שערי השמיים נפתחו בעת הלווייתו של סרן אדיר פורטוגל ז"ל, שנפל בקרבות בג'באליה ב־19 בנובמבר. כדי לא להירטב מגשם הזלעפות, הקימה יהודית הרפז את הדוכן שהיא מפעילה מתחת לגגון. לידה נעמד חייל גבה־קומה. "הוא לקח טישו וסיים את החבילה, ואז לקח עוד חבילה ועוד אחת, ואני רואה שהוא כבר כאילו מתבייש לקחת", היא מספרת. הניגוד בין גובהו המרשים לליבו הרגיש נחקק בנפשה. "הגשם והעיניים שלו, הכול התערבב יחד".
יותר מ־150 הלוויות פקדה הרפז מאז השבעה באוקטובר. היא, כמו שאר המתנדבים במיזם "מלווים בהלוויות", הפועל במסגרת ארגון "נאוה", מגיעים בקור ובחום, בגשם ובשרב, להלוויות של חללי המערכה המדממת, ומנסים לספק מעטפת תומכת לאבלים ולמלווים ברגעי הכאב.
ההלוויה הראשונה שלה כמתנדבת הייתה הלוויתם של בני משפחת קוץ בגן יבנה, ב־17 באוקטובר. גופותיהם של בני המשפחה, הורים ושלושה ילדים, נמצאו חבוקות יחד בביתם בכפר־עזה. "חמישה בני משפחה נקברו יחד. זה היה הלם", היא מתארת.
איך ליבה של אישה אחת בת 65 עומד בצער הזה שאין לו סוף, אני שואלת. הרפז, מתנדבת סדרתית, עונה: "התודה שהאנשים מחזירים לי מטעינה אותי בכוחות".
עבור דסי פפרמן, תושבת קרני־שומרון וחרדית לשעבר, ההתנדבות במיזם משמשת עוגן רגשי בתקופה הטרופה הזו. "אני מרגישה שככה אני מעסיקה את עצמי. הכאב והאובדן כל כך גדולים, אנחנו קוברים אנשים צעירים כל־כך שכל החיים היו לפניהם. התפקיד מסיח את דעתי מהאבל". פפרמן הצטרפה לשורת המתנדבים בעקבות אחותה. "לפני כארבעה חודשים נהרג חייל שגר באלפי־מנשה. היא התקשרה אליי ואמרה 'דסי, אין לנו מתנדבים באזור בכלל, מישהו צריך ללכת לשם'. אמרתי לה שאעשה מה שצריך". מאז, כשיש הלוויות באזור היא מגיעה עם הדוכן, מתורגלת בנוהל.
"כשאתה לא יונק את הערכים האלה מגיל צעיר, הרבה יותר קשה לקחת חלק. אני חלילה לא מצדיקה את ההשתמטות, רק מדגישה את הצורך להבין שיש פער"
השבוע התנדבה פפרמן בהלוויתו של יאיר רויטמן. "ראיתי אישה צעירה שצועדת לבדה ובוכה בכי תמרורים. פשוט ניגשתי אליה, חיבקתי אותה חזק חזק, אמרתי לה 'אני פה איתך'. היא לא דיברה עברית, וכשהצליחה להוציא מהפה כמה מילים היא סיפרה לי שלא הכירה את רויטמן, אבל בן הזוג שלה מאוד אהב אותו ובזכותו החליט שהוא רוצה להישאר בארץ. לפעמים כל מה שאדם צריך זה שיראו אותו. גם הקהל צריך את זה, לא רק המשפחה. אנשים מגיעים לבית העלמין ולא מודעים כמה חם הולך להיות, מה האורך של הלוויה, לא זוכרים להביא כיפה או טישו. המוח עסוק באבל. כשאנחנו ניצבות בכניסה אנחנו משדרות לאנשים: 'רואים אתכם. אתם חשובים לנו, אנחנו פה בשבילכם'. זה משהו שעושה להם טוב, מעבר לצרכים הטכניים שאנחנו מנסים לספק".
המבוגרים האחראים
הכתבה הזו לא הייתה רואה אור, לוּ הייתי נכנעת לזעם שגאה בי כאשר אחת המתנדבות בארגון שלחה לי את מספר הטלפון של היזמית. ראיתי את השם ואת תמונת הפרופיל שהופיעו בחשבון הווטסאפ, וליבי נפל בקרבי. חוי ארנפלד. הנחתי שמדובר באישה חרדית.
