"זה כמו בית האח הגדול, וזה מוביל לדברים לא קלים"

"בבניין עם הגג האדום, כאן למטה, שוכן בית הספר שלנו לילדי שלומי המפונים", מצביעה אילנית בן־שטרית, ומספרת על ההתארגנות המהירה. "שבועיים אחרי שנעקרנו מהבית ונפלטנו פה הקמנו אותו. היה לנו ברור שהדבר הכי חשוב הוא מסגרת לילדים". בן־שטרית, מורה ותיקה ומוערכת בשלומי, מתגוררת ביישוב הצפוני כשלושים שנה. בעלה רמי הוא יליד היישוב, והם הורים לשניים: בן 23, חייל קרבי, ובת 11 שנמצאת איתם במלון.

"עזבנו את שלומי כי היה חשש גדול מחדירת מחבלים, פחדנו שיקרה לנו מה שקרה ביישובי העוטף", מתארת אילנית. "אנחנו רגילים לשגרת מלחמה של טילי נ"ט ופצמ"רים. זה אומנם לא תמיד מדווח בתקשורת, אבל אנחנו חווים את זה כבר הרבה שנים. אבל הפחד הזה שייכנסו אלייך הביתה, למבצר הביטחון שלך, וישחטו את המשפחה שלך, הוא בלתי אפשרי להתמודדות".

שירה מלכה: "אנשים פוגשים אותי ומופתעים לגלות שאנחנו עדיין מפונים, ושלא חזרנו לקריית־שמונה. המודעות הציבורית למצב שלנו נמוכה מאוד"

לשיחתנו מצטרפת מירב לוי, גננת, תושבת שלומי זה 24 שנים. היא שוהה במלון עם בתה הפעוטה רוני, שנולדה בירושלים לפני חודשיים וחצי. "הגענו לפה ב־16 באוקטובר, כמעט שבוע אחרי מתקפת הטרור בדרום", היא מספרת. "לילה לפני שיצאנו משלומי הייתה הפצצה מסיבית על האזור והייתה הפסקת חשמל נוראית, לא היה אפשר לראות כלום במשך שעות. תאורת החירום נגמרה ונשארנו עם נרות דולקים, והחשש הגדול היה שחיזבאללה ינצלו את זה ויחדרו אלינו לבתים. אחרי שראינו את כל הסרטונים של חמאס ידענו שזה אפשרי ויכול לקרות גם אצלנו. חששנו שנהיה הבאים בתור".

את פינוי התושבים הן מתארות כתהליך מאורגן יחסית. אוטובוסים הוציאו את התושבים משלומי למלונות שונים בטבריה, בחיפה ובירושלים. הן הגיעו יחד עם הקהילה למלון בת־שבע: "המלון קטן ומשפחתי מאוד, אנחנו כבר מרגישים כמו משפחה עם אנשי הצוות", אומרת אילנית. "הוא לא היה בנוי לאירוח ארוך כל־כך, ועשו שינויים כדי שנצליח להסתדר כאן. לא היה פה למשל חדר אוכל בשרי, והכשירו בשבילנו מטבח וחדר אוכל נוסף. הרבה שאלו אותי למה אנחנו לא עוברים למלון גדול יותר עם מרחב, אבל אני אוהבת את החום והמשפחתיות שיש לנו עם עובדי המלון המסורים, ומפה אני חוזרת הביתה, לא לשום מקום אחר".

חזרתם לשלומי במהלך התקופה הארוכה הזו שאתן מחוץ לבית?

מירב: "בהתחלה הייתי נוסעת כל שבוע לעשות כביסה בבית. הרגשתי לא נעים לתת את הכביסה שלי לאנשים בירושלים שאני לא מכירה, והיה חשוב לי להגיע לראות את הבית ושהכול בסדר. עד שזה הפך למסוכן מדי, והפסקתי".

