"סעדיה היה מלאך, אני מנסה ללכת בעקבותיו"

אוהל המנחמים בחצר בית משפחת דרעי ביישוב עלי מלא מפה לפה: רבנים וחברים, הורי חטופים, לובשי מדים בדרגות שונות, נבחרי ציבור, נשים חרדיות וחילוניות. "אני אסירת תודה לכל מי שמגיע", אומרת ללי דרעי, אימו של סעדיה ז"ל, שנהרג בקרב במרכז רצועת עזה לפני כשבוע. "יש גם כאלה שקשה להם לעבור את הקו הירוק מסיבות אידיאולוגיות או כי הם מפחדים, ובכל זאת הם באים. מצד שני, כשחושבים על זה לעומק, זה הדבר הכי טבעי שיש. אייל נווה מ'אחים לנשק' שלח לי הודעה אם הוא יכול להגיע. נעלבתי מהשאלה, הוא אח שלי, ברור שאני רוצה שהוא יבוא. יש מחלוקות, לא צריך לטשטש אותן. יש לי מחלוקת עם השמאל על הזהות של המדינה, אם אנחנו קודם יהודים או קודם ישראלים. יש לי מחלוקת עם הציבור החרדי על הגיוס לצה"ל, על מה זה אומר להיות חלק מהערבות ההדדית. אבל היכולת למצוא חן היא אבן יסוד. 'כי עין בעין יראו בשוב השם ציון'. אנחנו צריכים שתי עיניים טובות כדי לראות בשוב השם ציון. אומרים שעי"ן ועי"ן זה גם עוז וענווה, שניהם יחד. כמו סעדיה, הוא היה גם מפקד כיתה וגם מאגיסט, והכול באותה רצינות. עוז וענווה".

היא לא אוהבת את הביטוי "נפל" בנוגע לבנה; מבחינתה הוא עלה ונתעלה. "סעדיה היה מלאך, ואני מנסה ללכת בעקבותיו. הנקתי מלאך, החלפתי טיטולים למלאך. ראינו את האיכויות האלה כבר כשהוא היה ילד. אגיד משהו קצת קריפי: ידעתי שהוא ילך ככה. לא ידעתי מתי אבל היה ברור לי, כי אנחנו יודעים שהקב"ה מתאווה לצדיקים, והוא צריך אותו לידו. גם אני צריכה אותו לידי, אז אני נורא מקנאת בקב"ה כרגע.

"הילד הזה היה ההתגשמות של כל החלומות שלנו", אומרת ללי כשלצידה בעלה, חיים. "מבחינה רוחנית, מבחינת הערכים, מבחינת כיבוד אב ואם, מבחינה תורנית – הכול. לכל הורה יש איזה חלום איך הילד שלו יהיה, לא ייאמן עד כמה הוא היה הדמות הזאת שציירנו, כמה הוא היה כל הדברים שיכולנו לחלום עליהם".

איך זה התבטא בשגרה?

"כשישבנו סביב השולחן ואני הייתי מגישה לכולם, הוא לא היה אוכל לפני שאני יושבת. רק כששמתי את הכף הראשונה בפה הוא התחיל לאכול. הוא היה מביא לי ארוחות בוקר בלי שביקשתי בכלל. כשהיינו מתלבטים בענייני חינוך של הילדים המתבגרים, הוא היה מייעץ לנו.

"כשסעדיה נכנס לישיבה הוא אמר לי 'אני עושה שתי שבתות בבית, כלומר בישיבה, ושבת אחת אצל ההורים'. אני התחרפנתי, אמרתי לו 'פה זה הבית עד שאתה מתחתן'. הוא ראה שקשה לי עם זה אז הוא לא התווכח, אבל הוא באמת קבע את מושבו בבית המדרש ביפו. הוא ישב ליד ראש הישיבה הרב אליהו מאלי, והרב סיפר לנו שהוא לא היה מפטפט. הרבה פעמים כשאתה לומד סוגיה אתה גולש, מדבר על דברים אחרים; הוא לא. והוא כל הזמן חייך. מול הגמרא הוא חייך, וחברים מהמילואים סיפרו שגם כשירה הוא חייך.

