"לראות שלושה תלמידים קבורים שם, בשר מבשרי, זה היה הלם"

כבר במוצאי שבת כששמע על האסון, עוד לפני שהשמות הותרו לפרסום, מיהר הרב מיכאל ימר, ראש ישיבת ההסדר בשעלבים, לנסוע לבתי המשפחות.  "בשתים־עשרה בלילה הייתי בבית־אל, משם המשכתי לבית־שמש ולחפץ־חיים. ישבתי עם כל משפחה באריכות, לחבק, לתמוך, לספר ולשמוע. חזרתי הביתה בשלוש בלילה ולא הצלחתי לישון. ישבתי ובכיתי עד תפילת שחרית".

שלושה משמונת ההרוגים באסון הנמ"ר ההנדסי (נמר"ה) ברפיח לפני כשבועיים, היו תלמידי ישיבת שעלבים: אליהו צימבליסט, יקיר לוי ושלום מנחם ז"ל, לוחמי גדוד ההנדסה הקרבית 601. ההודעה על נפילתם הגיעה אל הרב ימר מאחר מבוגרי הישיבה, גם הוא לוחם בהנדסה הקרבית. כך, במקום ארוחת מלווה־מלכה חגיגית לכבוד תוכנית בני חו"ל שהסתיימה למחרת, כינס ראש הישיבה את כלל התלמידים והודיע להם על נפילת שלושה מחבריהם, בשלב הזה בלי השמות.

הבשורה הקשה הכתה באבל כבד את קהילת הישיבה כולה, רבנים, תלמידים ובוגרים. איך מתמודדים עם מוות של בחורים צעירים כל כך בשיא פריחתם? ואיך תומכים בששת חבריהם לשיעור, שהתגייסו איתם להנדסה קרבית והיו חלק מאותה שיירה?

"התחושה בבית המדרש הייתה כבדה מאוד", מתאר הרב ימר. "מצד אחד תחושה שצריך לבכות ולחוות את הכאב, ומצד שני להיבנות ולהתרומם מזה, להמשיך את דרכם. בא אליי תלמיד שנלחם עכשיו בעזה וסיפר שקשה לו מאוד ושהוא לא מסוגל לתפקד. אמרתי לו: אתה מכיר את שלושתם, מה לדעתך הם היו אומרים לך לעשות? הוא ענה: הם היו אומרים לי שאני חייב להמשיך. אז אמרתי לו: תעשה את זה בשבילם, בשביל הצוואה שלהם. במשך השבוע התלמידים בישיבה עברו כאן עיבוד ושיחות רבות, אבל ששת התלמידים שהיו איתם באותה פלוגה וראו במשך שעות את הנמר"ה נשרפת, לא עברו עיבוד. דיברנו עם הצבא, ואחרי שהם יצאו הביתה לשבת דאגנו שהם יבואו לכאן. שוחחנו איתם באריכות רבה ועיבדנו את הדברים".

הרב מיכאל ימר, ראש הישיבה: "באליהו הייתה עדינות נפש ולב זהב. בשלום ראיתי שמחה שנובעת מפנימיות אמיתית. ליקיר הייתה התלהבות עצומה בלימוד תורה"

הרב אריה בן־יעקב, משגיח הישיבה, מוסיף: "הם שיתפו אותנו בקשיים גדולים. הם חזרו מפעילות ברפיח ופתאום שמעו פיצוץ. המפקד של הכוח בדק בקשר את מצבם של כל הכלים, כל כלי דיווח בתורו שהם בסדר, עד שהגיעו לאותה נמר"ה והייתה דממה בקשר. הם הבינו מה קרה. שני תלמידים שלנו גם השתתפו בפינוי מהזירה".

