"המלחמה בעזה היא האבסורדית ביותר בתולדות האנושות", קובע ראש המל"ל לשעבר, גיורא איילנד. "מדינות מנצחות במלחמה כשיש להן יכולת כלכלית טובה יותר מהצד שכנגד, מה שמאפשר להן לתחזק את הצבא לאורך זמן. המערכה בעזה לא השיגה את מטרותיה, ולא רק שאנחנו לא פוגעים ביכולות הכלכליות של חמאס, אנחנו מחזקים אותן. כל משאית אספקה שנכנסת לעזה – חמאס לוקח לעצמו חצי, ואת החצי השני מוכר לתושבים במחיר מופקע. ככל שהמלחמה נמשכת חמאס מתעשר, וכך אין לו שום תמריץ לסיים את המלחמה".
במצב הנוכחי, מה צריך לדעתך לעשות בעזה?
"לכאורה יש שלוש אפשרויות. האחת היא לרכז עוד פעם כוח, נביא שוב שלוש־ארבע אוגדות, נתקוף בחמת זעם ואולי נצליח יותר. אני לא חושב שזה אפשרי, בהתחשב בבעיית הצפון. האפשרות השנייה היא להגיע להסכם בנושא החטופים. לפני חודשיים ניתן היה להגיע להסכם די בקלות, אבל ההסכם היה רע וחייב את סיום המלחמה. החלופה השלישית היא להשאיר את שני המסדרונות שבשליטתנו, נצרים וציר פילדלפי, ומשם להמשיך בלחימה מצומצמת".
מה האפשרות העדיפה לדעתך?
"להגיע להסכם לסיום המלחמה, שיסתכם בקבלת כל החטופים".
אם עושים עסקה וצה"ל יוצא לחלוטין מעזה, כולל ציר פילדלפי, בתוך כמה שנים חמאס ישתקם, ואז מה ימנע ממנו לעשות 7 באוקטובר נוסף?
"יש היגיון באמירה הזאת, רק שצריך לבחור את האלטרנטיבה הפחות גרועה. חשוב לציין שכשאני מדבר על הסכם, אני לא מדבר על מתווה דומה לזה שחמאס הציע. צריך לדרוש מארה"ב לעצור את צינור החמצן החמאסי, באמצעות הסכמים אמינים שימנעו את כניסת הכסף לחמאס דרך קטאר והמערכת הבנקאית האירופית.
"כדי לאבטח את פילדלפי אני דורש יצירה של שטח מפורז בתוך מצרים, בגודל של נניח 14 קילומטרים, ששום דבר לא נכנס אליו. הוא יהיה מגודר כולו, ויהיה קשה מאוד לחפור מנהרות שיעברו את ה־14 קילומטרים הללו. בנוסף, אפשר להגיד שאנחנו מוכנים להפסיק את המלחמה, אבל בתנאי שהחל מרמה מסוימת של תחמושת שנזהה שיש לחמאס – תהיה לנו את כל הלגיטימציה לתקוף אותם.
"ואחרי שאמרתי את זה", שב ומדגיש איילנד, "אי אפשר לענות על שאלת הפתרון העדיף לעזה מבלי לדבר על החזית הצפונית".
חייבים את אמריקה
אלוף במילואים גיורא איילנד (72) מילא שורה של תפקידים בצמרת צה"ל. בין השאר שימש ראש אגף המבצעים, ראש אגף התכנון, וקצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא כיהן כראש המועצה לביטחון לאומי בתקופת ההתנתקות. בתחילת המלחמה הנוכחית צירף אותו שר הביטחון יואב גלנט לכוורת מצומצמת של בכירים ביטחוניים המייעצת לו.
באוקטובר 2013, עשור לפני המלחמה, אמר איילנד בכנס של מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים: "מלחמת לבנון השלישית תביא לפגיעה גבוהה בהרבה בישראל מלבנון השנייה. חיזבאללה השתפר ברמה הטקטית לא פחות מאיתנו. הדרך להילחם היא לא להגדיר אותו כאויב, אלא את לבנון כאויב. אש מלבנון תביא לפגיעה בלבנון".
עשר שנים אחרי, איילנד לא נטש את עמדתו זו. "לפני שמונה חודשים חיזבאללה הצטרף למערכה לא בהתלהבות", הוא מסביר, "אלא בתור גורם שמצד הכבוד הערבי מחויב להביע הזדהות עם חמאס ולומר 'כל עוד נמשכת הלחימה בעזה, גם אנחנו נמשיך'. נראה שהוא לא היה מעוניין להרחיב את הלחימה. שים לב, למשל, שבהפסקת האש במסגרת עסקת החטופים בנובמבר הוא נצר את האש.