"המילה שחוזרת כאן בשיחות עם כל מי שהכיר אותו היא הרמוניה. הוא היה אדם הרמוני, כלומר הכול היה במינון נכון. הוא היה גם מאוד שמח וגם מאוד רציני, ידע מתי להיות רך ומתי להיות קשוח. הוא היה שטותי אבל בגבול הטעם הטוב. והוא היה חזק מאוד. בקיץ האחרון בטיול המשפחתי, כל האחים שלו עשו תחרות מי מפיל אותו מהאבוב למים, וכולם ביחד לא הצליחו. הוא עקשן מאוד. גם בוויכוחים הוא תמיד ניצח אותנו. איכשהו הוא הצליח לעשות סינתזה של כל העמדות בדיון, וגם בחיים שלו הוא עשה סינתזה. הוא שנא את המילה ויתור, אפשר גם וגם וגם".

אין פרווה.

"דווקא הוא היה צמחוני בערך שנה וחצי. היה לו קשה עם הקורבנות, הוא לא הבין למה לשחוט חיות. אבל אחרי זה הוא השלים פערים ואכל הרבה בשר. אבל כן, בליבה של החיים אין פרווה. בדיון הגדול על צדקת הדרך, על שאלת ה'למה' – התשובה הייתה מאוד ברורה ונוקבת".

את הערכים הללו ינק סעדיה בבית, מהוריו שעלו מצרפת בצעירותם מתוך ציונות עמוקה. "באנו להיות שחקנים בסיפור בן אלפי שנים, שלא התחיל בשואה וביד ושם. סעדיה כעס שמביאים לשם את כל שועי העולם, הוא אמר שצריך לקחת אותם לחברון, להר הבית. 'תביאו אותם למקום שבו הכול התחיל'. הוא ידע שאנחנו לא ברחנו לכאן, אנחנו בוחרים בארץ הזאת בכל יום מחדש".

"כשכתבתי את ההספד, שקיבל הדהוד גדול, ישבתי שלוש דקות מול המחשב, לא חשבתי ולא תכננתי. זה רק הזמן שלקח לי להקליד. המילים הגיעו מהנשמה. אני הייתי רק צינור"

להתעלות לגודל השעה

רס"ל סעדיה יעקב דרעי, בן 27 בנופלו, היה אברך בישיבת יפו ולמד למבחני רבנות. הוא הניח אחריו את אשתו רחלי ושני ילדיהם, הלל בת השנתיים וינון בן השנה; שישה אחים ואחיות, וההורים ללי וחיים.

אחרי חודשים ארוכים של לחימה בעזה, שהה סעדיה כמה ימים בבית משום שלא חש בטוב. ברגע שהבריא, לפני שנגמרו ימי המחלה שאושרו לו, הוא חזר לעזה. "הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שחברים שלו נלחמים ומסכנים את נפשם והוא בבית", מספרת אימו. "לא קל לשלוח ילד לקרב, ואפשר להגיד שגם אנחנו בעורף גיבורים, כל מי שיש לו ילדים אהובים בחזית, אבל זו התוצאה הטבעית של החינוך שנתַנו. זה דור יוצא דופן, ממש התברכנו בהם, ולדעתי הם צריכים להיות המנהיגים. הם הבינו את הלמה, את המה ואת האיך. אנחנו צריכים לתת להם את הכוח והבמה להוביל. זה שלב חדש בהיסטוריה של העם היהודי".

תחושת השליחות שממלאת כעת את דרעי באה לידי ביטוי בכל צעד שלה, אפילו בבגד שבחרה ללבוש להלוויה ולשבעה. "לקחתי את השמלה שהכי דומה למדי צה"ל. אני חיילת עכשיו, ומתייצבת לכל צורך של העם. בפיוט העקדה שאנחנו אומרים בראש השנה כתוב על אברהם אבינו, 'עין במר בוכה ולב שמח'. אני עדיין לא עם לב שמח, הלב עדיין שבור, אבל אני מאמינה מאוד שמתישהו אצליח למצוא בנפש גם כוח לשמוח בשליחות. כשכתבתי את ההספד, שגיליתי שקיבל הדהוד גדול, ישבתי שלוש דקות מול המחשב, לא חשבתי ולא תכננתי. זה רק הזמן שלקח לי להקליד את המילים. המוח שלי לא היה פה, המילים הגיעו מהנשמה. אני הייתי רק צינור".

