דביר אדרי, מור גבאי ודביר ליברטי נכנסו לפני 12 שנה בהתרגשות לכיתה א' במערכת החינוך בשדרות. השבוע הם נפרדו מבית הספר, אחרי שנה שהייתה רחוקה מאוד מהאופן שהם ציירו בחלומם את השמינית. "בתור שמיניסטים תכננו ים של דברים", מספר ליברטי, שלומד יחד עם אדרי בישיבה קריית־החמ"ד אמית שדרות, "אנחנו כיתה פעילה מאוד, אז היו הרבה ציפיות להכתרה ולמסיבת סיום – אבל אז הכול התפוצץ לנו בפנים".
המלחמה תפסה את משפחת ליברטי בהכנות לאירוח. "היינו בחג בבית, והיו אמורים להתארח אצלנו לסעודה ארבעים איש. בשעה 6:30 נשמע צבע אדום, ובהתחלה אפילו לא שמעתי את האזעקה עד שאח שלי העיר אותי ורצתי לממ"ד מתוך שינה. אבא שלי חובש במד"א, אז הוא ראה שיש המון התרעות, והבנו שקורה משהו לא שגרתי. התפנינו בהתחלה לעיר רחובות, למרות שגם שם היו אזעקות אבל לפחות לא היו מחבלים".
בתוך כמה ימים הם עברו למלון בתל־אביב, ושם היה גם חבר אחד מהשכבה, אדרי. "הישיבה הייתה מפוזרת מאוד, כמו כל תושבי העיר, ולכן לא יכולנו לעשות יחד שום דבר ששמיניסטים עושים בדרך כלל", אומר אדרי, "היו לנו כמה מפגשים מרוכזים של הישיבה בירושלים, אבל זו לא הייתה השגרה שלנו".
החוויה של גבאי, תלמידת אולפנת אמית בארי בשדרות, הייתה שונה. "התפניתי לאילת עם שתי חברות. בשבוע הראשון לא היה לנו מה לעשות חוץ מללכת לקניון או לים. אחרי זה ריכזו את כל הנוער, והמורה אילן אבוקסיס יצר לנו מסגרת עם פעילויות וסיורים וקצת לימודים. חודש אחרי שפרצה המלחמה האולפנה שלי פתחה את הלימודים מחדש בירושלים, וחזרנו להיות אולפנה רגילה, רק במבנה אחר. רוב הבנות פונו לירושלים והסביבה, אז היה להן נוח. ומי שפונתה כמוני לאזורים רחוקים השתכנה בתנאי חצי פנימייה באולפנת חורב.
"היה לנו שבוע לימודים קצר, משלישי עד חמישי, אז פתחו לנו תוכנית במדרשת הרובע עם הרבה סיורים ופעילויות. האמת היא שהחזרה לשגרה הייתה טובה. בהתחלה ממש התעצבנו שמחזירים אותנו ולא מבינים אותנו, אבל אז הבנו שזה מה שצריך לקרות, זה מה שבריא. בדיעבד, זה גם עזר לנו עם הבגרויות".
אדרי מספר שאצלם המצב היה אחר. "לא היה אפשר לכנס את כל הישיבה, אז אחרי זמן מה פתחו במלון מרכז למידה של אמית. זה היה רעיון טוב, כי כמה אפשר להתבטל במלון ולעבור מהבריכה לספות? לא תמיד למדנו כי הראש היה במקומות אחרים, אבל עצם המפגש עזר לנו".
עד שבני הנוער נכנסו לשגרה, כל אחד מהם מצא לעצמו מפלט. ליברטי למשל התחיל לעבוד: "הפכתי למשגיח הכשרות של המלון לידנו במשך כחודש, שזה סיפור בפני עצמו. עד שנפתח מרכז הלמידה של אמית למדנו בישיבה התיכונית בר־אילן בתל־אביב. פשוט הפכנו לחלק מהכיתה שם למשך כחודש. יש חבר'ה שאני עדיין שומר איתם על קשר. היינו יוצאים יחד בתל־אביב, או שהם באו אליי למלון. בכלל, מוזר לחיות במלון. אנשים היו אומרים לי 'וואי, איזה כיף לך', אבל מי שלא חווה את זה, מי שלא הרגיש מה זה שהוציאו אותך מהבית בכוח – לא יבין. זה לא באמת תחליף לבית".
אדרי מסכים איתו: "היה מבאס. תמיד חשבנו עד כמה יהיה זה כיף לגור במלון, אבל לחיות שם ארבעה חודשים זה קשוח. מכתיבים לך כל הזמן מה לעשות ומתי לאכול".
לגבאי היה חסר במיוחד המרחב האישי. "זה לא מקום אידיאלי לחיות בו, חוסר פרטיות מטורף", היא אומרת. פתאום היא עוצרת ומסתכלת לצדדים: "אמאל'ה, חשבתי שיש צבע אדום, לא משנה", היא מציינת, וממשיכה: "במלון גדלים אחד בתוך השני, אין חיים של משפחה עם בית וארוחות משותפות. אפילו חג ושבת זה לא כמו תמיד. לי אישית זה היה ממש קשה".
רגילים לקולות המלחמה
השמיניסטים חזרו בחודש מרץ לעיר שנעזבה, והחלו בהתרגשות בצעדי השיקום. הם שבו לכיתות המוכרות, במרחק קילומטרים ספורים מהמלחמה.