אילנית: "אני הייתי פעם אחת בלבד, זה היה מאוד לא נעים. השקט שם נוראי, הכול סגור, זה שטח צבאי. אנחנו גרים בחורש טבעי מדהים, אבל כשהייתי שם אפילו הציפורים לא צייצו. אין אף אחד ברחוב, אפילו לא כלבים וחתולים, והכול שקט ומפחיד. אסור להסתובב בחוץ. ברגע שנכנסים בשער היישוב, כיתת הכוננות נותנת הנחיות לשהייה במקום, למשל לנסוע ברכב רק עם אורות כבויים, וכשנמצאים בבית להיות צמודים לממ"ד".

בית האח הגדול

בין תושבי שלומי יש גם כאלה שחזרו לבתיהם, אם בשל המענק הכספי שהמדינה נותנת במקרה כזה, ואם בשל קשיי המרחק והמחשבה שהחיים בבית עדיפים על המלון, גם במחיר הסיכון. בנות שיחי מבינות את המניעים לחזור הביתה, אך כעת הן רואות בכך נטילת אחריות גדולה מדי.

אילנית: "גם אם אני מאוד רוצה לחזור לשלומי עכשיו, אני צריכה מסגרת לבת שלי. בשלומי אין מוסדות חינוך פעילים, ילדי שלומי שנמצאים שם לומדים בנהריה. זה אומר להסיע אותה בכל יום הלוך־חזור בכבישים מטווחים ולפחד בכל נסיעה, כמו ברולטה רוסית. עד שלא נחזיר את תחושת המוגנות, לא נוכל לחזור לשם".

בהמשך, לא תהיה להם כנראה ברירה אחרת: "כלכלית אין לי אפשרות לא לחזור לשלומי בסיום המלחמה", מבהירה מירב. "אני אם חד־הורית שצריכה לגדל ילדה ולשלם משכנתא. אף אחד לא יקנה ממני עכשיו את הבית הגדול והיפה שלי בשלומי, ואין לי אפשרות להמשיך לשלם על הבית וגם לשכור או לקנות במקום אחר".

איך מסתדרים במלון תקופה ארוכה כל כך?

"קשה מאוד, אין רגע של פרטיות. אפילו כדי לדבר בטלפון צריך לצאת מחוץ למלון, כי גם אם מדברים בחדר שומעים במסדרון הכול. בשבועיים הראשונים זה נחמד שמבשלים ומנקים בשבילך, אבל היום כבר מתגעגעים לבית ולפינה הפרטית, לאוכל שאני אוהבת ורגילה ולא לארוחות של מלון. לא מזמן ביקשנו מהשף באחד הימים שלא יכין ארוחת ערב, וייתנו לנו להיכנס למטבח להכין בעצמנו את האוכל שאנחנו אוהבים. בשלב מסוים קנינו חומרי ניקוי לנקות בעצמנו את החדרים. יש לנו מכונת כביסה שהמועצה של שלומי דאגה להביא, ואנחנו עושים תורנות כביסות".

מירב: "זה נחמד שיש הרבה מהחברים והקהילה יחד, אבל לא כל מי שנחמד להיות שכן שלו ולראות אותו ברחוב, את רוצה להיות יחד איתו 24 שעות ביממה במלון קטן. הצפיפות הקהילתית לא קלה".

אילנית: "זה כמו בית האח הגדול. כולנו סגורים יחד כבר כמה חודשים, וזה מוביל לדברים לא קלים, חווינו כאן אירועים קשים". לדבריהן, החיים במלון תקופה ארוכה, בתוך חדר לא גדול, יצרו סיר לחץ שערער את האיזונים במשפחות רבות ופגע במערכות יחסים.

שתיכן נשות חינוך. איך פעלתן בעבודה מאז הפינוי?

אילנית: "משרד החינוך דרש שנמשיך להחזיק את הכיתה המקורית שחינכתי בשלומי, כיתה ג'. קיבלתי את התלמידים ב־1 בספטמבר, ומיד היו חגים ופרצה המלחמה. אלה ילדים שהכרתי בקושי שבועיים, ואני צריכה לתחזק מולם מפגשי זום ומערכי למידה. במקביל היינו צריכים למצוא מקום חדש ללמד בו. יחד עם המנהלת הקמנו את בית הספר לילדי שלומי כאן בירושלים, ושם אני מלמדת".