באותו הספד היא פנתה לראש הממשלה ולנבחרי הציבור, וביקשה מהם לזהות את גודל השעה: "קניתי ביקר לי מכול את הזכות לזעוק להנהגה שלנו: מתי תתעלו לגובה של הגיבורים האלה? מתי יצטמצם הפער בין העם לבין העומדים בראשו? העם הזה לא יכול להתעלות מעבר למקום שבו הוא נמצא. הוא כבר נמצא בעולמות העליונים של החסד, הגבורה והתפארת, והנצח וההוד. גם אתם צריכים לשאוף למדרגה הזאת. לפחות לשאוף. הוציאו את רגליכם מהבוץ הטובעני של השיקולים הזרים והאינטרסים הצרים ותעלו לעם, אתם חייבים לנו את זה!"

ראש הממשלה ישב כאן איתכם, נבחרי הציבור מגיעים בזה אחר זה. הם לא קוראים כך את המפה?

"אני אישה מאמינה, ואני מאמינה שאם הקב"ה בחר בהם להיות בעמדה הזאת, זה בגלל שיש להם תפקיד ואסור להם לסרב לו, בדיוק כמו שהבן שלי לא סירב לתפקיד שלו. התפקיד שלהם דורש לינוק כוחות מהעם, הבנתי שזה מה שראש הממשלה אמר בנאום בכנסת השבוע, ועם הכוחות האלה צריך להתעלות".

התקופה הקשה הזו מזכירה לה סיפור תלמודי, על ויכוח בין שני חכמים אם כדאי לחיות בתקופה של חבלי משיח. "יש כאלה שאמרו שהם מעדיפים שלא להיות שם, כי הם לא יהיו מסוגלים לעמוד בקושי וביגון. ואז מגיע רב יוסף שהוא עיוור לכאורה, ואומר 'שיבוא ואראה אותו, והלוואי שאזכה לשבת בצל הגללים של החמור שלו'.

"הגעתי לכאן ב־1990, וכשאני מסתכלת על המדינה אני בוכה מהתרגשות. אני נוסעת ברכבת ובוכה, אפילו הפקקים מרגשים אותי, עד שאני מתעצבנת… מי חלם שבארץ ישראל יהיו פקקים, יהיו כל כך הרבה אנשים, קיבוץ כזה של גלויות. המדינה זה החמור, זה החומר שבנינו ואנחנו בונים בכל יום. אפילו הגללים זה טוב. מי שמבין בניווט יודע שאם הולכים במדבר לאיבוד, צריך לעקוב אחרי גללים של חיות והם יובילו אותו למקור מים. כך שגם הגללים הם סימן של חיים.

"צל הוא לא חושך, צל זה סימן שיש אור מאחור. נכון שיש הר של יגון שמסתיר אותו. אנחנו כמשפחה נצטרך לטפס עליו, וגם כולנו כעם. אנחנו ניפול ונקום, ניפול ונקום, אבל תמיד עם השאיפה למעלה, אל האור. הנשמה שלנו בחרה להגיע לעולם דווקא בתקופה הזאת, אין לנו ברירה. והמנהיגים שלנו נבחרו לעמוד ואנחנו צריכים לחזק אותם, למרות הביקורת. גם לי יש לא מעט ביקורת. את הבית שממנו ירו את הפצמ"ר על הבן שלי הרסו יום אחרי שהוא נהרג, פצמ"ר עלוב של מלט וקצת חומר נפץ. אז בטח שיש לי ביקורת, אבל זה לא הזמן. אני רוצה לחזק את העם ואת המנהיגים".

כיפה לא מתויגת

דרעי, פעילה חברתית ופוליטית שהתמודדה בעבר בפריימריז של הליכוד, חשה כי זו לא העת למחלוקות. "המכנה המשותף של כולנו הרבה יותר רחב מוויכוח כזה או אחר", היא אומרת. "לצערי, בחלק מהשנים שעברו לא תמיד הייתי נאמנה לתודעה הזו. תמיד השיח שלי היה מורכב, אבל בשלב מסוים כשרציתי להיכנס לפוליטיקה רידדתי את המסרים שלי. היום אני מבינה שאסור לזלזל בעם, שהוא יכול להבין מסרים מורכבים.