"בהתחלה זה היה ממש מוזר לחזור הביתה", גבאי מודה, "היה נראה שהעולם עצר, נתקע בשמחת תורה, ופתאום חזרנו. היה קשה לתפוס שברחובות שאנחנו שוב הולכים בהם היו קרבות, שמטר מהבית שלי היה מחבל שרצח מישהו. אבל כשחיים את היומיום, זה מתרחק. למרות הבומים והקרבות הולכים לחברים, לסניף ולקניות. זה לא מה שעוצר אותנו".
"דווקא אחרי שהגענו אנחנו פחות מתרגשים", אומר אדרי, "צבע אדום פחות מזיז לי, הרבה יותר מפחידה אותי חדירת מחבלים. אנחנו חיים את השגרה הרגילה, למרות שמציאות כמו עכשיו לא הייתה כאן לפני כן בחיים".
ליברטי ממש חיכתה לחזור: "אני טיפוס של בית והתגעגעתי לחברים, למשפחה המורחבת. ממש חיכיתי לחזור. אפילו רציתי לחזור לפה לבד. בסוף באמת חזרתי שבוע לפני כולם. לקח זמן לבנות את השגרה. עטפו אותנו מבחינה רגשית ולימודית, היו דיונים איך יתקיימו הבגרויות וכמה חומר ייכלל. בכל מקרה הגענו בכל יום לבית ספר כמו תלמידים רגילים, כי זה היה הזמן ללמוד לקראת הבגרות. לצערי התרגלנו לחיות ליד קולות המלחמה. בהתחלה היה מאתגר, אבל עכשיו בקושי שמים לב אליהם".
אדרי מוסיף שהאכזבה היחידה היא חברתית: "חזרנו לשדרות לפני פורים והבנו שלא נספיק לעשות כלום, אז בנינו על מסיבת סוף שנה גדולה. אבל כנראה גם זה כבר לא יהיה, כי אנחנו עמוק בבגרויות".
גבאי מרגישה שבאולפנה הן הצליחו לקיים שנה טובה למרות הנסיבות. "כל הזמן חיכינו להיות שמיניסטיות, והיה לנו קשה שלא תהיה לנו שנת שמינית כמו של כולם", היא אומרת, "חשבנו מה יקרה כשיגיע חודש אדר. חזרנו לכאן קצת לפני פורים, והחלטנו לא לעשות הצגה אלא רק את ההכתרה עצמה ושבוע שיוקדש לפורים. היה קשה לתכנן ולעשות אותו, כי אסור לכנס יותר ממאה אנשים, וצריך מרחב פתוח ומיגונית.
"עיריית שדרות עזרה לנו, ובסוף יצא מעולה. את ההצגה קיימנו בסוף השנה. בחרנו להעלות את הסיפור של גוש עציון במלחמת העצמאות. הגוש נפל והאזרחים פונו משם, ואחרי 19 שנה הם חזרו. הרגשנו שההצגה מבטאת מה שחווינו ואת הציפייה שלנו לחזור כיום לגוש קטיף. המערכה האחרונה הייתה שהתושבים חזרו והקימו את הגוש, ואנחנו מצפים שזו גם תהיה התקומה שלנו".
בדרך לתשיעית
במקביל לשנה המורכבת הזאת, כל אחד מהם היה צריך למצוא את התחנה הבאה שלו. "אני בין האחרונות שסגרו את השנה הבאה", מודה גבאי, "התהליך היה קשה כי לא ידענו מה לעשות. בשנה רגילה עושים המון הכנות לקראת השירות, ולנו לא היה שום דבר. בסוף פנינו לאחת המחנכות שתעביר לנו שיעורים בנושא, וזה ממש עזר בתוך הכאוס של המלחמה. אני אהיה קומונרית בסניף בני עקיבא באילת".
אדרי: "לי המצב לא הפריע כי כבר ידעתי שאני רוצה ללכת למכינת עצמונה. אבל ראיתי שזה מסובך לבדוק ולהחליט כשאתה מפונה, כי כשאתה תלוש ולא במקום שלך – קשה יותר לבחור נכון. כולם חוזרים הביתה אחרי שבוע ישיבה, ואתה מתברבר בין אוטובוסים בדרך למלון".
הגב שליברטי קיבל מהצוות של ישיבת אמית עזר לו בתהליך הבחירה. "בסוף סגרתי בשבי חברון, אבל לקח לי זמן", הוא מספר, "המורים בישיבה ותיקים ומכירים את כל סוגי הישיבות והמכינות, ויודעים להתאים לכל אחד מה שהוא צריך. למרות המרחק הם ליוו אותנו בכל צעד, פתחו קבוצת ואטסאפ ועדכנו על שבועי ישיבה. כל אחד שנסע לבדוק ישיבה או מכינה – הם התקשרו אליו כדי לשמוע איך הולך ולומר לו למה כדאי לשים לב".
רגע לפני שהם עוזבים את העיר לתחילת החיים הבוגרים שלהם, שלושתם מכריזים פה אחד בגאווה שישמחו לחזור לגור בשדרות. אדרי אומר כי "הייתה לי אחלה ילדות, התרגלתי לצבע אדום, והיום אחרי אזעקה אנחנו ממשיכים כרגיל. יש כאלה שלוקחים את זה אחרת, ובגלל זה יש מרכזי חוסן – אבל זה מקום מדהים".
גבאי מוסיפה: "אומנם שמתרגלים לחיות ככה, אבל זה לא אידיאלי. כשהייתי קטנה יותר פחדתי. אבל אם אני מסתכלת על כל החבילה, שווה מאוד לגדול בשדרות. למרות המצב, זו ילדות מדהימה".