"אסור לאפשר מצב שבו כל המדינה תהיה פגיעה מהצד השני של הגדר. כשלאויב יש יכולת לאיים על מדינת ישראל עד כדי חיתוכה לשניים, ברור שקווי 67' אינם גבול בר־הגנה"
"אבל בחודשיים האחרונים קרה משהו ששינה לגמרי את האסטרטגיה של חיזבאללה, והיום הוא כבר לא רוצה לסיים את המלחמה. הוא יכול להמשיך את מלחמת ההתשה עם ישראל במשך שנים, ובזמן הזה לייבש את הצפון ולפגוע ביכולת של ישראל לשוב ולהתיישב בגליל אי־פעם. הוא גם לא מפחד ממלחמה כי הוא יודע שהאמריקנים נגד, ושאם נצא למלחמה כזו הם יאסרו עלינו לתקוף את התשתיות הלבנוניות ואת ביירות. בנוסף, הם חושבים שיכול להיות שאיראן תילחם בישראל יחד איתם. השינוי הזה מעודד גם את סינוואר, שחושב לעצמו: 'למה לי להפסיק, אם באותו רגע גם חיזבאללה עלול להפסיק?'
"אם נמשיך במלחמה בעזה, בלי הרבה תוחלת ובלי יכולת ניצחון, הלחימה עם חיזבאללה תימשך ואולי תתרחב, ארה״ב תמנע מאיתנו מלחמה במדינת לבנון, ובינתיים ישראל מידרדרת בכל פרמטר, ועוד לא הזכרתי פרמטרים כלכליים, בידוד בינלאומי והיבטים אחרים, והיא נכנסת לאיום קיומי".
אז מה לדעתך הפתרון בגזרת הצפון?
"אנחנו צריכים להצליח לשכנע את האמריקאים בשלושה דברים. האחד, תבינו שזה המצב ותתמכו במלחמה שלנו, לא כמו עכשיו שהם עוצרים לנו את החימושים הכבדים שאנחנו צריכים בגזרת לבנון. שניים, שהמלחמה היא במדינת לבנון ולא רק בארגון חיזבאללה שיושב שם, ולכן לגיטימי לפגוע בערים ובתשתיות. נסראללה יודע לחיות עם פגיעה באנשים ובמערכות שלו, אבל בתור מי שמציג את עצמו כפטריוט לבנוני, שמגן על לבנון ודואג לעם הלבנוני, הוא לא יודע לחיות עם הרס כבד של לבנון. שלוש, שאם וכאשר איראן תתקוף אותנו כאשר נהיה במלחמה מלאה בלבנון, תהיו מוכנים גם לתקוף באיראן באופן שיוצר הרתעה אמיתית".
נסראללה עומד בראש ארגון אסלאמי פונדמנטליסטי, שממומן על ידי איראן ומקבל ממנה הוראות. התדמית שלו כפטריוט לבנוני עד כדי כך חשובה לו?
"אחרי מלחמת לבנון השנייה, נסראללה אמר ברגע של גילוי לב: 'אם הייתי יודע שאלו יהיו התוצאות, לא הייתי עושה את אותו אירוע של החטיפה'. הוא התכוון לאירוע הדאחייה, רובע בביירות שבו ישבו המפקדות והבונקרים שלו. כדי להוריד אותם, צה"ל היה חייב להרוס את הבניינים רבי הקומות שהיו מעליהם. אלפי שיעים מתו בתקיפה, חלקם רובם איבדו את הרכוש שלהם ולא היה מי שיפצה אותם. הם באו בטענות לנסראללה. עכשיו הוא מבין שאם ישראל תעשה במלחמה דאחייה כפול עשר, כל תושבי לבנון, לרבות השיעים, יגידו לו: 'למה הבאת אסון כזה כבד על ראשנו?'"
בניגוד לאירגוני הפרוקסי שלהם, שמקדשים את המוות, המשטר באיראן מעדיף את החיים וחפץ בהישרדותו. מוות של עזתי או לבנוני פחות מעניין אותם. האם בסופו של דבר הפתרון לא חייב להיות תקיפה באיראן, היכן שכואב להם?
"אין ספק שאיראן היא מקור הבעיות. האם ישראל יכולה לתקוף את איראן? טכנית, כן. האם יכולים לגרום להם לשלם מחירים כואבים? כן. אבל האם ישראל יכולה היום להחליט לעשות את זה בלי הסכמה אמריקאית? לא. זה צריך להיות חלק מהערכת מצב ישראלית־אמריקאית מחודשת. תנאי ראשון למהלך כזה הוא סיום המלחמה, גם בעזה וגם בצפון.
