אסופת ספרי שבעה באוקטובר – אותו גל ששוטף לאחרונה את חנויות הספרים – מאגדת בבהילות עדויות מצמררות וסיפורי גבורה. ספק אם כותבי הספרים, מלקטי הסיפורים, ידעו זה ממלאכתו של זה. נראה שכל אחד ואחת חשו באינסטינקט פנימי את החובה ליטול את כלי נשקם, האוזן הקשבת והעט הכותבת, ולהצטרף למלאכת הסיפור, התיעוד ויצירת הזיכרון. הספרים הללו מבקשים ליצור מעט פשר, סיפור מארגן, ליום הכאוטי ההוא והשלכותיו, ואולי אף לשרטט תכלית ששורשיה עמוקים וענפיה עוד יסוככו עלינו בעתיד.
בנימה אישית אספר כי חששתי מהקריאה בכמה ספרים ברצף לצורך כתיבת הסקירה הזאת; חששתי מהמינון הגבוה של חשיפה לעדויות הקשות. במשך כמה ימים התהלכתי עם ערימת הספרים בתרמיל והרגשתי את כל כובד משקלו על הגב. וכך, עוד לפני שניגשתי לקריאה האינטנסיבית השתהיתי על שמות הספרים והמשמעויות הטמונות בהם. בלט לעיני כיצד כל שם ממסגר את היום הזה בצורה שונה, נותן לו הקשר משלו.
למרות הנושא המשותף, ואף כמה סיפורים המופיעים בכמה מן הספרים, הספרים שונים זה מזה בתוכן ובצורה. כוחו הייחודי של ספרם של יאיר אגמון ואוריה מבורך, "יום אחד באוקטובר", הוא האותנטיות שבה מסופרים הסיפורים. המונולוגים קולחים ללא התערבות, סגנון הדיבור של כל מספר נשמר במלואו, ומעבר לתמונת ההתרחשות, הקורא חש שהוא זוכה להכיר לרגע את המספר עצמו.
דוגמה בולטת לכך היא בסיפורם הלא ייאמן של האחים שרעבי מפסטיבל הנובה, "נס פך הווזלין" (עמ' 29). כך מספר דניאל שרעבי :
משם התחלנו לדפוק ספרינט של החיים, ופתאום אנחנו רואים בשולי הדרך טנק… אני רוצה להזיז את הטנק, אבל וואלה בחיים שלי לא נהגתי בטנק, ואני מנסה לשחק שם עם המכשירים והטנק לא זז, המכשיר קשר לא פועל, אז אני מתקשר לכל מיני אנשים שאני מכיר ואף אחד לא יודע לומר לי איך מפעילים טנק. ופתאום אני אומר לעצמי, אני אתקשר לסבא שלי! הוא יודע. ואז אני מתקשר אליו, אני אומר לו "הלו סבא, בוקר טוב, איך מפעילים טנק?" חחחח והוא בדיוק קם משינה כאילו, אז הוא אומר לי "בוקר טוב דניאל" ואז אני מבין שהוא בן שבעים וארבע ואני לא הולך עכשיו להלחיץ אותו, אפילו לא טיפה, אני אומר לו "בוקר טוב סבא! אני אוהב אותך! שיהיה לך חג שמח!" ואני מנתק.
לעומת האותנטיות חסרת המעצורים הזו, "אנחנו בדרך" של נחום אבניאל טבוע בחותמו כמגיש וכמראיין. אבניאל נוכח בריאיון ופונה אל מספרי הסיפורים ברגישות ובמיומנות. בשאלות ספורות הוא מאפשר למספרים לחשוף רובד עמוק יותר במחשבותיהם ובהתנהגותם. דוגמה לכך בסיפורם של האחים קלמנזון, "לא היינו רמבואים" (עמ' 203). מספר מנחם קלמנזון, חתן פרס ישראל:
"קיבלתי מאלחנן הודעה עם ארבע מילים: 'אני אורז ויורד לדרום'".
למה הוא שולח את ההודעה הזאת דווקא אליך?
"הוא יודע שקיבלנו חינוך דומה, שאם צריך אז עושים… הוא ידע שאני אתפקד איפה שצריך ולא אשאל שאלות מיותרות. התלבטתי אם לבוא איתו, כי באותה דקה קיבלתי צו 8 למילואים. אלחנן אמר: תחליט מה שאתה רוצה. אני יוצא עוד כמה דקות איתך או בלעדיך".
מנחם החליט. "אני משרת בתותחנים, עד שזזים אצלנו לוקח יומיים. התקשרתי לקצין ואמרתי לו שאני אפגוש אותו בעוטף, ולאלחנן אמרתי: אני אהיה איתך כמה שעות במה שאתה הולך לעשות, ואז תקפיץ אותי ליחידה שלי".
הקלמנזונים לא ידעו מה הם הולכים לעשות. "בראש שלי מתחיל עוד סבב לחימה מול חמאס", מספר מנחם. "אז אנחנו הולכים לעזור לתושבים לצאת מאזור הרצועה… לא דמיינתי את מה שנגיע אליו".
את סיפורם של תושבי אופקים – אזרחים, שוטרים וחיילים בחופשה – שנלחמו על הבית, אוגד אבניאל תחת סיפור אחד, "מלחמה בכפכפים", וכך גם את סיפורם של תושבי שדרות, "ראשונים לקפוץ, ראשונים להיפגע". בדרך זו, של סיפור שרשרת, עובר הקורא מרחוב מישור הגפן לרחוב התמר, מקבל תמונה מקיפה ועמוקה על המתרחש בזירות המקבילות, ופוגש את הגיבורים מסיפור אחד שצצים בסיפור אחר. הבחירה לספר כך את סיפורן של הערים ותושביהן מעניק לקורא תחושה כאילו הוא רואה תצ"א של אופקים ושדרות בזמן אמת.
בשל השוני בצורת הכתיבה והגשת הסיפורים, סיפורים ידועים שחוזרים על עצמם בכמה מן הספרים – למשל, סיפורו של רמי דוידיאן שחילץ רבים מהטבח בנובה – מוצגים באור מעט שונה ומבליטים איכות אחרת. אינו דומה סיפור שכתוב כמונולוג אותנטי שנשפך על הדף, לאותו סיפור בניווטו של מראיין ותיק.
הפרויקט המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון, וזמינה לקריאה למנויים כבר עכשיו באתר.
לקריאה לחצו כאן