מירב: "אני הייתי גננת בכרמיאל. הגן ממשיך לפעול עם גננת חדשה, ואני יצאתי לשמירת היריון ואז לחופשת לידה. בהתחלה חוסר המעש הטריף אותי, והגן היה חסר לי. מהר מאוד לקחתי על עצמי להקים קבוצת ווטסאפ של כל התושבים משלומי פה במלון, והפכתי להיות הנציגה שלהם מול כל הרשויות והמשרדים שבאו אלינו. הייתי אחראית על כל הצרכים של הקהילה כאן".

הקושי הגדול מבחינתן במצב הנוכחי הוא חוסר הוודאות ואי הידיעה כמה זמן עוד יישארו רחוק מהבית. נכון לעכשיו הן קיבלו אישור רשמי להישאר במלון עד סוף דצמבר 2024, אבל איש  לא מדבר איתן על צפי לחזרה ועל שיקום, ומתי באמת יוכלו לשוב הביתה בביטחון.

פעילות בשביל הנפש

כ־60 אלף תושבים מפונים באופן רשמי מקריית־שמונה והסביבה. יישובים וקיבוצים רבים נותרו ריקים, ובמהלך חודשי המלחמה הם נפגעו קשות מהטילים של חיזבאללה. עוד כ־15 אלף תושבים, מיישובים מעט מרוחקים יותר מהגדר, עזבו מרצונם את האזור וטרם שבו. בקריית־שמונה נותרו כ־1,500 תושבים מתוך 24 אלף. גם בשלומי וסביבתה נותרו תושבים מעטים – בעיקר אזרחים מבוגרים שמסתגרים בבתים, או חברי כיתות הכוננות ששומרים על הבית.

משה קקון: "אנחנו השכפ"ץ של המדינה. חשובה לנו מאוד התמיכה של כל העם, לדעת שיש לנו גב. תושבי הצפון מוכנים לשלם את מחיר המרחק כדי שנחזור הביתה בביטחון"

"אנשים פוגשים אותי ומופתעים לגלות שאנחנו עדיין מפונים מהבית, ושלא חזרנו לקריית־שמונה. המודעות הציבורית למצב שלנו נמוכה מאוד", אומרת שירה מלכה, אם לחמישה מקריית־שמונה. היא ובעלה יונתן נולדו וגדלו בעיר. "אנחנו מכירים מילדות את המציאות הביטחונית המורכבת של קריית־שמונה. חווינו בעבר פינויים מהבית, במלחמת לבנון השנייה היינו חודש מחוץ לעיר, אבל מה שאנחנו עוברים עכשיו לא דומה לשום דבר. יותר משמונה חודשים אנחנו לא בבית, ואין לנו מושג מתי נוכל לחזור".

יונתן, בעלה, גויס למילואים בשבעה באוקטובר. אחרי יומיים של פחד גדול ארזה שירה תיק עם חפצים חיוניים ועזבה עם ילדיה את קריית־שמונה. הם התגוררו תחילה אצל בני משפחה באזור דרומי יותר, משם התגלגלו לעוד כמה תחנות אצל חברים וקרובים, עד שהגיעו למלון "עדן אין" בזכרון־יעקב. ההורים והאחים של שירה, גם הם תושבי קריית־שמונה, שהו איתם במלון בחלק מהזמן.

הצלחתם לייצר במלון שגרה וזמני משפחה?   

"ניסינו, אבל זה היה מורכב מאוד לחיות לפי שעות של בית מלון כשהילדים יוצאים ללימודים וחוזרים בשעות שונות. זה קשה עד בלתי אפשרי כשהבעל מגיע לפעמים בסופי שבוע. היו רגעים בודדים של משפחה, כשיצאנו עם הילדים לבד למקום נחמד בטבע או לים. פעם אחת ניסינו לשבת בשולחן שבת רק המשפחה שלנו, וזה לא הלך. הבנו שבמלון אין רגע פרטי למשפחה".