"עכשיו, אני כמעט לא מתבטא פוליטית, אבל אני חייב לומר משהו במישור ענייני ומקצועי. התנאי השני למהלך משותף עם האמריקאים הוא החלפת הממשלה בישראל. תנאי הכרחי בהגעה לפתרון נורמלי בכל חזית וחזית, הוא דיאלוג אחר עם ארצות־הברית. האם ישראל של היום יודעת לשכנע את וושינגטון של היום לתמוך במלחמה במדינת לבנון? לתת לנו גיבוי בהנחה שאיראן תוקפת? התשובה היא לא. הרי נתניהו וממשלתו רק מחפשים דרכים לריב עם האמריקאים. זה לא שאין לי טענות לאמריקאים, יש לי טענות קשות, אבל האופן המתלהם והמתריס מול האמריקאים לא יאפשר אפילו את הדיאלוג. נתניהו והממשלה איבדו אצלם את האמון".
24 שניות, לא שעות
הנושא הבא שאני מבקש לשוחח עליו עם איילנד קרוב לליבו במיוחד: ביטחונם של יישובי קו התפר. איילנד מתגורר במושב סמוך לעמק חפר, קילומטרים ספורים מגדר ההפרדה ומטול־כרם.
"כל מי שנוסע שם בכביש 6 יכול להבין כמה הציר הזה נשלט. החומה שלכאורה מפרידה היא לא מספיק גבוהה, כך שגגות הבתים האלה שולטים, וזה מפתה מחבלים לירות. אם עד 7 באוקטובר הייתה רמה מסוימת של הרתעה ומניעה, ואולי גם בחודשים הראשונים של המלחמה, ברור שרמת ההרתעה שישראל מייצרת הולכת ונשחקת בכל המקומות, ובאופן טבעי הראשים מתעוררים בעוד מקומות. ככה אנחנו מקבלים ירי על בת־חפר, חדירת שב"חים, רחפנים ועוד".
חומת הבטון שהחליפה בשנת 2022 חלקים מגדר ההפרדה הרעועה, מתנשאת אומנם לגובה של 9 מטרים, אך בנסיעה בכביש 6 רואים שאיילנד צודק: גגותיהם של חלק מהבתים הפלסטיניים גבוהים יותר, ומאפשרים ירי לעבר הכביש. בנוסף, לאחר שבשבוע שעבר עברו שב"חים את החומה באזור הכפר שוויכה, לשטחי מועצת עמק חפר, השבוע תועדו פלסטינים רבים עוברים אותה באזור היישוב שקף.
בניגוד לגורמים ביטחוניים ולפרשנים שונים, התוכנית של איילנד להתמודדות עם הבעיה הביטחונית הגוברת בקו התפר איננה דורשת הקצאת משאבים מסיבית.
"כדי לתת מענה לתקיפה מכיוון הגדר, אי אפשר להתבסס על כוחות שיגיעו רק כשיהיה משהו", הוא אומר. "פיקוד העורף גאה בכך שהוא הקים חטיבה ייעודית לקו התפר שתדע לפרוס שם כוחות בתוך 24 שעות, אבל אתה צריך תגובה תוך 24 דקות, ולפעמים תוך 24 שניות. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא למקם כוח צבאי, לא משטרתי, ממערב לגדר, והייתי אומר גם ממערב לכביש 6, 300 או 500 מטר ממערב לגדר, עם כלי נשק ששולטים בטווח יעיל על הגדר, הכביש וגגות הבתים, ובפרט על טול־כרם וקלקיליה.
"ככל שאני מבין, אחת הבעיות ב־7 באוקטובר הייתה שלא הייתה היערכות בעומק. בכל אוגדת עזה לא היה ולו חייל אחד או נגמ"ש אחד בעתודה. היו המון כוחות קרובים לגדר, אבל ברגע שהאויב הגיע לשם, החיילים היו בהפתעה. לא היה שום כוח בעומק שיכול היה להגיב ולסייע להם.
"לא פחות חשוב, שבאזור הצר ורווי היישובים הזה שבין כביש 4 לכביש 6, יסתובבו דרך קבע ג'יפים ממוגנים עם מקלע עליהם, ועם שישה עד שמונה לוחמים. הג'יפים יפטרלו לא במסלול אחיד, ככה שאף אחד לא יֵדע מראש איפה הם בכל זמן, ואז יהיה הרבה יותר קשה לתקוף אותם גם אם ישלחו רחפנים מראש. צריך להציב אותם ככה שיוכלו להגיע תוך עשר דקות לכל מקום בין חדרה לראש־העין".
ומה צריך לעשות ממזרח לגדר?
"כשיש לך אירוע כמו זה שהיה בשבוע שעבר, עם הירי לכיוון בת־חפר, יש חשיבות קריטית להגיע לאנשים שביצעו את זה, צילמו את זה או מעורבים בזה. לשב"כ יש יכולת להגיע לאנשים האלה מהר מאוד, לחסל או לעצור. אחרת מחר יהיו לא שלושה כאלה אלא שלושים. כבר עושים את זה, אבל צריך לעשות את זה בצורה יותר משמעותית.
