את הריאיון עם בני בן־הרוש, מנכ"ל ובעלים משותף של מפעל "דנטק תעשיות" בקריית־שמונה, אנחנו נאלצים לקטוע חמש דקות אחרי שהתחיל, כאשר יירוטים נשמעים מעל הראש. "פה זה קודם כול נוחת ורק אחר כך אתה שומע את האזעקה, אם בכלל", הוא אומר תוך כדי ריצה למיגונית. בן־הרוש מתגורר בנס־ציונה, שם עומדות לרשותו דקה וחצי כדי להגיע למרחב מוגן, אבל בצפון זהו פרק זמן דמיוני. "אני נוסע בקריית־שמונה עם חלונות פתוחים, כדי שאוכל לשמוע מיד ולרוץ למיגונית".
את המפעל, שנמצא באזור התעשייה הצפוני בקריית־שמונה, הוא הקים לפני עשור, אחרי כמה גלגולים. "היה לנו מפעל בחולון, ובשנת 2011 הוציאו לנו צו פינוי לטובת הרכבת הקלה. ביקשתי מבית המשפט לתת לי שנתיים להתארגנות, אבל העירייה לא הסכימה והיינו חייבים לסגור את העסק או להעביר את המפעל במהירות למקום אחר. אחרי התלבטויות החלטנו לעבור לקריית־שמונה". בן־הרוש, שנמצא בתעשייה משנת 1978, מסרב להגדיר את הקמת המפעל בקריית־שמונה אקט של ציונות. "זה היה צירוף מקרים", הוא קובע בצניעות.
הוא רכש מפעל ישן של קיבוץ דן בתחום הפלסטיקה, מיזג לתוכו את המפעל שלו, והעביר אותו למתחם חדש באזור התעשייה בעיר. "אגב, השטח בחולון שזירזו אותנו לפנות, עומד ריק עד היום", הוא מציין. דנטק, המעסיקה כיום כ־50 עובדים מקריית־שמונה והאזור, מייצרת פרופילי פלסטיק למגוון שימושים ובהם לחממות, לבניין, להולכת כבלי חשמל, לצנרת להאכלת בעלי חיים ועוד.
"אני מכיר עשרה מפונים שנמצאים כעת בתל־אביב והקימו קבוצת שיפוצים. הם אומרים לי 'אנחנו מטומטמים, לא הבנו איך אפשר לעבוד ולהרוויח טוב, להיות במקום נוח, לבלות בערב וללכת לים'"
בעקבות המלחמה הצטמצם הייצור במפעל. משפחות העובדים פונו, חלקם גויסו. כיום מועסקים בדנטק כ־30 עובדים, החוזרים לקראת סוף השבוע למשפחותיהם במרכז. המפעל עצמו ספג נזקים מיירוטים, וסביבו נראים שברי זכוכית רבים. "היו כאן ממס רכוש, אבל הם מחכים שיצטבר נזק בִמקום לפתוח קריאה בכל פעם. אני מבין אותם. התפוקה ירדה בעקבות המלחמה. אני עובד כיום ב־60% מהתפוקה, אבל השוק בכלל נחלש כי עצרו הרבה מאוד פרויקטים והקפיאו הרבה הזמנות".
פורסמו כמה מתווי סיוע לעסקים, אתה מקבל תמיכה?
"אני בן־אדם שלא מבקש בדרך כלל, קשה לי להסתדר עם כל הבירוקרטיה, אבל המליצו לי ללכת על המתווה הירוק (המיועד לעסקים מכל רחבי הארץ שנפגעו בעקבות המלחמה; א"ר). קיבלתי 380 אלף שקל. אחרי זמן קצר הודיעו לי שהירידה בהכנסות לא מתאימה למתווה, וביקשו להחזיר את הכסף בתוך 60 יום. לא התווכחתי בכלל, אמרתי לרואת החשבון שתשחרר להם את הכסף. רואה חשבון שעובד איתי כיועץ חיצוני, ממשרד גדול בתל־אביב, המליץ לי לנסות לעבור למסלול האדום (פיצוי מלא ליישובי ספר). קיבלתי מקדמה אבל היא ניתנה על תנאי, והורו לי לא להשתמש בה כי ייתכן שנצטרך להחזיר אותה".
אחת הבעיות של המעסיקים על רקע המלחמה היא ההוצאות בגין תנאי ההעסקה של חיילי המילואים. עד המלחמה תקופת המילואים עמדה על שבועיים, לכל היותר חודש. כעת ישנם עובדים שמגויסים במשך חודשים רבים. הביטוח הלאומי מחזיר למעסיק את השכר שהוא משלם לעובד בגין ימי המילואים, אבל בלי תנאים סוציאליים – אלו משולמים על חשבון המעסיק. "אני משלם לאנשי מילואים לפעמים 40% יותר ולא מקבל החזר. זה המצב אצל הרבה מעסיקים", מעיד בן־הרוש.