"אינני מעוניינת לקחת חלק במסע הטיהור העצמי של החברה החרדית", כתבתי לעורכים, "בטח ובטח שלא בתזמון הזה, אחרי שעבר חוק ההשתמטות המביש". בכל זאת השארתי פתח מילוט קטן ואמרתי שאני מוכנה לעשות שיחת גישוש עם ארנפלד, אם במקרה יתברר שבעלה, הבן שלה או קרוב משפחה אחר היו בצבא. זה כבר סיפור אחר. מה הסיכוי, חשבתי לעצמי. חלאס, הם לא יבואו ויחלקו מים בלוויות שלנו, ישאבו מכך תחושת משמעות ויטעו לחשוב שדי בזה. שום דבר פחות מהדבר עצמו כבר לא מספיק.
ובכן, מה הסיכוי שאפול על אישה שגדלה במשפחה חרדית קלאסית בבני־ברק, שגם בעלה התגייס אחרי השבת הארורה לשירות מקוצר, ושגם הבן שלה לוחם בהנדסה קרבית? קטן מאוד כנראה, אבל זה בדיוק מה שקרה. לאורך השיחה הארוכה שלי עם ארנפלד, הבנתי שנושא הכתבה עובר מטמורפוזה: ממיזם מרגש להקלה על משתתפי הלוויות הנופלים, אל האישה שמאחוריו ועל הדרך שהיא ומשפחתה עברה ועדיין עוברת לעֵבר זהותה הישראלית־ציונית. כי הסיפור שסיפרה לי ארנפלד היה כמו מים קרים מאוד לנפש יגעה מאוד, עם בן זוג שעשה 140 ימי מילואים וצפוי לצאת לסבב ב' ביולי־אוגוסט. תזכורת לכך שאולי יש תקווה לחברה החרדית, אפילו שהמנהיגות שלה עסוקה בימי מלחמה בחוק הרבנים והג'ובים.
ארנפלד, שגדלה במשפחה בת 14 נפשות, היא יזמת חברתית שעוסקת בהנגשת השכלה אקדמית לנשים חרדיות. היא מתגוררת ברמת בית־שמש א' יחד עם בעלה משה ושלושת בניהם, ומשמשת זה כ־17 שנה מנהלת שותפה בארגון "נאוה", שהוקם על ידי תהילה פרידמן ("לא מירושלים אלא מטלז־סטון", היא מבהירה כדי למנוע אי־הבנות). פרידמן ניצלה בילדותה מהפיגוע בקו 405, שבו מחבל מתאבד דרדר את האוטובוס בדרכו מתל־אביב לירושלים לתהום בעומק עשרות מטרים. בשנת 2003, בצל פיגועי האינתיפאדה השנייה, היא הקימה על שם סבתה את ארגון "נאוה", המסייע ותומך במשפחות שכולות של נפגעי טרור.
בשנים האחרונות עוסקת ארנפלד בליווי משפחות שכולות, והקימה כמה מיזמים כדי לתמוך בהן. אחד מהם הוא "אבנים עם לב אדם", מיזם מתוק ומרגש שנוסד בתקופת הקורונה כדי לחזק את המשפחות השכולות, בימים שבהם אי אפשר היה לעלות לבתי העלמין. חלוקי נחל מקושטים באמרות מחזקות הונחו מעל מצבות הקברים, מתוך כוונה לייצר סולידריות גם כשההתקהלות הפיזית נאסרה. המיזם נמשך גם אחרי הקורונה, וביום הזיכרון האחרון הונחו 100 אלף חלוקי נחל כאלו.
"כשפרצה המלחמה, ניסינו לחשוב איך לא לעשות עוד מאותו דבר", אומרת ארנפלד על מיזם ההלוויות. "יצא לי ללוות משפחות ממש מקרוב, ברמה של להיכנס לחדר מתים. אבל הבנתי שיש מעגל שני לשכול, שדווקא אותו אין מי שמחזיק".
