"בשבעה באוקטובר קמתי במוצב נחל־עוז, והיו לנו רק שני טילי לאו ולאף אחד לא היו רימונים. עכשיו במוצב הזה יש לנו כמות תחמושת גדולה ורימונים לכל אחד. אם רימוני הגז שהיו לי ברכב הסוואנה באותו יום היו רימוני נפץ, הייתי הורג עוד 200 מחבלים". כך מספר סגן נמרוד אלירז, סגן מפקד פלוגה ג' בגדוד 13 של חטיבת גולני, המוצבת כעת בגבול הצפון.
"באותו בוקר הפתיעו אותנו גם תודעתית, כי בחיים לא חשבנו שזה יקרה. כל כך הרבה דברים שלא האמנו שיקרו – התחברו בבת אחת", הוא אומר. היום הוא וחייליו עושים הכול כדי להיות מוכנים, ואם בעזה הכוחות סמכו יותר מדי על הגדר והתצפיות, כאן בעבר הם בכלל לא הביאו אותן בחשבון.
"בכל סוף שבוע שאני נמצא כאן, הלילה בין שישי לשבת הוא 'לילה לבן', כי אני אומר לעצמי 'הלילה זה יקרה'. ואם זה יקרה נגיב הרבה יותר טוב. אחד הדברים הזכורים לי מאותו יום, הוא הצמא שהיה לחיילים שלא היו להם מים בווסט. בסוף, מי שלא ניקה את הנשק שלו, היה לו מעצור בנשק מול מחבלים. אז הלקח המשמעותי הראשון הוא לוודא שהציוד תמיד מוכן, לא ייתנו לך זמן להתכונן. אנחנו מתאמנים כל בוקר במגוון תרחישים, אפילו רבע שעה. כל חייל יודע בדיוק מה העמדה שהוא צריך לקפוץ אליה. מתכוננים מה לעשות עושים עם פצועים, לאן מפנים אותם ובאיזה רכב, כיתת הכוננות יודעת איפה האלונקות. כלקח משבעה באוקטובר בניתי פה עמדות לחימה בשטח המוצב.
"לפני המלחמה דיברו איתנו על מתקפה של בין עשרה לשלושים מחבלים שיפשטו על המוצב. בסיטואציה כזאת אני קופץ עם כיתת הכוננות שלי בשני נמ"רים ומסיים את זה. שם הגיעו פי עשרה", נזכר סגן אלירז ולוקח נשימה. "רואה את החורים האלה בג'יפ? אלה חורי ירי מהמתקפה ההיא".
את סגן אלירז ואת שאר חיילי הפלוגה אני פוגש במוצב תורמוס הסמוך למלכיה בגבול הצפון. מדובר במוצב שחטף הכי הרבה אש במלחמה האחרונה בכל הגזרה הצפונית – כטב"מים, פצמ"רים וטילי נ"ט שירו מחבלי חיזבאללה לעבר המוצב הפלוגתי, האחרון שבהם פחות מ־24 שעות לפני הגעתנו למקום, והנזק הרב ניכר לעין.
סמ"ר מור: "אנחנו מגיעים אחרי לחימה וניסיון רב בשטח בנוי. לצד השני בלבנון יש פחות ניסיון, וזה נותן לנו הרבה ביטחון. יש פה לוחמים עם ניסיון מבצעי יותר ממג"דים"
בדרך לצפון הארץ מתקשרים אלינו גורמי החטיבה ואומרים שכבר כמה שעות המוצב ב"כוננות ספיגה". כרגע אי אפשר להיכנס למוצב או לצאת ממנו. אנחנו מחליטים להתקדם, ובסופו של דבר הכוננות נגמרת ואנחנו מגיעים לצומת ישע. בטונדות בגובה רב מסתירות את המרחב מעיני האויב שמעבר לגבול. שני חיילי מילואים מווסתים כניסת מכוניות לכביש 899, הוא כביש הצפון העובר לאורך גבול לבנון, שנחסם מאז תחילת המלחמה. המעבר באותה נקודה מותר רק לתושבי קיבוץ יפתח ולחקלאים שנכנסים לעבד קרקעות. במין הסכמה שבשתיקה בין הצדדים, הוחלט כי לא יורים בחקלאים שעובדים סמוך לגדר.
