בשבוע שעבר חגגתי יומולדת", מספרת שרה בתחילת הריאיון, "עשינו ערב סטנדאפ, הבאתי בלונים עם המספר 26 ונתתי נאמבר שלם על כמה שזה מוזר להתקרב פתאום לגיל 30. אני בת 34, אגב". אבל אל תשימו לב לגיל. לשרה יש לוק של זילניאל, והיא מבינה את בני ה־18 לפעמים טוב יותר ממה שהם מבינים את עצמם. "אני מכוונת בתוכן שלי לצעירים ממני בהרבה", היא מודה, "פעם ראיתי שאיזה בחור בן 23 עוקב אחריי. התחלתי לשלוח לו בקשות. אמרתי לו 'תביא לי מושגים שלכם, שאהיה בעניינים'. ואז גיליתי שיש מושג שנקרא 'פיקמי', שמתאר בחורות שמנסות למצוא חן בעיני גברים בכך שהן לא מתנהגות כמו נשים טיפיקליות אלא כמו שהן חושבות שגברים מצפים. אז הוצאתי על זה סרטון".
עם יותר מעשרת אלפים עוקבים באינסטגרם, שרה מידזיגורסקי מנסחת לדור הצעיר את פני הדתל"שית המילניאלית: מגניבה באופן פגיע, מתגעגעת לחיים הקודמים, לא בהכרח שומרת טינה למחנכים מהאולפנה, מנסה להבין מה הגברים התל־אביבים רוצים ממנה ולמה החיים גם שם, במעמקי פלורנטין, לא תמיד כאלה מאושרים. את כל זה היא עושה באמצעות סרטוני רשת ערוכים ומתוסרטים היטב, אבל איכשהו כאלה שמצליחים לשדר גם טבעיות ואותנטיות. היא נותנת סימנים בדתל"שיות, יוצאת לרחוב לבדוק כמה אנשים בתל־אביב יודעים למנות את עשר המכות, צוחקת על ההיפסטריות, מגלה שהבנים של מצפה־רמון ממש שווים, יורדת על הפרעת הקשב שלה, מספרת על בנות ששואלות בקבוצת הוואטסאפ של השכונה למי יש ציפרלקס, ואפילו מתוודה על ידיד שמבקש ממנה לסדר לו חברה כשהיא לא מבינה למה הוא לא מסדר לו את עצמה: "אני לא רוצה להיות חברה שלו, אבל למה הוא לא רוצה להיות חבר שלי? אתה אמור לרצות להיות חבר שלי ולהתבאס שאני לא רוצה!"
"התחלתי להעלות סרטונים בערך ב־2020. האמת שהייתי ממש גרועה. יכולתי לצלם סרטון, לערוך אותו במשך יומיים והיו לו ארבעה לייקים. בהתחלה חשבתי שאעשה סטנדאפ וזה פשוט יעבוד. כי אני כזו לייקאבל, וטובה באינטרקציות עם אנשים, אבל זה לא עבד. זה היה נורא קרינג' וזה לא היה פשוט כמו שחשבתי שזה יהיה. אם יש משהו שאני גאה בעצמי עליו זה שלא ויתרתי. אבל זו באמת הייתה תקופה נוראית".
מתי זה התחיל להשתנות?
"הרגשתי כל כך כישלון שרציתי לברוח, ויצא שהוצאתי סרטון על תל־אביבים בסיני ופתאום הוא תפס. אחר כך פרסמתי סרטון שבו חיקיתי את אחיינית שלי, על איך שהיא יכולה להיות רעה לפעמים. בחרתי להביא אנטיתזה לכל התוכן החמוד והמתרפק שאת רואה ברשת על אחיינים, וגם הסרטון הזה ממש תפס. לאט־לאט התחלתי להבין מה עובד".
יותר מששרה נהנית לצחוק על דתלש"ים, היא נהנית לצחוק על התל־אביביות והזרות שהיא מרגישה בתוכה. כשהגיעה לשם חשבה שהיא נוגעת בממלכת החופש, רק כדי לגלות שגם בעיר הזאת צריך להתמודד עם רווקים אבודים, מתחזקי פרסונות למיניהם ויותר מדי אנשים שמתאמצים להיות מיוחדים.
"זה הרבה יותר קשה. באמת. אני רוצה לחזור בתשובה רק בשביל המשמעות שנתנו לנו לחיים כשנולדנו דתיים. בתוך העולם הדתי אומרים לך הנה, יש א־לוהים, ואלה החיים. את נולדת בתוך אריזה של משמעות. אבל אני אמרתי שאני רוצה למצוא את המשמעות בעצמי. עשיתי הכל כדי להשתחרר משם ולהיות חופשייה, ואז גיליתי שחופש הוא גם סוג של כלא".
אז את גרה בתל־אביב אבל שונאת תל־אביבים?
"אני לא שונאת אף אחד, אבל אני שונאת תל־אביבים כקבוצה".
ואת חלק מהקבוצה הזאת.
"כן, אני כלולה בה. תל־אביב קשה לי, למרות שכבר מצאתי בה את המקום שלי ואני יודעת איך להתנהל איתה. לפעמים היא מרגישה לי מאוד ריקה. תל־אביביות זה פאן, זה כיף, אבל זה לא עמוק".
ויש לך גם הרבה ביקורת עצמית. לא לכל אחת יש אומץ לשבת בבר ולספר שהיא לוקחת ציפרלקס.
"אני חושבת שזה נהיה מגניב על גבול המתיש. כשאת נכנסת היום לטוויטר את קולטת שנהיה מאוד פופולרי, בעיקר אצל הבנות, להראות שהן קצת משוגעות. ועל זה אני אומרת שהפרעות נפשיות הן לא תחליף לאופי".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון, וזמינה לקריאה למנויים כבר עכשיו באתר.
לקריאה לחצו כאן