הרב ימר זוכר את המפגש הראשון עם שלושת התלמידים שנפלו כעת. "את שלום ואליהו אני זוכר עוד כשמיניסטים שבאו לבדוק את הישיבה. עם אליהו ישבתי בדשא, ומהשנייה הראשונה הוקסמתי מהבחור הזה ואמרתי שאותו אני רוצה בישיבה – עדינות נפש, שלווה, לב זהב. ראיתי שהוא בעל מידות ויראת שמיים. אצל שלום ראיתי שמחה אדירה שנובעת מפנימיות אמיתית, חן שיוצא החוצה. אני ממש זוכר את הראיונות האישיים איתם. יקיר הגיע בשיעור ב' מישיבת מצפה־יריחו כי רצה להתגייס להסדר. הייתה בו ריתחא דאורייתא, התלהבות עצומה מלימוד תורה. הוא הגיע מעזה במהלך המלחמה, ובמקום לפטפט עם החברים הוא בא לרב שלו ואמר בעיניים יוקדות: יש לי שעה, בוא נלמד סוגיה בגמרא.

"היה בהם הרבה מן המשותף", ממשיך הרב ימר. "שמחת חיים שנבעה מעין טובה, מהעובדה שה' נותן מה שאני צריך, ומה שלא – סימן שלא צריך. לשלום הייתה מילה שהוא היה משתמש בה הרבה, 'חליק'. כל מה שקשה, תחליק ותמשיך הלאה. לאליהו היו ידיים טובות. אחד האברכים סיפר שהסטנדר שלו התקלקל, ולמחרת הוא גילה שאליהו תיקן אותו בלי שהוא ביקש ממנו. יקיר אמר בצורה מפורשת שאם ה' רוצה שהוא ימות על קידוש השם הוא יעשה את זה בשמחה.

"אליהו ישב בסעודה אצל חבר, ולפתע שאל אותו מה הם יעשו אם הוא ימות. החבר אמר לו שהם יבכו עליו הרבה. 'אני לא מרשה', אמר לו אליהו. 'תבכו עליי קצת ועם ראש זקוף'. את שלום פגשתי כאן שבוע לפני שהוא נהרג. שאלתי אותו איך הולך בעזה – קל, בינוני או קשה. 'קשה', הוא אמר לי מיד, 'אין פרטיות. שבועות על גבי שבועות בנמר"ה, בלי דקה לעצמי'. התחלתי לחשוב איך לחזק אותו ומה לומר, ואז שלום עשה סוויץ' ואמר: 'אבל זה לא העיקר. העיקר שאנחנו עושים משהו חשוב לעם ישראל'.

 

"היום היינו כל הרבנים עם הנהלת הישיבה, ואמרתי שמשפטים כאלה לא היו נאמרים אם לא היה תהליך נפשי של תורה שבנה אותם לרגע הזה. זה מה שמיוחד בישיבה הזאת, שאין כאן רק לימוד ידע, אלא לימוד של תורת חיים. התלמידים עוברים תהליך נפשי של חיבור, הזדהות ושאיפות לחיות חיים טבעיים עם תורה. זו מיוחדות של ארץ ישראל. אנחנו לא רוצים שהאדם יהיה מלאך, אלא בן אדם עם תורה, שליחות והבנה למה באנו לעולם. זה מה שהיה לשלושתם. הסכנות היו ברורות להם, אבל זה לא הטריד אותם. הם אמרו בצורה מפורשת: אם זה מה שה' רוצה, זה מה שיקרה".