אחרי כמה דקות עוצר לידנו ג'יפ צבאי ובו סגן אלירז והקַשר שלו סמ"ר מור. "בסוף, המתקפה לא הייתה עלינו אלא על חורפיש", הם מספרים, ומאוחר יותר מתברר כי סמ"ר במיל' רפאל קאודרס ז"ל נהרג מפגיעת כטב"ם באותו מקום. "כוננויות ספיגה כאלה יכולות להימשך שעות ואז לחיילים אסור לצאת מהחדרים הממוגנים שלהם והם משלימים שעות שינה, אבל המשימות נמשכות. אין פה משהו שיכול להגביל אותי מלהוציא מארב".
הקשר מור משמש גם נהג צמוד במשימות השונות, וגם ביציאות הביתה: הסמ"פ מתגורר במושב מאור שליד חדרה, והקשר בבת־חפר, ושניהם נהנים מהסידור שמקל על היציאה מהגזרה אחת לשלושה שבועות. "עכשיו יש אקשן במושב", מתייחס מור לירי לעבר מקום מגוריו מטול־כרם בשבועות האחרונים. "אמרתי לאבא שלי להתחמש, אבל אני יותר מודאג ממה שיקרה אחרי שידללו את הכוחות. בינתיים אני סומך על המתנדבים של כיתת הכוננות".
התמונה מורכבת
בתום נסיעה מהירה ובדרך עוקפת אנחנו מגיעים לקיבוץ מלכיה. עם הירידה מהג'יפ, אלירז עושה לנו תדריך: "אנחנו לא במקום חשוף כרגע אז בהתחלה אין בעיה להסתובב בלי קסדה, אבל שכפ"ץ עליכם תמיד. תהיו זהירים, ואם יש אזעקה או נפילות, הדבר הכי חשוב הוא לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש. מי שמאמין – שיתפלל, ומי שלא – שיעשה דברים אחרים. האזעקות לא באמת עוזרות", הוא מציין, "תישארו צמודים אליי. אם תהיה חדירת מחבלים נקפיץ את כיתת הכוננות ואתה תתעד את זה, ואז תהיה כתבה מעולה", הוא צוחק ולוקח אותנו לנקודת תצפית בקצה הקיבוץ, מבקש שלא נהיה חשופים לגמרי. "פה למטה הגדר והעמק, ממערב זה הכפר עייתרון וממזרח זה בלידא, ועל הגבעה ממול יש מוצב של צבא לבנון", הוא מסביר. "מלכיה מפונה ורק כיתת הכוננות נמצאת פה, כולם אנשי הקיבוץ, ובדרך כלל יש פה גם כוח שלנו. הקיבוץ לא חטף הרבה טילי נ"ט". יומיים אחר כך כמה בתים בקיבוץ ספגו פגיעות ישירות מירי חיזבאללה.
במשך שלושה חודשים הייתם בלחימה בעזה ואז עליתם לפה. איפה אתם מעדיפים להיות?
"בעזה", שניהם עונים יחד. "רוצים להיות קרובים יותר למה שקורה, פה אנחנו קצת סטטיים ומנהלים קרב הגנה".
אין תחושת תסכול מהסטטיות פה?
"הסטטיות נובעת מתפיסה של משמעת מבצעית. במהלך היום אנחנו סטטיים אבל בלילה אנחנו חופשיים בכל הגזרה, בלי יותר מדי הגבלות", אומר אלירז. "יש לנו שיטות שהמצאנו פה והדברים הפשוטים – זה מה שמנצח. הכוחות פועלים בדרכי תחבולה וגובים מחיר מהאויב. יש לנו דרכים יצירתיות", הוא ממתיק סוד.
סגן מפקד הפלוגה מודע לשיח שהיה בציבור הישראלי בשבוע שעבר, כשאזורים רבים בגליל וברמת הגולן עלו בלהבות בעקבות ירי חיזבאללה, ומבקש להבהיר שהתמונה מורכבת. "אני פה ארבעה חודשים מול שני כפרים לבנוניים גדולים ולא ראיתי שום אזרח מסתובב שם. כל קו הבתים הראשון של הכפרים הרוס. נכון, זה אויב חכם שלא מזלזלים בו, אבל אנחנו גובים ממנו מחיר גבוה. כל אופנוען מחוסל. בזכות משמעת מבצעית גבוהה אנחנו ממזערים את הפגיעות בכל הפצצה שלהם. בסופו של דבר אנחנו לא מתעסקים במשוואה בין צה"ל לחיזבאללה, אלא במניעת ההתקפה של האויב ובהחזרת התושבים לביתם".