"סעדיה היה המורה הכי טוב לזה. הוא היה שייך לישיבה והיה מתפלל בהמון בתי כנסת ביפו – חרדים, מסורתיים, דתיים. היה לו מאוד חשוב לגור במקום שבו עם ישראל נמצא. נורא רצינו שיבוא לגור לידנו ביישוב עלי, אבל הוא הרגיש ששם המקום שלו. הוא היה מכבד את הדרך של האחרים, מנסה לשכנע ברכּות גדולה. הוא היה מה שלא הצלחתי להיות כשרציתי להיות מנהיגה, כשניסיתי להיות בשדה הפוליטי. שכחתי שלא חייבים לתקוע אצבעות בעיניים של השני, שצריך ללטף את העיניים האלה, להסתכל להן בכאב. המוות שלו הזכיר לי.

"גם 7 באוקטובר הזכיר לי, אבל אז ראיתי איך לגלגו על אנשי ימין שאמרו דברים כאלה, אמרו שהם פתיים, אז אמרתי שלא בא לי לקבל את החיצים האלה. שתקתי שבעה חודשים, בקושי כתבתי בפייסבוק, לא התראיינתי. החלטתי שאני לא מדברת, אני עושה. הלכתי לנהל פרויקט למען יתומי המלחמה בעמותת חמניות, חיפשתי מקום של עשייה אמיתית. ברגע שאת מדברת שיח קצת יותר מורכב משחור ולבן, מיד חושבים שזאת חולשה, לא מבינים שזאת העוצמה הכי גדולה. הבעיה היא שאין לנו הזדמנויות לדבר, כי אנחנו מכניסים כל אחד למגירה.

"אספר לך משהו. אני עליתי לארץ לבד, בעליית הנוער. במכתב הראשון שכתבתי להורים שלי מכאן תיארתי את החברה הישראלית, איך יש כאלה שלבושים שחור וקוראים להם חרדים, ואחרים בלי כיפה שקוראים להם חילונים. פירטתי על כל מי שראיתי, ארבעת אלפים מגזרים ותתי־מגזרים. ואז אבא שלי, שנפטר לפני שמונה חודשים, שלח לי מכתב נוקב: אני אוסר עלייך להכניס אנשים למגירה זהותית.

"זה עבר גם לסעדיה. בשלב מסוים הוא עבר לכיפות סאטן. לא כיפה שחורה ולא סרוגה, כדי שאף אחד לא ידע מי אני ומה אני. הוא לא רצה להיות מתויג. גם לי קשה כשאנשים רואים אותי בפעם הראשונה ויש להם כבר סט הנחות יסוד: היא עם המטפחת הזו אז בטח היא איקס, היא מצביעה וואי והיא נגד זד. אנחנו שוכחים שבני אדם יותר מורכבים. מחייבים אותנו לבחור צד כל הזמן, בכל דבר.

"אני חושבת שהמריבות על המחיצות ביום כיפור היו סמל חזק. זה ממש לא משנה מי, אבל יש כאלה שהרימו את המחיצות האלה ביום כיפור וכל החיים שלהם זה להוריד את המחיצות בין חלקי העם, ויש כאלה שנלחמו נגד המחיצות האלה וכל מה שהם עושים זה רק להרים מחיצות. במוצאי שמחת תורה מי זכר בכלל שרצינו לרקוד עם מחיצות, היינו כולנו מעורבבים".

תינוקות שנשבו

תמונתו של סעדיה, עטור בטלית ותפילין בלב עזה בבוקר שבו נהרג, זכתה לתפוצה נרחבת ועוררה הדים רבים. "בבית המקדש החלונות היו צרים מבפנים ורחבים מבחוץ, כי בית המקדש לא היה צריך את האור החיצוני. כשראיתי את התמונה של סעדיה הרגשתי שהוא מאיר את החוץ", אומרת ללי. "אני חושבת שזה מה שאנשים הרגישו. הוא פשוט האיר החוצה והאור שלו נגע בכולם. יש המון אור שאנחנו צריכים לדעת לקלוט אותו בלי להישרף, ולדעת להשתמש בו. המטרה שלי היא לקחת את כל האור ולהפיץ אותו כמה שיותר".

תמונה אחרת של סעדיה, לומד גמרא במדים, ביטאה את השילוב בין ספרא לסייפא והתקשרה לוויכוח על גיוס החרדים. ללי דרעי מתחה ביקורת על המגזר החרדי בסוגיה הזו עוד לפני נפילת בנה. בין השאר היא כתבה שכמו הרפורמים, הם בוחרים אילו מצוות מתאים להם לקיים.