לאחרונה הורה שר האוצר על שינוי חקיקה בנושא, שיחייב את הביטוח הלאומי לשלם למעסיקים גם בעבור התנאים הסוציאליים, אבל לדברי בן־הרוש, הסכומים הללו לא שולמו רטרואקטיבית, ובכלל, ההחזר לא כולל את מלוא ההוצאה.
"בתחילת המלחמה דיברו על המתווה הגרמני שהאוצר תמך בו מאוד. אמרו שהכסף יגיע לעובדים דרך המעסיקים והמדינה תשלם אחרי כן למעסיקים, כדי שלא יטרטרו את העובדים לפנות לביטוח הלאומי. למרות שאני לחוץ מאוד בכסף, אמרתי בוא נקל על העובדים. שילמתי במשך ארבעה חודשים, כל חודש הפסדתי 40 אלף שקל. עד היום אני מחכה להחזר".
מתחרה בטורקים
עד השריפה הגדולה שהשתוללה סביב העיר, מעט מאוד תשומת לב הופנתה לתושבים ולמפעלים בקו העימות. כעת נזכרו בהם פתאום, אומר בן־הרוש. "זו המציאות של כל הצפון. אנשים משוועים לאיזושהי תגובה מהממסד. רק השרפה התחילה להעלות את המודעות".
הבעיות של התעשיינים בצפון אמנם התעצמו במלחמה, אבל התחילו הרבה קודם. למעשה, הם מצויים בהתמודדות מתמשכת. "אני מפעל שמייצא עם תקנים בינלאומיים ועם תעודת יצואן מאושר של משרד התמ"ת, אבל בשנים האחרונות יש תחרות קשה עם מדינות כמו טורקיה, בולגריה וייבוא מהמזרח. במשך שנים זכיתי במכרזים בעקבות התקנות הקובעות שיישובים בקו העימות יכולים לזכות במכרז של גוף ממשלתי, גם אם ההצעה שלהם גבוהה ב־15% מהצעות אחרות. אבל בשנים האחרונות גם זה נשחק".
לדברי בן־הרוש, לא פעם מפעלים ביקשו את עזרתו בייצור כשנקלעו לקשיים בייבוא מחו"ל. "ייצרתי להם מה שהם צריכים, אבל בכל פעם כשמצבם קצת השתפר הם אמרו לי שמצאו יצרן יותר זול במזרח. אצלי העובדים אוכלים לא רק אורז אלא גם בשר, אני לא יכול לרדת למחירים כאלה".
אבל יש עידוד למפעלים בפריפריה, לא?
"הרבה אנשים אמרו לי עוד לפני המלחמה, 'בני, זה רעיון טוב שעברת לקריית־שמונה, שמענו שמפעלים שם מקבלים הרבה הטבות'. תקשיב טוב, אגורה אחת לא קיבלתי. לעובדים יש הטבות מס, וגם ההטבות שלהם נשחקות כי המחיה פה יקרה, אבל המעסיק לא מקבל שום ערך מוסף על מפעל בהשוואה למקום אחר בארץ. אני משלם ארנונה כמו שמשלמים בכל הארץ.
"צריך להבין מה קרה עם הלוגיסטיקה פה בישראל", מוסיף בן־הרוש. "מחירי ההובלה ללקוחות או משלוחים להטמנה (של חומרי פלסטיק) עלו בכמעט 40% מאז הקורונה, בגלל הדלק וכל מיני דברים שעלו מסביב. אני מנסה לנווט בכל המצב הזה ובקושי מצליח. בהתחלה היו לי משאיות, אחרי זה עבדתי עם חברת הובלה, אחר כך ניסיתי למצוא פתרונות אחרים. אתה כל הזמן מנסה לבדוק איפה יעיל יותר, איך נכון יותר לשרוד. אני גם צריך לשלוח משאיות להטמנה. כל משאית גדולה כזו עלתה אחרי הקורונה 1,700 שקל, היום זה כמעט 3,400 שקל, כי העלו גם את מחירי ההטמנה. לאף אחד לא אכפת.