הימים שאחרי שבעה באוקטובר היו רצופים באימה, בלבול וחוסר ודאות. "עד שמצאו גופות, ועד שקברו, המשפחות הגיעו מותשות. המחשבה הייתה להרים יוזמה שבה אנחנו נהיה 'המבוגרים האחראים' באירוע, ונתמוך באנשים שמגיעים להלוויות. יצרנו מנגנון שכמעט בכל הלוויה אנחנו מעמידים דוכן מסודר ומחלקים בקבוקי מים, ממחטות, כיפות, דפי תפילה וקדיש, ואנחנו פשוט עומדים שם. יש כאלה שחשוב להם לשתף את המתנדבים בקשר שלהם למנוח. התחלנו באופן ספונטני מאוד, וכשמתגנבת אליי מחשבה שאולי היום יש בזה פחות צורך, כי כבר אין את הכאוס הנוראי של ההתחלה, אני מקשיבה למתנדבים שבאים מכל קשת החברה הישראלית, שלא מוכנים לוותר על זה".
מתחת לאלונקה
"תודה שנתת לי הזדמנות", אומרת לי ארנפלד כששיתפתי אותה בכנות במחשבות שקדמו לשיחה שלנו. הרגע שבו היא סיפרה שבנה מגויס ובעלה נלחם בשיניים כדי שיגייסו אותו לשירות מילואים, היה עבורי כמו התגלות. התנאי שהצבתי לכתיבת הכתבה מומש. מה זה אם לא סימן משמיים?
"אני לחלוטין מבינה את הכעס ואת התחושות הקשות שאת מתארת", היא אומרת. לחלקן היא גם שותפה. ארנפלד מבינה שהיא היוצאת מהכלל שאינה מעידה על הכלל, ובכל זאת מסבירה כמה חשוב להדגיש את הסיפורים של אלו שכן מתגייסים. "כל אחד הוא סוכן שינוי".
"אני מגיעה מהעולם החרדי, התחנכתי בבני־ברק במשפחה חרדית קלאסית, ודווקא מתוך הקשרים שלי עם משפחות שכולות היה לי מאוד חשוב לחנך את שלושת הילדים שלי שייקחו חלק באחריות הלאומית. אנחנו מנסים להיכנס מתחת לאלונקה", היא משתמשת דווקא בביטוי הזה, אחרי שהקריקטורה של שי צ'רקה שפורסמה בעיתון זה, ובה נראה חרדי היושב לצד פצוע על אלונקה שסוחבים חיילי צה"ל, חוללה סערה גדולה בשבוע שחלף.
"את תופסת אותי בימים סוערים שבהם הבן שלי בגבול לבנון, ימים כל כך קשים. הייתי גמורה. חבר מהקבוצה של הבן שלי, איתי עמר מכוכב־יאיר, נהרג. זה פגע בנו בכנף. פתאום זה מישהו קרוב, פרצוף שאת מכירה. הוא עשה עם הבן שלי קורס חובשים. זו הייתה יממה מטלטלת מאוד.
"חינכתי את הילדים שלי לשרת בצבא. עשיתי את זה דווקא משום שאני מכירה את הסטטיסטיקה רק מהצד הקשה שלה. כלומר, רק הורים שכולים. היה לי ברור שאני לא יכולה להישאר בצד ולהגיד 'הילדים שלי יישארו איתי'. אני מאמינה שמה שנגזר נגזר, ואומרת את זה לעצמי כל יום. יש רגעים שאני נשברת, אבל אני האימא ששכנעה את הילד שלה ללכת לשירות קרבי, ואני לא מצטערת. קשה לי מאוד, אבל אני יודעת שזו הזכות והאחריות שלנו. איזה שינוי הבית שלנו עבר", היא צוחקת במעבר חד, כמו החיים שלנו בחודשים האחרונים, שזרועים בכי וגם צחוק, בניסיון לשמור על שפיות. "השיח סביב שולחן השבת זה שפצורים של הנשק ולאיזו סיירת כדאי ללכת".
ראשיתו של השינוי שעברה משפחת ארנפלד נעוצה ביציאתם של חוי ומשה לשליחות ברוסיה כזוג צעיר. דווקא שם, הרחק מהארץ, הם חוו ביתר שאת את זהותם הציונית־ישראלית. כשחזרו ארצה בחרו לחנך את ילדיהם באופן שונה מזה שבו גדלו בעצמם, ושלחו אותם למוסדות ממלכתיים־דתיים. "לפני 17 שנה כל הסיפור של החינוך הממלכתי־חרדי עוד לא היה קיים, ומה שעשינו אז היה באמת יוצא דופן".
הימים האחרונים מביאים איתם כעס גדול על הציבור החרדי, לאנשים נגמרה הסבלנות. התחושה היא שאם לא יזוז שם משהו רציני, הקרע יהיה קשה.