אז מה עושים כדי שהתושבים יחזרו מהר?
"מגינים כאן כמה שיותר חזק. הלוחמים פה נמצאים כל לילה בשטחנו, עושים פעילויות יפות מאוד ומסכלים דברים שהאויב מנסה לעשות, וכמובן מתכוננים ליום פקודה".
סמ"ר עידו: "הדגל של גולני הוא צהוב וירוק. אז אחרי שהיינו בצהוב, בדרום, עכשיו אנחנו נלחמים בירוק, בצפון, וניתן כל מה שצריך"
החיילים בפלוגה, אומר הקצין, שומרים על שגרה ויודעים לעבור מהר מאוד לחירום, וכבר התנסו בכך. "אנחנו כל הזמן מתרגלים שגרה ומלחמה. מצד אחד מנסים לתת ללוחמים גם זמן בבית ולעשות להם סדר יום של מוצב, זמן לגילוח־צחצוח, מסדרים ומשמעת בסיסית, כי בסוף זה מה שמאפס את החיילים. מצד שני, יש פה קרב מאוד משמעותי. אנחנו לוקחים את הלוחמים למלכיה, מספרים להם על הקרבות שהיו פה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים, ומפגישים אותם עם התושבים שנשארו, כדי שיבינו כמה חשוב להחזיר את כולם הביתה. בגדוד 13, עם כל ההיסטוריה של המלחמה הנוכחית, חושבים גם על המשפחות השכולות והחיילים שנהרגו, שציוו לנו ניצחון".
מסע לפני יציאה
מאז הגיעו למוצב לפני כארבעה חודשים, חיילי הפלוגה כבר חוו רגעים מאתגרים. "אנחנו כבר שמונה חודשים במלחמה ולא יוצאים הרבה הביתה. יש לנו לוחמים שהיו בעזה ובשבעה באוקטובר. ביום הזיכרון נפגשנו עם המשפחות השכולות. כוח הכוננות במוצב שלנו נקרא 'כוח דקל', על שם סרן דקל סויסה ז"ל, שהיה מפקד מחלקה ונהרג במתקפה של חמאס. אז גם אם אתה לא מכיר, רק מהשם אתה מחובר למורשת הזאת. הם מבינים את החשיבות, ובטח יותר קל להסביר את ה'למה' עכשיו מאשר לפני שלוש שנים, כשהתגייסתי".
סגן אלירז היה מפקד מחלקה בפלוגה ב' בבוקר שמחת תורה, ולחם כאמור בנחל־עוז. בקרבות נהרגו שישה מחיילי המחלקה שלו. "זה מלווה אותי כל יום", הוא אומר. מאז עבר לתפקיד חדש בפלוגה ג', שאיבדה שבעה מחייליה בקרב במוצב פגה. הגדוד כולו ספר 42 הרוגים באותה מתקפה, ולמעשה היה קו הבלימה הראשון. "כל עם ישראל הופתע ביום הזה, קרב היסטורי של מעטים מול רבים. רוח הלחימה חיזקה אצלי את המשמעות של מה זה גולני. אני לא יודע אם חטיבות אחרות היו נלחמות ככה. בכל יישובי העוטף שלוחמי הגדוד היו בהם, הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה". בתמרון הקרקעי ברצועה איבד גדוד 13 שני קצינים: מפקד הגדוד סא"ל תומר גרינברג ומפקד פלוגה ב' רס"ן רועי מלדסי.
תחושה קשה מלווה אותנו בהליכה בקיבוץ מלכיה. הרחובות שוממים, הבתים חשוכים ומעט מאוד תאורת רחוב דולקת, מחשש לפגיעת כטב"מים, כפי שנוהגים בכל היישובים והמוצבים באזור עם רדת החשכה. אף על פי שאין פה כמעט אזרחים, החיילים עדיין צריכים להיות דרוכים לאירוע של חדירה ליישוב, בעיקר בגלל החשיבות האסטרטגית שלו. מבחינה גאוגרפית, קיבוץ מלכיה שולט על בקעת קדש.