ראש הישיבה עצמו עבר תהליך בירור כזה לפני שנים. הוא בנו של פרופ' משה ימר, מתלמידיו של אלברט איינשטיין וחתן פרס ישראל. "גדלתי במשפחה מיוחדת. אבא שלי היה מדען בינלאומי לפילוסופיה של הפיזיקה, והנושא של להיות מדען דתי נכח מאוד בבית. עד שהגעתי לכאן כתלמיד, היה לי ברור שזה מה שאעשה בחיים, שאמשיך את אבי. כשבאתי לישיבה, לאט לאט שאלתי את עצמי אילו כוחות ומתנות קיבלתי מאת ה', ולאור זה מה שליחותי בעולם. היו לי חיבוטי נפש ולא ישנתי בלילות – האם התפקיד שלי הוא להיות מדען דתי או רב. אני רוצה שכל תלמיד יעבור פה תהליך נפשי של עמל התורה, ושישאל את עצמו את השאלות האלה. שלושת הנופלים היו באמצע התהליך, אבל עכשיו הם במדרגה הכי גבוהה. כשאומרים 'המקום ינחם אתכם' מתכוונים לכך שהמקום שלכם בעולם הבא הוא זה שמנחם".

הישיבה שילמה מחיר כבד באסון הזה.

"הנחת היסוד היא שה' הוא אבא, הוא יודע הכי טוב מה לעשות. עם זה אני חי ואין לי שום שאלה. באמצע החורף הרגשנו שלהורים של החיילים קשה מאוד, יותר מאשר לחיילים עצמם. אז כינסנו אותם כאן. אבא של שלום מנחם היה פה ואמר 'אני לא חושש, ה' דואג לו ועושה איתו הכי טוב, אז אני ישן בלילה בשקט'. הוא חיזק את כל ההורים האחרים. כשהגעתי לבית־אל במוצאי שבת הוא חיכה לי מחוץ לבית. חיבקתי אותו, בכינו ביחד. ואז הוא הזכיר לי את המשפט שאמר באותו כינוס, והוסיף: 'ה' דאג לו עכשיו הכי הרבה, הוא עשה איתו בדיוק מה שטוב לו'. כך אמר אבא כשהשם של הבן שלו עוד לא הותר לפרסום. זאת האמונה שלנו, עם זה אנחנו גדלים".

הציבור החרדי יגיע

בתוך שבוע אחד נפלו שמונה תלמידים ובוגרים של ישיבות ההסדר: שלושת תלמידי ישיבת שעלבים, מלכיה גרוס מישיבת אור עציון, אילון ויס וצור אברהם מישיבת מעלות, איתן קופלוביץ בוגר ישיבת עתניאל, וסעדיה דרעי מישיבת יפו. על רקע פסיקת בג"ץ בסוגיית חוק הגיוס, הנתון הזה, שמצטרף לעשרות נופלי ישיבות ההסדר מתחילת המלחמה, מטלטל ומעורר מחשבות.

"ישיבות ההסדר מבינות שזאת מלחמת מצווה והחזרת כבוד ה' בעולם, ושולחות את התלמידים לצבא כחלק מרצון ה'", אומר ראש הישיבה. "הם ממשיכים לעבוד שם את ה' כמו בישיבה, רק שבישיבה זה בעמל התורה, ובצבא זה בלהיות החייל הכי טוב. זה חלק מעבודת ה', ולכן חשוב לנו שבצבא יהיו להם כל התנאים לקיים את כל ההלכות. אני דורש את זה מהצבא. זאת האמונה של ישיבות ההסדר, ולכן המחירים כבדים. ספרא וסיפא, זה רצון ה'".

גם בית המדרש שלכם, בדומה לשאר ישיבות ההסדר, ריק מתלמידים כי כולם גויסו. זה לא מעלה שאלות על חלקו של הציבור החרדי בנטל?

"ברור שהשאלות האלה עלו. אנחנו מאמינים בחשיבות הרבה של שירות בצבא מפני שזאת מלחמת מצווה, וכך מחנכים את התלמידים. אנחנו מאמינים גם שהציבור החרדי יגיע לדברים האלה מתוך שיח והבנה, ולא מתוך כפייה. לשם אנחנו חותרים. לאחדות, להקשבה, להשמיע ולהיפגש. הייתי לאחרונה במפגש של רבנים דתיים־לאומיים עם רבנים חרדים. אני לא מאמין בכוחניות אלא בשיח, בדיבור ובשכנוע".