"בזמן המלחמה יצאה הוראה לעכב החזר הלוואות שניתנו במסגרת כל מיני תוכניות וקרנות עידוד. לפני חודש וחצי מודיעים לי מהבנק, 'אנחנו מצטערים, קיבלנו הוראה להתחיל להחזיר את ההלוואות בריביות רטרואקטיביות'. החזרתי. לפני חודש קיבלנו הוראה להתחיל לשלם את הארנונה שהוקפאה, עד הגרוש האחרון כולל ריבית. פניתי לעירייה, אמרו לי 'ידינו כבולות'. גם מפעלים שעובדים בחצי תפוקה צריכים לשלם מחיר מלא. לא רואים את האזור הזה ממטר. לא כיף לי להתבכיין, אני לא אוהב את זה, אבל זו האמת".
חייבים גם לואו־טק
איך לדעתך אפשר לשקם את המצב?
"קודם כול, התושבים צריכים לחזור לביטחון אמיתי. אין להם ביטחון לגור פה. כדי לשקם את הערים והקיבוצים, צריך להביא לפה עידוד. להביא כסף, בצורה מבוקרת, אבל להשקיע ולא להסתפק בפרסומות ותפאורה. הלכתי פעם לדבר עם גורמים מוסמכים שיסייעו לתעשייה, איך להביא לכאן עובדים שיהפכו גם לתושבים. אמרו לי 'אתה צודק, אם אתה מזהה מישהו מהקריות ואתה חושב שתצליח לשכנע אותו, נשתדל לעזור'. אמרתי להם 'תגידו, אתם רוצים שאני אעזוב כאן את המפעל ואתחיל לעבוד בשבילכם?'
"המדינה צריכה להודיע שכל מי שיעבור לעבוד בקריית־שמונה ויעביר גם את משפחתו – היא תשלם לו 30% מהשכר", סבור בן־הרוש. "התעשיינים לא יכולים להרים את זה. אני לא מחפש שהאוצר יממן את התעשייה, ממש לא. אם זה חשוב למדינה, היא צריכה לעשות את זה. אם זה לא חשוב, שלא תעשה כלום. בעקבות המלחמה פינו 60־70 אלף איש. אתה חושב שכולם אנשי הייטק שיכולים להסתדר? 70% מהאוכלוסייה העובדת חייבת את תעשיית הלואו־טק. איך נעסיק אותם? זו הזעקה שלי, ובפרט לקריית־שמונה. אני מכיר חבר'ה, קבוצה של עשרה מפונים, שנמצאים כעת בתל־אביב והקימו קבוצת שיפוצים. אחד מהם אומר לי 'אנחנו מטומטמים, לא הבנו איך אפשר לעבוד ולהרוויח טוב, להיות במקום נוח, לבלות בערב וללכת לים'. הבחור הזה הוא גם הנדסאי מכונות וגם הנדסאי חשמל. מבחינתו הוא חי עכשיו את החלום. איך אתה מעודד אותו לחזור?"
בן־הרוש מדגיש כי לא מדובר רק בעידוד תעסוקה ושיפור התשתיות והתחבורה, אלא במכלול שירותים לתושבים, שחלקם מתאימים כיום למדינת עולם שלישי ופחות לישראל. "עובדת שלי שלוקחת את הילדים שלה להצגה בחופש, נוסעת עד 'הקריון' בקרית־ביאליק, כי אין משהו באזור שלה. גם בשירותי הבריאות. יום אחד נפצעתי במפעל, הלכתי למה שמכונה כאן 'מיון קדמי'. אמרו לי 'אתה צריך תפירה, לך לבית החולים זיו בצפת'. אמרתי להם 'אתם לא יכולים לתפור לי את זה?' הם ענו שצריך מישהו מוסמך. זה הזוי. לפחות עכשיו באמת בונים בעיר משהו רציני".
חשבת בשלב מסוים לסגור את המפעל?
"לפני שש שנים עמדתי לסגור את המפעל. אמרתי לעצמי 'די. כאן זה סוף העולם, מרכז החיים שלי בנס־ציונה'. אבל אז נזכרתי בכל מיני חוויות שהיו לנו עם העובדים, ימי כיף שעשינו, מעבר לשגרה, ואמרתי לעצמי 'וואלה, מה יש להם חוץ מזה?'"
במקום לסגור את המפעל, בן־הרוש החליט דווקא לשכור דירה בעיר הצפונית, ולהתגורר שם במשך השבוע, ובסופי שבוע הוא חזר לביתו בנס־ציונה. כיום הוא עדיין מחזיק בדירה השכורה בעיר, אך נאלץ להתפנות בגלל המצב. הוא לן בקריות ונע על הציר המשולש: הקריות, קריית־שמונה ונס־ציונה. "כשחברים ובני המשפחה שלי, שחלקם נמצאים בחו"ל, שואלים אותי מה יהיה, אני אומר להם: כשלעם הזה יהיה טוב, גם לי יהיה טוב".