"כל היישובים נמצאים בנקודות אסטרטגיות, וגם אם במקרה של חדירה לא יהיה טבח הם עדיין ישלטו בשטח. שינסו, בשביל זה אנחנו פה. לא הייתי מציע להם לבחון את גדוד 13. בזכות ההיערכות שלנו בהגנה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שהיה פה קודם, אני בטוח שנמנע אותה. לא מזלזל כמובן, אבל לא נותנים להם את נקודות התורפה שהם מחפשים. גם העובדה שאין פה אזרחים עוזרת במובן מסוים. המדיניות היא שאם מישהו מתקרב מלבנון לגדר, הוא לא נשאר בחיים. עם זאת, זה שוחק. בימים הראשונים פה הייתי צריך להתאים את ההיערכות שלו למה שקורה, כי אי אפשר לומר כל בוקר שהנה פושטים עלינו, אלא לעשות תרגולות ולקבוע סטנדרט שיגרמו לחיילים לפעול באוטומט".
ומה תעשו אם יקרה משהו לא לפי התרחיש שתרגלתם?
"כל פעם עושים משהו אחר. באחד התרגילים 'הפלתי' את כל המפקדים במוצב, כלומר דימינו מצב שהם נפגעו, ואז החיילים היו אלה שנתנו פקודות. ביום אחר תרגלנו אירוע רב־נפגעים עם 15 פצועים. אלה דברים שיכולים לקרות. זה לא דומה לדבר האמיתי אבל יש כאן לא מעט לוחמים שנלחמו והיו תחת אש, והם ידעו איך להתמודד טוב יותר עם כל הפחד. ועדיין, צריך לאזן את התרחישים, כי אם כל הזמן נאמר שמחר שבעה באוקטובר לא יישארו לנו לוחמים.
"במקביל השגרה שלנו מתנהלת. יש לנו מטווח צמוד למוצב והחיילים מתאמנים בקליעה כשאפשר, ויש הגדרה של תכנים משלימים שצריך לעמוד בהם כל שבוע – ריצות, אימוני כושר, הליכה עם משקל. לוחם מבין כשמסבירים לו או כשאומרים לו שהוא לא יוצא הביתה עד שהמשימה מתבצעת. לוחמים שהיו צריכים לצאת הביתה הבוקר לא עשו מסע, אז בשבע בבוקר עם עלו על ציוד עם 50 אחוזים ממשקל גופם, עשו מסע של שישה קילומטרים ואז יצאו הביתה. המלחמה ארוכה והלוחמים עובדים קשה. ייאמר לזכות הגדוד שאין פה לוחם שביקש קב"ן, פסיכולוג או עזרה בבית והמפקדים לא עזרו לו".
לחימה רציפה
אנחנו עושים את דרכנו ממלכיה לעבר המוצב, לרוב בנסיעה זהירה, אך בנקודות מסוימות, שסמ"ר מור וסגן אלירז מכירים, הרכב מאיץ מאוד. מדובר בשטחים שחשופים לצד הלבנוני, והם חוששים מירי נ"ט של חוליית חיזבאללה שנמצאת אי שם.
במוצב אנחנו נכנסים ישירות לחמ"ל, שם נמצאים פסח ודביר המ"כ, שמאיישים את העמדות מול המסכים, ומסבירים לנו על מה הם מסתכלים. המקום שוקק חיים, חיילים בסדיר ובמילואים נכנסים ויוצאים. חלקם חוזרים מפעילות ואחרים יוצאים למשימות. אל סמ"ר מור מצטרפים סמ"ר עידו, מפקד בפלוגה, וסמל כפיר, קשר מ"פ ומש"ק הקשר הפלוגתי.
הם נראים רעננים ומחויכים, כאילו לא עברו חודשים ארוכים ואינטנסיביים של לחימה. מור נזכר בימים שלפני תחילת התמרון הקרקעי בעזה. "ההכנות והשיחות של תומר המג"ד סחפו אותנו והלכנו אחריו בעיניים עצומות. הייתה רוח גדולה, ורצון לייצג בכבוד את החטיבה. למרות האבדות הכבדות שספגנו וחברים מאוד קרובים שנפלו, היינו להוטים להיכנס ולהתחיל את הפעולה, וכשנכנסנו הרגשנו משמעותיים מאוד כקו ראשון של הלחימה". כפיר מצטרף: "המורל היה גבוה, לא עצרנו ולא נשברנו למרות האבדות. תומר הרים את המוטיבציה וידע לומר מה שצריך כדי שנמשיך להילחם".