וריאלי לבנות על זה?

"זה תהליך ונגיע לכך. לי ברורה האמת והחשיבות ללכת לצבא, ועם זאת אסור להחרים שום ציבור. הכול צריך להיות בשיח. בתקופה הזאת צריך לאחד את עם ישראל. הרבה ערוצי תקשורת רצו שאתקיף את החרדים על הגיוס, את ראש הממשלה ואפילו את מפקדי צה"ל, ולא הסכמתי. הרב קוק שואל על אמרת חז"ל 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', הרי הם דווקא מביאים להרבה ויכוחים ומחלוקות. הוא משיב שהם מרבים שלום בעולם כי שלום אמיתי נבנה מדעות שונות ומהרחבה שלהן. הגישה שלי היא שיש ללמוד מכל אדם ומכל שיטה. זה לא אומר שאני מסכים עם כולם, יש לי את הדעה שלי, אני שולח את התלמידים שלי לצבא לכתחילה לחלוטין, אבל אני לוקח מהציבור החרדי את אהבת התורה, מציבורים אחרים אני לוקח דברים אחרים, ובאזכרה של השמונה אני מבקש לבטא את האחדות של עם ישראל".

התלמידים בשעלבים לא מהססים לשאול שאלות אקטואליות, ואף מוקדשת לכך מסגרת מיוחדת. "הערב יש לי 'בית חם' עם התלמידים", מספר הרב ימר. "הם באים אליי לשעה וחצי ושואלים כל שאלה שהם רוצים, אין טאבו. התורה מתייחסת לכל דבר ואפשר לתת תשובות. לא קיים נושא שלתורה אין מה לומר בו. את השיעורים הכלליים שלי מאז תחילת המלחמה אני נותן על המלחמה ועל סוגיות רלוונטיות לחיי החיילים בחזית".

שאלו אותך על עסקת החטופים?

"בוודאי. נתתי שיעור על השאלה אם מותר בכלל לעשות עסקת חטופים, עוד לפני השאלה אם אפשר לעצור את המלחמה בשביל זה. כשהרב יצחק הוטנר נחטף במטוס לירדן, תלמידיו אספו מיליוני דולרים כדי לפדות אותו. הרב קמינצקי, מגדולי הפוסקים בארצות הברית, אסר עליהם לעשות זאת כי מדובר בשעת מלחמה ואסור לחזק את האויב. אנחנו רוצים למגר את חמאס ולהחזיר את השבויים הביתה מתוך עוצמה וגבורה, ועצירת המלחמה היא חולשה".

תחנת כוח

ישיבת שעלבים נוסדה בידי הרב מאיר שלזינגר לפני 60 שנה, עוד לפני מלחמת ששת הימים. באותם ימים הייתה זו ישיבת סְפר, והתלמידים שמרו על הגבול. קילומטרים ספורים מהישיבה, בבניין המשטרה הבריטית, ישב הלגיון הירדני. על לוח ההנצחה הגדול מחוץ לבית המדרש מופיעים שמותיהם של עשרה תלמידי הישיבה שנפלו במערכות ישראל.

"הישיבה מחנכת לתורה רחבה, תורת חיים, לראייה של המציאות ברוחב ולא בצמצום, ובהכוונה להכניס קדושה בחיים הטבעיים", אומר הרב ימר, ומזכיר את חטא המרגלים מפרשת השבוע. "הם חשבו שהמדבר קדוש יותר מארץ ישראל כי שם יש משכן, מן, עמוד האש ועמוד ענן. הם לא הבינו שכל זה הכנה לחיים שלמים וטבעיים עם קדושה בארץ ישראל. זאת מגמתנו, לפתח אצל התלמידים שאיפה לחיות חיים כאלה, מתוך שליחות וקדושה".