"השתמשתי גם בקריקטורה של שי צ'רקה, לדעתי כעסו עליי יותר בגלל זה ופחות בגלל המילים. בכל מקרה רציתי קצת לזעזע ולדבר בשפה שלהם. יכול להיות שהייתי צריכה להגיד את זה ברכות רבה יותר, בטח עכשיו כשיש לנו את צוואת הרכות מסעדיה. יש כאן דברים שמבחינתנו הם מובנים מאליהם, כמו הערבות ההדדית. כשהעם שלך קורא לך אתה בא. מה זה משנה מה הפוליטיקאים שלכם אומרים, אתם אמורים לרצות להיות חלק, זה אמור לבוא מבפנים, מהקישקעס, כמו שסעדיה אמר 'הנני' והשאיר את המשפחה מאחור. אבל בחלק מהחברה החרדית זה לא קיים, הם לא למדו את זה, הם תינוקות שנשבו. אוהבים להגיד את זה על חילונים אבל הם באמת תינוקות שנשבו, לא לימדו אותם את התורה הזאת. זו לא התורה של הרב קוק – זה שולחן ערוך, רמב"ם.

"בפוסט אחר פרסמתי פסוקים משירת דבורה, שמבקרת את השבטים שלא השתתפו במלחמה, את אלה שחיים לחוף הים, אלה שהתעסקו בדברים אחרים, וגם את אלה שהיו עסוקים בחקר ובפלפולים, שקלא וטריא אם הם צריכים להתגייס כשיש מלחמת קיום. אי אפשר לעסוק בדיונים כשהחיים עצמם בסכנה, אי אפשר לעצום עיניים, יש משימות. צריך ללמוד תורה, היא מקיימת אותנו ונותנת לנו את הסיבה, אבל אסור לברוח אליה כאילו היא מקלט. בטח אם אתה לא לגמרי בתוך הלימוד, צא להתגייס. ניסיתי להביע עמדה מוסרית, לא פוליטית. יש פה מוסר בסיסי.

"סעדיה היה גם לוחם וגם תלמיד חכם עצום. הוא הכיר את כל התורה, היה גאון בגמרא, שולחן ערוך, הכול. הם גרים בדירה מאוד קטנה אבל יש שם ספרייה אדירה. הוא הוכיח שזה אפשרי. אני לא אומרת שכולם צריכים להיות כל כך תלמידי חכמים וכל כך גיבורים. יש יחידי סגולה, הבן שלי היה יחיד סגולה. אבל לפחות לשאוף לשם, זה גם מה שדרשתי מההנהגה. אי אפשר להישאר קטן כשיש לך עם כל כך גדול".

בקצה הגינה, בין הכיסאות הרבים של המנחמים והאבלים, אני מבחינה בזר בלונים עליז; הבן של סעדיה חגג יום הולדת שנה באמצע השבעה. דרעי נאנחת בכאב ובו בזמן מחייכת כשהיא נזכרת בנכדים. "קודם כול, ברוך השם יש להם אימא מלאה בכוחות. סעדיה לא בחר בה סתם. לילדים האלה ולנו מחכים ימים קשים, זה ברור, אבל הם גם נחמה גדולה. כשקיבלתי את הבשורה פחדתי ליפול לבור שחור גדול, אחרי קצת זמן גיליתי שיש בתוכו סולמות. הנכדים הם הסולם הכי טוב, הם עוזרים לי לטפס. אני מאמינה שיש לנו 'למה' חזק, ונדע להתמודד עם כל 'איך'. אני מרגישה, מאמינה ומתפללת שלא נשכח את ה'למה' הזה, ונדע להיות מחוברים אליו באופן רציף".

כאמור, בחודשים האחרונים מנהלת דרעי מיזם למען יתומי המלחמה. כעת משפחתה שלה הצטרפה למעגל הזה. "אנחנו מביאים הרבה ידע על האופן שבו יש לתמוך ביתומים וליצור להם קבוצת שווים שבה הם יכולים לדבר. הרגשתי שכאילו הכינו אותי. אני מאמינה שהילדים יהיו בסדר ואנחנו נהיה בסדר. נאפשר לעצמנו לבכות וליפול, וניעזר בכל הסולמות שיעמדו לרשותנו".