ב־12 בדצמבר קיבל סמ"ר עידו פקודה להיערך עם עוד חיילים כדי להיכנס ולסייע לגדוד בהמשך הפעולה בש'געייה. "כשהגענו לשטחי כינוס הבנו שהיה אירוע קשה וגרינברג ומלדסי נהרגו. כאחד ששמע מה שקרה מחוץ לרצועה, זה היה שוק גדול לכל הגדוד. אני זוכר הלם, יותר מאשר כאב. אף אחד לא חשב שזה מה שיקרה".
"אני הייתי שם", אומר כפיר. "כשראיתי שתומר נהרג קפאתי לרגע, אבל אי אפשר באמת לעצור, אנחנו בתוך עזה. המ"פ נתן לי סטירה, העיר אותי ואז התעשתי והמשכנו. בוכים אחר כך". הסמ"פ שלהם אלירז מבקש להתערב: "עם כל הקושי כשמישהו נהרג, אחרי שתי דקות יש מישהו במקומו שכבר מריץ את המערכת קדימה", הוא אומר. באותו רגע תפס את הפיקוד סגן מפקד הגדוד רס"ן דוד שראל, ששכל את אחיו בניה בצוק איתן. "הוא שלט בכול, לקח מגאפון וצעק שהוא המפקד מעכשיו". בהמשך החליף אותו המג"ד הקודם יובל מזוז, שהוחלף אחרי כמה שבועות בסא"ל טל תורג'מן.
מור: "זה מה שמייחד את חטיבת גולני ובמיוחד את גדוד 13, שלמרות האבדות ממשיכים קדימה ודורשים עוד משימות. נלחמים, כשהחברים שנפלו נמצאים בראש שלנו. עידו ואני איבדנו חבר קרוב בשבעה באוקטובר, רועי ברקת ז"ל, שהיה איתנו מהטירונות. כל הלחימה חשבנו עליו והייתה לנו מוטיבציה להילחם, וגם כשהיה קשה ולא יצאנו הביתה במשך חודשים, הבנו למה אנחנו נמצאים שם".
מה היו התחושות כשאמרו לכם שאתם עולים צפונה?
"באנו ממקום שונה לגמרי", אומר עידו, "במיוחד בשפה המבצעית והתפיסה. למרות זאת המעבר היה חד והתרגלנו די מהר. למרות שלא ידענו מה בדיוק קורה בצפון, לא ראינו את זה כהפסקה מהלחימה. הדגל של גולני הוא צהוב וירוק. אז אחרי שהיינו בצהוב, בדרום, עכשיו אנחנו נלחמים בירוק, בצפון, וניתן כל מה שצריך".
מלבד הפעילות השגרתית יש גם אמצעים כמו רחפנים שמגבירים את יכולות הפלוגה בסריקת השטח, ושיטות ייחודיות שמטרתן להרתיע את מחבלי חיזבאללה, כמו ירי "שיבוש" שנועד להראות ללבנונים שאנחנו פה.
במהלך הערב הראו לי הלוחמים בור שנפער מפגיעה של פצצת מרגמה 120 מ"מ, ונקודה נוספת שבה נהרג בחודש שעבר סמ"ר חיים סבח, לוחם בגדוד 869, מנפילת פצמ"ר. "בגלל זה אנחנו שומרים על משמעת מבצעית. כשיש כוננות ספיגה חייבים להישאר במרחב מוגן. מי שמזלזל בהנחיות – נפגע", אומר כפיר.
מור: "אנחנו לא רוצים לתת לחיזבאללה מתנות, אלא רק לגבות מהם מחיר, ופה נמדדת המשמעת. אם אתה לא נחשף שלא לצורך, וכל הזמן האצבע על ההדק והעיניים לכיוון הגבול, אז בסוף הצד השני ישלם ואנחנו נחזיר את התושבים".
השריפות בשבוע שעבר גרמו לתחושה בציבור שחיזבאללה מכתיב פה את הקצב.
עידו: "אני לא חושב שזה נכון. יש המון פעולות שאנחנו עושים נגד הצד השני, וגם כשחוטפים אנחנו מגיבים בהתאם".
מור: "בסוף, התקשורת והאזרחים מודעים יותר למה שקורה בצד שלנו, כי הם לא יכולים להגיע לפה. אנחנו עושים עבודה בצד השני".
ברחוב הישראלי זה נתפס אחרת לגמרי. פינינו תושבים ויצרנו רצועת ביטחון בשטחנו.