שיחת טלפון מפתיעה קוטעת את שיחתנו. על הקו נשיא המדינה יצחק הרצוג, שנענה להזמנה וישתתף בערב אזכרה לשמונת החיילים שנהרגו באסון הנמר"ה. "אני רואה בזה חשיבות גדולה כי אני רוצה לשדר מסר של אחדות. זכות גדולה שהנשיא מגיע", עונה הרב לנשיא. אחרי שהשיחה מסתיימת הוא מסביר: "כראש ישיבה אני רואה חובה לעשות אזכרה לכל השמונה, גם למשפחה הדרוזית של סרן וסים מחמוד שהיה הסמ"פ שלהם והם העריכו אותו מאוד, וגם לארבע המשפחות האחרות שהן לא מהישיבה. חשובה לי הממלכתיות באזכרה הזאת. בהמשך נעשה אזכרה, בהשתתפות הרב שלמה עמאר, לשלושת התלמידים שלנו עם ההורים שלהם, וניתן להם את ההרגשה שמעכשיו אנחנו הבית והמשפחה שלהם".

הרב בן־יעקב מספר שמתוקף תפקידו כמשגיח הוא מתחיל ללמוד בחברותא עם כל תלמידי שיעור ב' לקראת גיוסם לצבא. "למדתי עם אליהו מסילת ישרים, עם שלום עין אי"ה, ועם יקיר את ספרי המהר"ל. היה לי קשר חם איתם. ליקיר היה להט גדול ללימוד תורה. הוא התקשר אליי פעם ואמר 'הרב אני בדרך, אנחנו חייבים ללמוד'. הוא הגיע אחרי שנה בישיבה אחרת, ועשה כברת דרך כדי להשתלב בשיעור שכבר היה מאוד מגובש. והוא אכן השתלב, לא במרפקים ובדורסנות אלא בחיוך, בנתינה ובתרומה שלו. הוא היה טבעי מאוד. תמיד היה שואל איך דברי המהר"ל באים לידי ביטוי בחיים שלו.

"לשלום היה חום, ענווה ופשטות. בפעם האחרונה שהוא היה בישיבה נכנסתי לבית המדרש, ראיתי אותו בשורה הראשונה לומד בחברותא, הוא התרומם לרגע וחייך, ומיד המשיך ללמוד. אחר כך הוא הגיע, נתן חיבוק ושאל מה נשמע. לאליהו הייתה אכפתיות ורצון מתמיד לשפר דברים. הייתה לו קריאה מיוחדת בלימוד".

הוא מספר על הרגע שבו נכנס לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, וראה את שלושת הקברים הטריים של תלמידיו. "יקיר ושלום באותה שורה, כי ההלוויות שלהם היו בהפרש של שעה וחצי. אליהו נקבר יום קודם. לראות שלושה תלמידים קבורים שם, בשר מבשרי, זה היה הלם. בימים הראשונים אחרי ההלוויות היה פה הלך רוח של 'ויידום אהרן', שתיקה של כאב. ראית את הכאב אצל כולם. ביקשנו ללמוד ש"ס משניות עד ה'שלושים'. תליתי פתק בלוח המודעות, ובתוך שתי דקות כל המסכתות נלקחו. לאט לאט בית המדרש חזר לעצמו, אבל אני מרגיש שיש יותר רצינות ואחריות בלימוד.

"ביום שישי כל הישיבה יצאה לנחם. יצאנו באוטובוס לבית־אל, בית־שמש ואז חפץ־חיים. זה חיזק מאוד את כולם. אני מעריך שכל אחד לקח את זה למקום שלו בלימוד ובעבודת המידות, בהשתתפות ובאחריות. צמחנו מזה כישיבה, ועוד נכונה לנו דרך. המסר הוא שאנחנו חלק מעם ישראל, וזה נותן אחריות; כשאתה לומד תורה אתה מרגיש את הקשר. כמו תחנת כוח, שגם אם נמצאים רחוק, עדיין ניזונים ממנה".