לאחר כחודשיים וחצי הבינה משפחת מלכה שהחזרה הביתה לא נראית באופק, והחלה לחפש דירות בזכרון־יעקב כדי להחזיר לעצמה את הפרטיות והביתיות. הם מצאו דירה קטנה, ובעזרת תושבים בזכרון־יעקב הצליחו לרהט אותה. "כיוון שיונתן משרת בצפון, הוא קפץ מדי פעם הביתה להביא קצת דברים, אבל ריהוט וציוד לבית לא היה לנו. נסענו יחד פעם אחת לקריית־שמונה והעמסנו המון ציוד, ובשאר הדברים עזרו לנו פה אנשים טובים. לקח זמן להתרגל חזרה לחיי משפחה, לבישול, כביסה, ושכל ילד ימצא את הפינה שלו. בקריית־שמונה אנחנו רגילים למרחבים ולבית גדול יותר, פה הצטמצמנו לשלושה חדרים".

בשגרה, שירה מלכה היא בעלת עסק של עיצוב גרפי ועיצוב אירועים. ברגע אחד הכול נפסק – האירועים בוטלו, ההזמנות נעצרו. יונתן, שעבד לפני המלחמה במפעל אלביט בתל־חי, עבר יחד עם כל עובדי החברה למקומות אחרים, ומנסה לשלב את העבודה מרחוק יחד עם המילואים.

אם העסק לא פעיל, מה עושים כל הזמן?

"בהתחלה לא הייתה לי בכלל פניוּת לעבודה, הייתי כל היום סביב הילדים והדאגה להם. לפני כמה חודשים חזרתי לעבוד, אבל צריך להתחיל הכול מהתחלה. זה מקום אחר, לקוחות חדשים. כל האנשים שמכירים אותי מקריית־שמונה והצפון לא לידי, וזה קשה נורא. בין לבין הצטרפתי לפעילות המתנ"ס של קריית־שמונה, ולקחתי על עצמי את האחריות לפעילות התושבים הוותיקים בבתי המלון השונים. עשיתי את זה בעיקר בשביל הנפש, בשביל לחיות".

הם שמחים על הזכות להיות מוקפים בבני משפחה, אך חשים את החוסר הגדול של הקהילה והחברה שהם היו חלק ממנה: "ביום העצמאות היה מפגש מרגש של כל הקהילה. נסענו לשם שעתיים אבל זה היה חשוב, הילדים היו בעננים. מוסדות החינוך עשו לילדים שני מפגשים. הגיעו מכל רחבי הארץ כדי להיות יחד, וזה היה מדהים. זה הכי חסר". מבחינת שירה ומשפחתה אין שאלה אם לחזור לקריית־שמונה. ברור להם שזה עניין של זמן, אבל הם דורשים ביטחון כדי שיוכלו לחזור לגור ב"עיר היפה ביותר בארץ", כדבריה.

מה התרחיש שיחזיר אתכם הביתה?

"אנחנו רוצים להיות בטוחים שלא יצאנו מהבית סתם. משתדלים מאוד שלא להתלונן בתקופה הזו, אבל חייבים לקבל הבטחה שהצבא והמדינה עושים את מה שצריך בזמן הזה שאנחנו רחוקים מהבית, שנדע שרק זזנו רגע הצידה כדי שיעשו הכי טוב. שתהיה תחושת ביטחון בעיר ושיהיה לנו שקט לעוד הרבה שנים קדימה".

להיות אורח בבית שלך

משה קקון הוא אב לארבעה מקריית־שמונה, בעל סטודיו לעיצוב גרפי בכפר־גלעדי, וגם פעיל מרכזי ב"לובי 1701" (ראו כתבתו של אריאל שנבל בגיליון זה). הוא ואשתו ילידי העיר. לפני המלחמה הם נכנסו לביתם החדש בקריית־שמונה, אך הספיקו ליהנות ממנו חודשיים בלבד.  "כבר ב־8 באוקטובר חיזבאללה התחילו לירות ירי מסיבי לקריית־שמונה ויישובי הסביבה, היה חשש גדול שתהיה פלישה גם אצלנו בצפון", הוא משחזר. "באותו יום ארזנו מזוודות ויצאנו למשפחה באזור ירושלים. לקחנו דברים לכמה ימים, לא הבנו איזו תקופה ארוכה נהיה מחוץ לבית".

