזרה ההדרגתית של המשק לשגרה, אילת וטבריה עדיין חוות התייקרויות, במיוחד בהשוואה לשנה שעברה וביחס לממוצע הארצי".
רונן מפרט: "בדירות הקטנות (1־2 חדרים), יש באילת התייקרות של 13% בשנה אחת בלבד, ובטבריה 22%. בדירות הגדולות יותר (3־5 חדרים), ההתייקרות עומדת על כ־5% ו־10% בהתאמה. נהריה, לשם השוואה, היא עיר עם פחות מפונים ביחס לאחרות, זאת גם בשל קרבתה לגבול עם לבנון, והיא חווה מגמות שקרובות יותר למגמה הארצית: בדירות הקטנות התייקרות המחירים עומדת על 0.7% בלבד משנה לשנה, ואילו הדירות הגדולות מצויות בירידת מחירים עקב חוסר ביקוש".
להחזיר את השליטה
משפחת ברנץ, מהמושב הצפוני אבן־מנחם, משתכנת עדיין במלון "המלך שלמה" בטבריה. "על פניו נראה שהכול בסדר", משתפת ימית, אם המשפחה, שהתפנתה מביתה יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם. "החיים שלנו ממשיכים, וכל אחד מצא לעצמו שגרה ולו"ז. אבל זה רק למראית עין. האמת היא שאין לנו שליטה על החיים שלנו, והילדים שואלים המון שאלות שאנחנו לא יודעים איך לענות עליהן. אנחנו לא יודעים לומר להם מתי כל זה ייגמר ומתי נחזור הביתה. אנחנו ממש תלויים באוויר, ונאלצים לקבל החלטות מתוך מצב של חוסר ודאות. זה קשה למבוגרים, ועוד יותר לילדים".
קהילת אבן־מנחם התפרקה בשלב מוקדם למדי, מספרת ימית. "את האישור להתפנות לא קיבלנו מיד בתחילת המלחמה, כך שעד שהתפנינו כבר לא היה לאן להתפנות כקהילה. חלק מהתושבים עברו יחד למלון, אבל תוך יומיים־שלושה אנשים התחילו לעזוב. כרגע יש עדיין גרעין קטן שנשאר יחד, אבל הרוב מפוזרים ברחבי הארץ – בירושלים, נהריה, אור־עקיבא ועוד. עמוק בלב עדיין יש קשר, אבל בפועל כל אחד ממשיך בחיים שלו במקום שבו הוא נמצא. המקום היחיד שהקהילה עדיין קיימת בו הוא קבוצת הווטסאפ, שמתעוררת לפעמים לחיים".
במלון שבו שוהה משפחת ברנץ נמצאים מפונים מקריית־שמונה ומהמועצות המקומיות מעלה־יוסף, מטה־אשר ומרום־הגליל. מעין מגדל בבל של מושבניקים, קיבוצניקים ועירוניים, שדוברים שפות קהילתיות שונות לחלוטין. "מתוך המציאות הזאת הצלחנו להקים צוות מתנדבים פעיל, ובנינו קהילה גיאוגרפית חדשה שמבוססת על זה שכולנו נמצאים עכשיו יחד, באותו מקום, למרות שכל אחד הגיע מקהילה אחרת", אומרת ימית. "במציאות שונה לא בטוח שהיינו נפגשים בכלל, אבל עכשיו אנחנו מסתכלים על עצמנו כקהילה מקומית חדשה.
"לפעמים אני מרגישה שעשינו מהלימון לימונדה, אבל האמת היא שהלימון עדיין נשאר לימון, ובחיים של המפונים יש הרבה לימונים חמוצים. אנשים נמצאים בסטרס תמידי ורבים על שטויות שבחיים הרגילים הם לא היו מתייחסים אליהן. פתאום כל ויכוח סתמי הופך להיות הרה גורל. כשמכונת כביסה נתפסת או כשמישהו עוקף בתור לאוכל, זה מתלקח ויכול להפוך גם לסכסוך בין 'רשויות מקומיות'".