"זה כדי להגן עליהם, לא סתם כי אנחנו לא רוצים אותם פה", אומר עידו. "מה נעשה, נשאיר אותם פה והם יחטפו טילים? עם כמה שהשגרה פה שוחקת, ברגע שנצטרך לפעול נהיה מוכנים".
"גם בצד השני אין אזרחים קרוב לגבול", מוסיף מור. "מי שנחשף שם משלם את המחיר, והבתים שראית בעיניים שלך לא מאוישים. אנחנו חזקים ומחכים ליום פקודה, ומוכנים לעשות מה שיגידו לנו".
לאחרונה קיימה החטיבה החומה שורת אימונים לכוחותיה, שהמשמעות שלהם ברורה: מתכוננים למלחמה בשטח לבנון. במוצב הושאר כוח מצומצם, ושאר הלוחמים תרגלו במשך ימים ארוכים הליכה עם משקל גדול בתוואי השטח של הרי הגליל, שדומה ללבנון, כיבוש מבנים ומעבר משטח פתוח מיוער לאזור כפרי ועירוני.
הלוחמים מספרים שכשהתחיל התרגיל הגדודי, המג"ד סא"ל תורג'מן אמר להם: "אנחנו מוכנים בהגנה ומוכנים למלחמה, וכל זמן פנוי מנצלים להתאמן".
"זה הקו האחרון", מציין עידו. "כשנחצה את הגדר, נלך הרבה ברגל ונכה חזק. אין פה התרגשות של לחימה חדשה, אנחנו כבר במלחמה רק ממשיכים אותה במקום אחר. עשינו אותה בדרום, עכשיו בצפון".
מור: "אנחנו מגיעים אחרי לחימה וניסיון רב בשטח בנוי. לצד השני בלבנון יש פחות ניסיון וזה נותן לנו הרבה ביטחון. יש פה לוחמים עם ניסיון מבצעי יותר ממג"דים שהשתחררו לפני שנתיים".
אחד הקשיים הפיקודיים במלחמה הזאת הוא העובדה שלוחמים צוברים את אותו ניסיון מבצעי כמו מפקדיהם, ואף יותר מכך בהפעלת אמצעים שונים כמו טילים מיוחדים, ערכות פריצה ורחפנים, בזמן שהסגל עסוק בתכנון המשימות. ממציאות שבה שהמפקד הוא הסמכות המקצועית, כעת יש מקומות שבהם דווקא הלוחם הפשוט הוא המקצועי יותר.
"אם אתה מספיק מקצוען, אז כשלוחם יציע משהו יותר טוב ממה שאתה הצעת, תדע ללכת על זה", אומר סגן אלירז בפשטות. "צריך לבוא בראש פתוח. לקחנו הצעות מלוחמים שאנחנו לא חשבנו עליהן. למשל לוחם ביקש לעשות תמונת פנורמה של המרחב כדי שהוא יבין מה עומד מולו. מפקד שיפקד פה רק מכוח הדרגות והסמכות, החיילים לא ילכו אחריו". בסוף הלילה יספר לי הקצין הצעיר שהחלום שלו הוא בכלל להיות מחנך. "זה הדבר הכי חשוב בעולם".
אנחנו מצטרפים למשימת הפטרול בתעלות הלחימה בקצה המוצב, המשקיפות צפונה. צועדים בחשכה מוחלטת, אסור להדליק שום פנס. ג'ינג'י הנגביסט נמצא בעמדה שלו, מחכה לקבלת פקודת האש כדי לתת צרור מהמקלע לעבר שטח לבנון. המטרה היא להבהיר לצד השני שהם דרוכים ומוכנים. כשהאישור ניתן, צרור חזק מפלח את הדממה.
לפני היציאה מהמוצב הוכרזה שוב כוננות ספיגה, ונמשכה יותר מחצי שעה. "חשוב להדגיש", אומר סמ"ר מור, "הלוחמים בשטח חזקים ומחכים להיכנס ללבנון. גדוד 13 לא נשבר לעולם. זה משפט שתומר אמר וחקוק לכולם עוד משטחי הכינוס לפני הכניסה לעזה. שזה יהיה משפט הסיום של הכתבה".
סגן אלירז, ששוקל בחיוב להמשיך לקורס מ"פים, נפרד ומודיע חגיגית: "הכתבה הבאה תהיה מאזור ביירות. תבוא, נארח אותך יפה".