איך התבצע אצלכם פינוי התושבים?

"היה בלגן, קטסטרופה אחת גדולה. כל אחד היה צריך למלא טופס ולחכות שישלחו לו תשובה במסרון לאן הוא מפונה – ירושלים, תל־אביב או טבריה. המערכת קרסה והרבה אנשים לא קיבלו תשובות. זה היה יום שישי של חורף, ורגע לפני כניסת שבת אנשים עוד לא ידעו לאן הם אמורים להגיע. אנחנו לקחנו חדרים באכסניה על חשבוננו לכמה ימים, עד שאמרו לנו להגיע למלון 'ליידי שטרן' בירושלים. אנשים חששו שלא יהיה להם איפה לשים את הראש, לא ידעו כמה זמן יהיו במלונות ואם יהיה אפשר לעבור ולחבור למשפחה או לחברים. בגלל שתושבי הדרום פונו קודם, רוב המקומות המותאמים למשפחות נתפסו, ולנו נשארו מלונות בוטיק שלא היו מתאימים. החדרים היו רק לזוגות, אז פיצלנו את הילדים לחדרים שונים. איתנו היו ההורים של אשתי ועוד כמה חברים. היינו שם ארבעה חודשים".

לאחר שחשו כי היעדר הפרטיות גובה מהם מחיר כבד מדי, עברו בני המשפחה לדירה קטנה בירושלים, והילדים נקלטו במוסדות חינוך בעיר. קקון מתאר את התקופה במלון כמאתגרת ומעיקה: ילדים שלא מוצאים את הפינה שלהם, סעודות שבת בחדר אוכל גדול ללא טיפת משפחתיות, וריחוק מהקהילה ומהבית המוכר שנשאר מאחור.

יצא לכם להגיע לקריית־שמונה בתקופה הזו?

"אני נסעתי כמה פעמים, כדי להביא קצת בגדים וכלים. לפני פסח החלטנו לנסוע כל המשפחה יחד הביתה. הבן הגדול שמשרת בצפון הגיע לפנינו והכין לנו ארוחה משפחתית. זה היה יום מרגש וקשה. הבת הקטנה נכנסה לחדר שלה והתחילה לבכות. הגעגועים היו גדולים. זו סיטואציה קשה, להיות אורח בבית שלך".

יש מחשבה להישאר בירושלים ולא לחזור צפונה?

"יש בירושלים הרבה יתרונות – שיעורים, אירועי תרבות, מוזיאונים, חנויות בשפע. זו חוויה שאנחנו פחות מכירים בצפון, במגוון ובהיקף הזה, אז אנחנו מנצלים את הזמן ונהנים מזה. הדיבור על מי יחזור ואיך נחזור מאוד נוכח ברמה הקהילתית. בסקרים שעושים, אחוזים לא מבוטלים מהמשפחות אמרו שלא יחזרו, ויש הרבה שמחכים לראות איזה תנאים יהיו ובעקבות זה יקבלו את ההחלטה. הנושא הביטחוני הוא העניין כמובן, כולם רוצים לחיות בביטחון.

"אצלנו זו לא אופציה לא לחזור. המלחמה גרמה לנו להתאהב עוד יותר בחבל הארץ שאנחנו גרים בו, ולרצות לחיות שם. גם הילדים, שפעם חלמו אולי לעבור למרכז כשיהיו גדולים, עכשיו דווקא רוצים לחזור. הם אוהבים את הנוף והקצב של הצפון.

"חשוב לנו שאנשים ברחבי הארץ ידעו שלא חזרנו לשגרה, שיש עדיין אנשים שמפונים מהבית שלהם כדי לשמור על הארץ", אומר קקון לסיום. "אנחנו השכפ"ץ של המדינה. חשובה לנו מאוד התמיכה של כל העם, לדעת שיש לנו גב. תושבי הצפון מוכנים לשלם את מחיר המרחק כדי שנחזור הביתה בביטחון, אבל חשוב שכולם יזכרו שאנחנו משלמים מחיר בשביל כל מדינת ישראל".