שערי השמיים נפתחו בעת הלווייתו של סרן אדיר פורטוגל ז"ל, שנפל בקרבות בג'באליה ב־19 בנובמבר. כדי לא להירטב מגשם הזלעפות, הקימה יהודית הרפז את הדוכן שהיא מפעילה מתחת לגגון. לידה נעמד חייל גבה־קומה. "הוא לקח טישו וסיים את החבילה, ואז לקח עוד חבילה ועוד אחת, ואני רואה שהוא כבר כאילו מתבייש לקחת", היא מספרת. הניגוד בין גובהו המרשים לליבו הרגיש נחקק בנפשה. "הגשם והעיניים שלו, הכול התערבב יחד".
יותר מ־150 הלוויות פקדה הרפז מאז השבעה באוקטובר. היא, כמו שאר המתנדבים במיזם "מלווים בהלוויות", הפועל במסגרת ארגון "נאוה", מגיעים בקור ובחום, בגשם ובשרב, להלוויות של חללי המערכה המדממת, ומנסים לספק מעטפת תומכת לאבלים ולמלווים ברגעי הכאב.
הכתבה הזו לא הייתה רואה אור, לוּ הייתי נכנעת לזעם שגאה בי כאשר אחת המתנדבות בארגון שלחה לי את מספר הטלפון של היזמית. ראיתי את השם ואת תמונת הפרופיל שהופיעו בחשבון הווטסאפ, וליבי נפל בקרבי. חוי ארנפלד. הנחתי שמדובר באישה חרדית.
"אינני מעוניינת לקחת חלק במסע הטיהור העצמי של החברה החרדית", כתבתי לעורכים, "בטח ובטח שלא בתזמון הזה, אחרי שעבר חוק ההשתמטות המביש". בכל זאת השארתי פתח מילוט קטן ואמרתי שאני מוכנה לעשות שיחת גישוש עם ארנפלד, אם במקרה יתברר שבעלה, הבן שלה או קרוב משפחה אחר היו בצבא. זה כבר סיפור אחר. מה הסיכוי, חשבתי לעצמי. חלאס, הם לא יבואו ויחלקו מים בלוויות שלנו, ישאבו מכך תחושת משמעות ויטעו לחשוב שדי בזה. שום דבר פחות מהדבר עצמו כבר לא מספיק.
ובכן, מה הסיכוי שאפול על אישה שגדלה במשפחה חרדית קלאסית בבני־ברק, שגם בעלה התגייס אחרי השבת הארורה לשירות מקוצר, ושגם הבן שלה לוחם בהנדסה קרבית? קטן מאוד כנראה, אבל זה בדיוק מה שקרה. לאורך השיחה הארוכה שלי עם ארנפלד, הבנתי שנושא הכתבה עובר מטמורפוזה: ממיזם מרגש להקלה על משתתפי הלוויות הנופלים, אל האישה שמאחוריו ועל הדרך שהיא ומשפחתה עברה ועדיין עוברת לעֵבר זהותה הישראלית־ציונית. כי הסיפור שסיפרה לי ארנפלד היה כמו מים קרים מאוד לנפש יגעה מאוד, עם בן זוג שעשה 140 ימי מילואים וצפוי לצאת לסבב ב' ביולי־אוגוסט. תזכורת לכך שאולי יש תקווה לחברה החרדית, אפילו שהמנהיגות שלה עסוקה בימי מלחמה בחוק הרבנים והג'ובים.
ארנפלד, שגדלה במשפחה בת 14 נפשות, היא יזמת חברתית שעוסקת בהנגשת השכלה אקדמית לנשים חרדיות. היא מתגוררת ברמת בית־שמש א' יחד עם בעלה משה ושלושת בניהם, ומשמשת זה כ־17 שנה מנהלת שותפה בארגון "נאוה", שהוקם על ידי תהילה פרידמן ("לא מירושלים אלא מטלז־סטון", היא מבהירה כדי למנוע אי־הבנות). פרידמן ניצלה בילדותה מהפיגוע בקו 405, שבו מחבל מתאבד דרדר את האוטובוס בדרכו מתל־אביב לירושלים לתהום בעומק עשרות מטרים. בשנת 2003, בצל פיגועי האינתיפאדה השנייה, היא הקימה על שם סבתה את ארגון "נאוה", המסייע ותומך במשפחות שכולות של נפגעי טרור.
"תודה שנתת לי הזדמנות", אומרת לי ארנפלד כששיתפתי אותה בכנות במחשבות שקדמו לשיחה שלנו. הרגע שבו היא סיפרה שבנה מגויס ובעלה נלחם בשיניים כדי שיגייסו אותו לשירות מילואים, היה עבורי כמו התגלות. התנאי שהצבתי לכתיבת הכתבה מומש. מה זה אם לא סימן משמיים?
"אני לחלוטין מבינה את הכעס ואת התחושות הקשות שאת מתארת", היא אומרת. לחלקן היא גם שותפה. ארנפלד מבינה שהיא היוצאת מהכלל שאינה מעידה על הכלל, ובכל זאת מסבירה כמה חשוב להדגיש את הסיפורים של אלו שכן מתגייסים. "כל אחד הוא סוכן שינוי".
הימים האחרונים מביאים איתם כעס גדול על הציבור החרדי, לאנשים נגמרה הסבלנות. התחושה היא שאם לא יזוז שם משהו רציני, הקרע יהיה קשה.
"אני מזדהה לחלוטין עם החשש ומזהה גם את הסנטימנט הזה. בעיניי, הציבור הדתי־לאומי זה הציבור שהכי נשבר בתוך האירוע הזה. אני באותו חוסר אונים. אני חברה בקבוצת ווטסאפ של נשות תקשורת חרדיות, כולן משכילות. אני שואלת אותן: איפה אתן ברגע האמת? למה אתן לא צועקות? למה אתן יושבות בשקט ומתכנסות בתוך עצמכן? יש פה משהו שחייבים לנער. אלו שלמדו וכבר יצאו נגד מוסכמות כאלו ואחרות – איפה אתן? תקומו ותדברו!".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (יום ו') ב"יומן". וזמינה לקריאה למנויים כבר עכשיו באתר.
לקריאה לחצו כאן