"עניין לא פחות חשוב", ממשיך איילנד, "הוא לייצר איזשהו אזור חיץ ממזרח לגדר. איזשהו מרחב של 200־300 מטר מהגדר, שמוקף בגדר חיצונית שתהיה מזרחית לחומה, ובין הגדר הזאת לחומה הקיימת צריך לשים מכשול, ממיקוש ועד מטענים או כל דבר אחר.
"דבר שלישי, אסור לנו לחפש נקודות חיכוך כשזה לא חיוני. קלקיליה היא אחת הערים היותר שקטות ברשות הפלסטינית מאז ומעולם, ולא צריך לחפש שם התגרויות. עם זאת", ממשיך איילנד, "עלול להיות מצב שהאיום שייווצר מטול־כרם וקלקיליה יהיה כזה שאי אפשר לחיות איתו. אם מגגות היישובים האלה יירו על כביש 6, אפילו באופן ספורדי, אז מדינת ישראל, שגם היום חצי משותקת, א־לוהים יודע מה יהיה איתה בלי כביש 6. ואז לא תהיה ברירה אלא להשתלט מהר על הערים האלה. צריך להיות בכוננות לעשות זאת.
"האזור הזה מתעורר משום שאיבדנו הרבה מאוד מיכולת ההרתעה שלנו, וככל שהמלחמה בעזה נמשכת ולא נראה שאנחנו מסוגלים להגיע שם לכדי הכרעה, אז אויבינו מקבלים יותר ביטחון. הגזרה הזאת היא המותניים הצרים של מדינת ישראל, ויש לה חשיבות עליונה".
בין צבא למשטרה
את יחסו הספקני להקמת מדינה פלסטינית ביטא איילנד כבר במסמך שפרסם בשנת 2010, במסגרת מרכז בגין־סאדאת, ובו מנה את הבעיות הכרוכות ברעיון הזה. המציאות הנוכחית מחזקת מבחינתו את ההתנגדות הזו. "מה שקורה עכשיו מראה שאסור לאפשר מצב שבו כל מדינת ישראל תהיה פגיעה מהצד השני של הגדר. אנשים יעמדו על גגות הבתים ויירו טילי קורנט לעשרה קילומטר, וזה כבר יגיע לצומת נתניה. ברגע שיש לאויב יכולת לאיים על מדינת ישראל עד כדי חיתוכה לשניים, זה הופך את ההתמודדות איתו לבעייתית מאוד. צריך לנקוט משנה זהירות כדי לא לייצר חולשות שאין לך מענה להן. בהיעדר עומק, עם סוגי הנשק המתקדמים שיש היום לאויב, שלא חייבים להיות טנקים אלא גם טילי נ"ט או נ"מ שקל להחביא בכל מקום – ברור שקווי 67' לא יכולים להיות גבול בר־הגנה".
איילנד לחם ופיקד במספר רב של מלחמות, אינתיפאדות ומבצעים, בהם גם מבצע אנטבה. הוא מציג תוכנית פעולה סדורה וריאלית לפתרון המצב, ולכל אורך השיחה טון הדיבור שלו שקול ויציב, אבל הוא רחוק מלהיות רגוע. "אני חושש מזה מאוד", משיב איילנד כשנשאל אם תרחיש דומה ל־7 באוקטובר עלול לקרות גם ביישובי קו התפר. "חששתי מזה הרבה לפני 7 באוקטובר, ודיברתי על זה עם כל גורם חשוב שיכולתי. במקרה הקל יהיו להם מקלות, אבנים וגרזנים. במקרה היותר סביר, יש להם קלצ'ניקובים, נשק חם ואולי דברים נוספים. בתוך דקות הם בכפר־סבא. לפי ההערכות הקיימות של צה"ל, זה יכול לקרות.
"זה לא יקרה בקלות כמו בעזה, כי יש לנו יחסית שליטה מבחינה מודיעינית ומבצעית, לרבות מזרחית לקו התפר. יש נוכחות ישראלית בצד השני, אבל הנוכחות הישראלית והקשב של צה"ל באזור קלקיליה וטול־כרם מופנים מזרחה, לתוככי איו"ש, כדי להגן על היישובים שם. מי שאחראית על הביטחון מערבית לגדר היא המשטרה, ויש פה 'קו תפר' גם בין הצבא למשטרה, שאין לה את היכולות הצבאיות – לא באנשים, לא בציוד ולא ביכולות לחימה. משטרה לא מסוגלת לתת מענה צבאי מספק מול חזית נפיצה.
"אגב, האם אפשר וצריך לעשות הכול לבד, או שיש מקום גם לשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית? אני לא יודע, אבל אין ספק שהפעילות באזור טול־כרם וקלקיליה, צריכה לקבל עדיפות היום, אפילו בהשוואה לגזרות אחרות באיו"ש".