"אני מזדהה לחלוטין עם החשש ומזהה גם את הסנטימנט הזה. בעיניי, הציבור הדתי־לאומי זה הציבור שהכי נשבר בתוך האירוע הזה. אני באותו חוסר אונים. אני חברה בקבוצת ווטסאפ של נשות תקשורת חרדיות, כולן משכילות. אני שואלת אותן: איפה אתן ברגע האמת? למה אתן לא צועקות? למה אתן יושבות בשקט ומתכנסות בתוך עצמכן? יש פה משהו שחייבים לנער. אלו שלמדו וכבר יצאו נגד מוסכמות כאלו ואחרות – איפה אתן? תקומו ותדברו!
"בשבוע האחרון התכתבתי עם אחת העובדות שלי, שהיא דתית־לאומית, והיא אמרה לי 'מזל שאני לא איתך במשרד, כי לא הייתי שורדת את זה עכשיו'. רוב העובדות במשרד הן חרדיות", מסבירה ארנפלד. "אני הכי מבינה אותה בעולם. אני לא מצדיקה את ההתנהגות החרדית ואני מבקרת את ההנהגה החרדית, את הפוליטיקאים והרבנים. אבל מנגד אני יכולה להגיד שכשלא חולקים את אותה אידאולוגיה, זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את ה'שיפט' הזה שהחברה הישראלית דורשת, ובצדק, מהחרדים, בגיל 20. הפער כבר גדול מדי. חייבים לעשות עבודת תיווך והסברה רצינית בקרב החברה החרדית, ומילדות.
"בציונות הדתית יונקים מילדות את הערכים של ההגנה על הארץ והעם. מפמפמים את זה בכל דבר תורה, זה חלק מהדי־אן־איי. הילדים גדלים על סיפורי גבורה של רועי קליין ועמנואל מורנו. כשאתה לא יונק את הערכים האלה מגיל צעיר, הרבה יותר קשה לקחת חלק. אני חלילה לא מצדיקה את ההשתמטות, רק מדגישה את הצורך להבין שיש פער אידאולוגי שצריך לצמצם הרבה לפני שמגיעים לגיל גיוס. לילדים החרדים תמיד אמרו 'התורה מגינה ומצילה'. לכן חשוב לספר את סיפורי הגבורה של חיילים חרדים, לחזק מורשת קרב חרדית ושייכות לערכים ציוניים".
אני מבינה שזה המיזם הבא שלך.
"זה בוער בי, הלוואי שאמצא את הכוחות להרים מיזם כזה בקרוב". רעיונות למיזמים חדשים לא חסרים לה. "בגלל שהגיוס של הבן שלי היה מורכב, עוד לפני המלחמה רציתי להקים מיזם כזה שאימא של חייל מסתכלת בלבן של העיניים לאימא חרדית ומתווכת לה את החוויה הזו, מה זה אומר להיות אימא של חייל. גם אני, כ'מהגרת חברתית' אל החברה הישראלית, חטפתי הלם תרבות".
תני דוגמה.
"דברים שאולי נשמעים מצחיקים או טיפשיים אחרי שבעה באוקטובר, אבל מה זה שהצבא אומר לבן שלי שהוא לא יוצא שבת? זה הבן שלי!", היא אומרת וצוחקת. "יש המון התמודדויות במפגש עם הצבא, והרבה יותר למי שלא גדל על הדבר הזה. בשבילי זה חדש להיפגש עם חוסר האונים מול המערכת הזו. הבן הגדול הוא גאון מחשבים, לא ילד ספורטיבי, ובכלל לא התאים לו קרבי. כמה שניסיתי, לא הצלחנו לקבל שיבוץ ליחידה טכנולוגית. הצבא אמר קדימה, אתה קרבי. הייתי בהלם מזה שמישהו מחליט עליך ואתה לא יכול להגיד מה אתה רוצה, ונגמר הסיפור. ופתאום הוא לא עונה, ואין אוכל. אמאל'ה, היה לי קשה. לא ידעתי כמה זה מורכב, ואני עוד יחסית הכרתי את העולם הזה דרך הקהילה הדתית־לאומית בבית־שמש, שאליה אני שייכת בשנים האחרונות. עד שזה לא עובר בגוף, אי אפשר להבין באמת. אני גם לא מסתכלת על הצבא ואומרת הכול קדוש ומושתת על טהרת הדאגה לשלום המולדת ולשלום הבנים שלנו. אני רואה את ההנהגה ואני לא מאה אחוז סומכת עליה. חוששת שהילדים הם כלי משחק בתוך משהו גדול מאיתנו.
