אוהל המנחמים בחצר בית משפחת דרעי ביישוב עלי מלא מפה לפה: רבנים וחברים, הורי חטופים, לובשי מדים בדרגות שונות, נבחרי ציבור, נשים חרדיות וחילוניות. "אני אסירת תודה לכל מי שמגיע", אומרת ללי דרעי, אימו של סעדיה ז"ל, שנהרג בקרב במרכז רצועת עזה לפני כשבוע.
"יש גם כאלה שקשה להם לעבור את הקו הירוק מסיבות אידיאולוגיות או כי הם מפחדים, ובכל זאת הם באים. מצד שני, כשחושבים על זה לעומק, זה הדבר הכי טבעי שיש. אייל נווה מ'אחים לנשק' שלח לי הודעה אם הוא יכול להגיע. נעלבתי מהשאלה, הוא אח שלי, ברור שאני רוצה שהוא יבוא. יש מחלוקות, לא צריך לטשטש אותן. יש לי מחלוקת עם השמאל על הזהות של המדינה, אם אנחנו קודם יהודים או קודם ישראלים. יש לי מחלוקת עם הציבור החרדי על הגיוס לצה"ל, על מה זה אומר להיות חלק מהערבות ההדדית. אבל היכולת למצוא חן היא אבן יסוד. 'כי עין בעין יראו בשוב השם ציון'. אנחנו צריכים שתי עיניים טובות כדי לראות בשוב השם ציון. אומרים שעי"ן ועי"ן זה גם עוז וענווה, שניהם יחד. כמו סעדיה, הוא היה גם מפקד כיתה וגם מאגיסט, והכול באותה רצינות. עוז וענווה".
היא לא אוהבת את הביטוי "נפל" בנוגע לבנה; מבחינתה הוא עלה ונתעלה. "סעדיה היה מלאך, ואני מנסה ללכת בעקבותיו. הנקתי מלאך, החלפתי טיטולים למלאך. ראינו את האיכויות האלה כבר כשהוא היה ילד. אגיד משהו קצת קריפי: ידעתי שהוא ילך ככה. לא ידעתי מתי אבל היה ברור לי, כי אנחנו יודעים שהקב"ה מתאווה לצדיקים, והוא צריך אותו לידו. גם אני צריכה אותו לידי, אז אני נורא מקנאת בקב"ה כרגע.
"הילד הזה היה ההתגשמות של כל החלומות שלנו", אומרת ללי כשלצידה בעלה, חיים. "מבחינה רוחנית, מבחינת הערכים, מבחינת כיבוד אב ואם, מבחינה תורנית – הכול. לכל הורה יש איזה חלום איך הילד שלו יהיה, לא ייאמן עד כמה הוא היה הדמות הזאת שציירנו, כמה הוא היה כל הדברים שיכולנו לחלום עליהם".
תינוקות שנשבו
תמונתו של סעדיה, עטור בטלית ותפילין בלב עזה בבוקר שבו נהרג, זכתה לתפוצה נרחבת ועוררה הדים רבים. "בבית המקדש החלונות היו צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, כי בית המקדש לא היה צריך את האור החיצוני. כשראיתי את התמונה של סעדיה הרגשתי שהוא מאיר את החוץ", אומרת ללי. "אני חושבת שזה מה שאנשים הרגישו. הוא פשוט האיר החוצה והאור שלו נגע בכולם. יש המון אור שאנחנו צריכים לדעת לקלוט אותו בלי להישרף, ולדעת להשתמש בו. המטרה שלי היא לקחת את כל האור ולהפיץ אותו כמה שיותר".
תמונה של סעדיה, לומד גמרא במדים, ביטאה את השילוב בין ספרא לסייפא והתקשרה לוויכוח על גיוס החרדים. ללי דרעי מתחה ביקורת על המגזר החרדי בסוגיה הזו עוד לפני נפילת בנה. בין השאר היא כתבה שכמו הרפורמים, הם בוחרים אילו מצוות מתאים להם לקיים.
"השתמשתי גם בקריקטורה של שי צ'רקה, לדעתי כעסו עליי יותר בגלל זה ופחות בגלל המילים. בכל מקרה רציתי קצת לזעזע ולדבר בשפה שלהם. יכול להיות שהייתי צריכה להגיד את זה ברכות רבה יותר, בטח עכשיו כשיש לנו את צוואת הרכות מסעדיה. יש כאן דברים שמבחינתנו הם מובנים מאליהם, כמו הערבות ההדדית. כשהעם שלך קורא לך אתה בא. מה זה משנה מה הפוליטיקאים שלכם אומרים, אתם אמורים לרצות להיות חלק, זה אמור לבוא מבפנים, מהקישקעס, כמו שסעדיה אמר 'הנני' והשאיר את המשפחה מאחור. אבל בחלק מהחברה החרדית זה לא קיים, הם לא למדו את זה, הם תינוקות שנשבו. אוהבים להגיד את זה על חילונים אבל הם באמת תינוקות שנשבו, לא לימדו אותם את התורה הזאת. זו לא התורה של הרב קוק – זה שולחן ערוך, רמב"ם".
