פני היציאה לדרך אני מקלידה את היעד – מירון – באפליקציה. לא בווייז, באפליקציית פיקוד העורף שמעדכנת על אזעקות. גם את אזור התעשייה כרמיאל והיישוב בר־יוחאי אני מכניסה לרשימה, כדי שאדע אם טיל או כטב"ם מתקרב אליהם. רק לפני ימים אחדים, בחג שבועות, שוגרו כמאתיים טילים ועוד לא מעט כלי טיס בלתי מאוישים לעבר רמת הגולן והגליל העליון, בתגובה לחיסולו של סמי טאלב עבדאללה – המפקד הבכיר ביותר שחיזבאללה איבד מאז תחילת המלחמה. "אחרי חיסולים כאלה אנחנו נכנסים מיד לכוננות ספיגה", יאמר לי בחיוך הרב זאב אלק מהמושב מירון.
בשבת שעברה דווקא שרר באזור שקט יחסי. לא מאות טילים, "רק" עוד כמה בתים במטולה שנפגעו, וכטב"ם נוסף שנשלח להתפוצץ בבסיס יב"א, יחידת הבקרה האווירית שבפסגת הר מירון. למרות החששות והקרבה ליב"א, ש"הקרמבו" המפורסם שלה נשקף מכל פינה וחצר במושב, בכל שעות ביקורי שם לא הדהדו אזעקות באוויר. אולי חג הקורבן שחגגו מחבלי חיזבאללה השבוע סיפק לתושבי הצפון אתנחתא קצרה מהריצות למרחבים המוגנים.
כ־1,100 תושבים מתגוררים היום במושב מירון, שנוסד שנה לאחר הקמת המדינה. ביתם של זאב ופרחיה אלק נמצא במרכז המושב. בעלייה מהשער לוקחים ימינה בפנייה השנייה, ממש ליד השלט של בית הפירות היבשים "שזיפרון", ואז עוברים את הבתים של אנגל ואיצקוביץ. לרחוב הזה יש היסטוריה פרטית מדממת: ב־14 ביולי 2006, יומיים אחרי תחילתה של מלחמת לבנון השנייה, נחתה כאן קטיושה. יהודית איצקוביץ ונכדה עומר פיסאחוב בן השבע נהרגו. נכדה נוספת, רוני, שהייתה אז בת 11, נפצעה באורח קשה. הסב נפתלי נפצע קל.
אולפנת בני עקיבא במירון ניהלה בחודשים האחרונים שגרת לימודים בצל המלחמה. כך גם היה בחג השבועות. "למדנו כל הלילה, ובשמונה בבוקר הבנות הלכו לישון", מספר הרב מיכאל קאפח, ראש האולפנה. "ישבתי כאן במשרד ליד מערכת הכריזה. בתשע בבוקר הגיעה מתקפת הטילים הראשונה. כרזתי במיקרופון – 'בנות, מהר למקלטים'. לכל פנימייה יש מקלט משלה ובכיתות יש מרחבים ממוגנים, והבנות כאן ממושמעות. בשעה עשר הייתה ההתקפה השנייה, ואני כורז לבנות. 12:30 – התקפה שלישית. לא זזתי מהכריזה עד הצהריים", הוא מתאר.
בצהריים הבנות התכנסו בחדר האוכל לסעודת חג, ופרצו בשירה אדירה. "כולנו התרגשנו – המרצים, האורחים, המורים. היו לנו דמעות בעיניים. במקום שיתקפלו ויפחדו, הן המשיכו בשמחת החג שלהן. אחר הצהריים, כשכולן פרשו לפנימיות, הגיעה ההתקפה הרביעית. סיימנו את החג בהתוועדות ובהרקדה, כולן היו בשמחה גדולה, כאילו לא עבר עליהן כלום".
אולי זה מעיד עד כמה הן מורגלות בשגרת מלחמה?
"אני חושב שזה בזכות מה שהנהגנו לאורך כל השנה. התפילות, עבודת השם, קיום המצוות, האנושיות – כל אלה הם חלק ממה שמאפשר לנו לשמר את השגרה, ואני מאמין בכל נפשי ומאודי שהשגרה נותנת חוסן נפשי. הבנות גם יודעות להרגיע זו את זו".
כמעט כל 400 התלמידות, מספר הרב קאפח, הגיעו ללימודים מתחילת השנה ועד סופה. "כתבתי להורים מכתב לפני פסח, והודיתי להם על האמון שהם נותנים בנו. זה לא מובן מאליו. יש לנו גם בנות מפונות מקריית־שמונה, מרמות־נפתלי, מדובב, מאביבים. אני אסיר תודה גם להנהלת מרכז ישיבות בני עקיבא ולפיקוח של משרד החינוך שמלווים אותנו ומגלים שותפות ואכפתיות לאורך כל תקופת המלחמה".
ההורים יודעים שאתם ממש מתחת להר שמטווח באופן קבוע. הם לא מפחדים?
"אני חושב שהמלחמה נתנה שיקוף גדול ליחסי האמון בינינו לבין ההורים. אין חוכמות. אם ההורים סומכים על מוסד לימודים שישמור על הבנות שלהם, הם שולחים אותן אליו. השאלה שלך נכונה, כי הורה דואג תמיד לבת שלו. אבל עם הזמן האמון הלך והתחזק, וההורים ראו שאנחנו עושים את מה שצריך".
ומה לגביך? אתה לא חושש?
"להן, בוודאי. זאת אחריות כבדה. בשבועות לא זזתי מהמיקרופון של מערכת הכריזה. אנחנו לא מחכים לאזעקה, כי היא מגיעה יחד עם הנפילות או אחריהן. ברגע שאני רואה בטלפון שיש נפילה בגוש חלב או במקום אחר באזור, אני מכריז: בנות, למקלטים. הפעם גם מנכ"ל האולפנה והישיבה התיכונית שבמושב, שגר פה במירון, התקשר אליי לפנות בוקר ואמר 'מדווחים שחוסל בכיר בחיזבאללה. הולך להיות שמח, תתכוננו'.