כמו רבים אחרים, גם משפחת ברנץ מתכוונת לעזוב בקרוב את המלון לטובת בית בשכירות באחד היישובים העורפיים של הגליל המערבי, כדי להחזיר יציבות ושליטה לחיים של בני המשפחה. "שנת הלימודים הייתה קשה מאוד לילדים", מתארת ימית. "אחרי החגים פתאום נפתחה מלחמה ואז פינוי עצמי ואז מלון ועוד מלון, ולא הייתה שום יציבות במסגרת הלימודים. החלטנו לחפש בית כדי שלא נצטרך שוב לעבור מסגרת חינוכית באמצע השנה. זה חלק מהרצון שלנו להחזיר את השליטה על הדברים הכי בסיסיים בחיים שלנו".
כלוב של זהב
נורית אשל, מתכננת חברתית שמלווה מועצות וקהילות בצפון מטעם החטיבה להתיישבות, פונתה בעצמה מביתה מקיבוץ שניר שבאצבע הגליל, ובחרה בפתרון שמשלב בין שהות במלון ובבית לסירוגין. "התחושה של היעדר פרטיות היא הדבר הכי קשה", היא אומרת. "אין לך מרחב משלך, בכל מקום אתה נמצא לעיני כול ומרגיש שכולם מסתכלים. נכון, במלון יש אוכל טוב ויש שירות חדרים, אבל אין עצמאות ואין שליטה על החיים. זה כלוב של זהב.
"מהסיבה הזו אנשים בוחרים לעזוב את המלונות ולעבור למגורים בשכירות. הם רוצים לשמור על שפיות, אבל המשמעות היא אובדן של הקהילה. אנחנו עדיין עובדים עם קהילות מפונות מאותו אזור בצפון, מנסים לייצר להן תחושת שייכות וקהילתיות, אבל קשה לשמור על קהילתיות כשבני הקהילה לא מרוכזים במקום אחד. יש סיוע מצד המועצות המקומיות, מרכזי החוסן, גורמים פילנתרופיים שונים ומשרדי הממשלה, אבל קהילה נורמלית לא יכולה להתקיים כשהיא מפוזרת ברחבי הארץ".
אחרי שהמלחמה תסתיים, הקהילות יוכלו לצמוח שוב?
"לצערי, רוב הקהילות נמצאות במקום לא טוב, כך שיהיה מאתגר מאוד לשקם אותן לאחר המלחמה. זה האתגר הכי גדול שעומד כרגע בפני הקהילות המפונות. בשלב הראשון נצטרך כמובן לשקם את היישובים ברמה פיזית, ואחר כך נצטרך לשקם את הלכידות החברתית והקהילתית. אחרי שזה יקרה, נצטרך גם להבין איך יוצרים מחדש צמיחה דמוגרפית משמעותית בכל אותם יישובי קו עימות, מביאים אליהם אוכלוסייה חזקה ודואגים לשיפור מצב התעסוקה, הבריאות והחינוך. אלו אתגרים גדולים מאוד, וכדי שנצליח לעמוד בהם נדרש שיתוף פעולה של משרדי ממשלה רבים".
אחד המשרדים שהתגייס למשימה הזו הוא משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות בראשות השרה אורית סטרוק, שקיים לפני כשבועיים יום עיון מיוחד בשיתוף החטיבה להתיישבות, בנושא התמודדות קהילתית עם הפינוי ואתגרי ההישרדות הקהילתית, היצמדות לקרקע ותקווה. המשרד הקצה תקציבים ייעודיים לתמיכה בקהילות המפונים וגיבש תוכניות פיתוח, שיקום וחוסן קהילתי מתוך דיאלוג עם ראשי הרשויות ומנהלי ורכזי הקהילות ביישובים המפונים.
"היישובים בקרבת הגבול יחזרו להיות אטרקטיביים", משוכנעת אשל. "זו אומנם משימה מורכבת, אבל בהינתן משאבים והתגייסות מסיבית של המדינה, נוכל לראות את הקהילות משגשגות מחדש עוד מספר שנים".
התקווה היא אפוא כי את מה שהתפרק אפשר יהיה להרכיב מחדש, אבל כדי שזה יצליח, יהיה צורך להשקיע בבינוי לפחות כפי שהשקיעו בפינוי. 