"הנשים החרדיות בכלל לא מבינות את האירוע. לשלוח את הילד לשדה הקרב זה הפוך מהטבע שלנו כאימהות. עד שהבאתי את שלושת הבנים בטיפולים, בדם, יזע ודמעות – אני רק רוצה לשמור עליהם. אבל כשיש אידאולוגיה שגדולה מאיתנו, עושים גם דברים שמנוגדים לטבע לכאורה. זו אמונה שצריכים לחזק כל הזמן".
נלחמו להתגייס
והסביבה לא ממש תומכת. בקבוצת ווטסאפ של אימהות חרדיות לחיילים, הן פורקות את הקושי בינן לבין עצמן. "המשפחות שלנו לא מתעניינות, לא בודקות אם שמענו משהו מהילד. אני מקבלת ווטסאפ בשבת 'אימא הייתה נפילה, אני בחיים', ואף אחד לא יודע שאני עוברת טלטלות כאלה".
על הגיוס של בעלה, משה, הם נלחמו בשיניים. "מה לא עשינו? ניג'זנו, התחנַנו, הפעלנו את כל הקשרים שלנו כדי שייקחו אותו. בעלי בן 45, אנחנו מבינים שהצבא זקוק לצעירים ופחות לבעלי המשפחות, אבל בכל זאת הפריע לי שהיינו צריכים להילחם ככה. הרגשתי שיש פה הזדמנות היסטורית ושהצבא באמת יגיד 'אנחנו רוצים כל אחד'. אני לא מאמינה בשינוי שיבוא מההנהגה אלא בשינוי שצומח מהשטח. ולכן כל חרדי שמתגייס הוא סוכן שינוי. יש לזה משמעות עצומה עכשיו".
כשמשה אכן גויס, רעייתו התמלאה גאווה. "יש לנו עסק עצמאי שהוא ממנכ"ל בשש השנים האחרונות, זה לא היה פשוט אבל שמנו הכול בצד. זה לקום כל בוקר ולהודות על הזכות שיש לנו לקחת חלק במלחמה. הוא הצטרף לחמ"ל בגדוד שריון לתפקיד משמעותי, הביא מחשבים ואת כל הניסיון המקצועי שלו והרגיש מאוד משמעותי. עכשיו הוא מחכה לקו הבא. הוא הודיע שברגע שיקראו לו הוא הולך, בידיעה שיש לו גיבוי מלא ממני ומהילדים. אנחנו לגמרי בתוך הסיפור הזה.
בטקס ההשבעה של בעלה הבחינה ארנפלד שלצה"ל יש עדיין מה ללמוד בנוגע לרגישויות חרדיות בסיסיות: "בכניסה ישבו קצינות ששמו את הצמידים על היד. זה צרם לי. אתם כבר עושים אירוע רק חרדי, עם חסידות גור שמגיעות – קצת רגישות. לגבר חרדי ממוצע לא מתאים שאישה תשים לו צמיד. הגענו לטקס ותהיתי למה אין ישיבה נפרדת. אני לא מתקטננת, אני פשוט רואה את הדברים בעיניים של חרדים שיש להם הקפדות וסייגים, ואלו דברים שאני נתקלת בהם גם כשאני עובדת עם האוכלוסייה החרדית באקדמיה. כאב לי שלא היו מספיק רגישים. קיבלתם מכרה זהב, כל אחד מהחרדים האלו שהתגייסו הוא סוכן שינוי פוטנציאלי שיחזור לקהילה שלו, והגיוס שלו יעשה אדוות. תתייחסו לזה בכפפות של משי. לשני הצדדים יש עבודה".
כמה אתם חריגים?
"יש לאט לאט יותר משפחות כאלו", היא מתרשמת, ומשתפת בחוויה סוריאליסטית מטקס ההשבעה של בעלה. "פגשתי שם שתי בוגרות שלי (שרכשו השכלה גבוהה בסיועה; ב"ק) שהבעלים שלהן גם התגייסו. באתי לעשות סלפי עם אחת מהן, והיא התנגדה. שאלתי אותה למה, והיא אמרה שהילדים שלה לא יודעים שאבא שלהם מתגייס. חמישה ילדים, והם לא יודעים. מצד אחד עולה בי קול ביקורתי, מצד שני בסוף הם עושים מעשה. זה משהו שעולה מהשטח, למרות ההנהגה. צריך לחזק את האנשים האלה".
