"עמדתי לצאת מהבסיס ביום שישי בצהריים, וידעתי שאגיע הביתה רק סמוך לשבת. לא היה לי איך לעשות קניות, אז ביקשתי מחברים נשואים שגרים בסביבה לקנות בשבילי תבנית אחת של בשר טחון. אלה אנשים שקרובים אליי ביום־יום, סייעתי להם פעמים רבות, ומעולם לא ביקשתי מהם דבר. התקשרתי לארבעה חברים, וקיבלתי תירוצים מתירוצים שונים – 'זה לא מסתדר', 'לא כל כך נוח לנו'. לבסוף הבנתי שאף אחד לא מוכן לעשות את זה למעני", מספרת איילה (שם בדוי), רווקה שמשרתת במילואים כקצינת נפגעים".
"זו הייתה כאפה כואבת במיוחד", היא אומרת, "תחושה של עליבות נוראית: לא ביקשתי שיבשלו לי, שינקו לי, שיזמינו אותי לארוחת ערב. רציתי רק שיקנו לי מוצר אחד כדי שאוכל לבשל לעצמי לשבת. מבחינתי זה היה רגע חשוף ופגיע מאוד, כי אני לא בן־אדם מסכן".
"חליתי בזמן שהייתי בעזה", מספר נעם (שם בדוי), רווק שמשרת בגולני, "כשהבינו שיש לי חום אמרו לי לנסוע הביתה כדי שלא אדביק את האחרים. התגובה המיידית שלי הייתה שאני לא רוצה לחזור, אני רוצה להישאר עם החבר'ה. החובש לא חשב ככה ושחרר אותי. במוצאי שבת הרגשתי קצת יותר טוב, ומיד חשבתי להתארגן וביום ראשון בבוקר לחזור לעזה, אף שידעתי שביום שני בערב היחידה שלי כבר יוצאת. העדפתי את זה על פני השעמום בבית, כי איתם אני מרגיש חלק ממשהו".
הסיפורים הרבים של מילואימניקים שהתפרסמו מאז תחילתה של מלחמת "חרבות ברזל" עוסקים בדרך כלל במציאות הקשה של הניתוק מבת הזוג ומהילדים ובחוויה המשמחת של השיבה הביתה. אבל יש גם אחרים שהתגייסו, הניחו בצד את שגרת חייהם, נרתמו להעניק למדינה את כל שביכולתם, יצאו לעזה או לחזיתות אחרות – ובבית שהותירו מאחור ממתינה להם רק דממה מעיקה. ככל שהמערכה הולכת ומתארכת, כך כאב הבדידות שלהם נעשה כבד מנשוא, כבד מכדי להתעלם ממנו. לצידו צומחת גם הבושה לבקש קצת חמלה.
"כל חוקי המשחק משתנים. בשגרה אתה מצליח 'לכסות' את הרווקות, ואילו בעיתות כאלה הבדידות מכפילה את עצמה", איילה מתארת. "כולם עוברים משהו בתקופה הזאת, אין משפחה ואין אדם בישראל שלא חווים את המלחמה, ולכן יש צמצום במשאבים הכלליים – היכולת לחבק, לראות ולהכיל את האחר. בתחילת המלחמה הייתה התגייסות כללית, ואז הרגשתי שחושבים עליי, אבל זה הסתיים מהר מאוד. היום, בשלב הזה של המלחמה, אני מרגישה את החיסרון יותר מתמיד. כי בית הוא עוגן, ולי אומנם יש עוגן בדמות הורים ואחים, אבל כשאני חוזרת לבית שלי אני מוצאת את עצמי בחזית נוספת – חזית של שקט, של ריק.
"ואני לא מדברת על החוסר בחיבוק פיזי. אני מדברת על לדעת שיש מישהו בבית שמחכה לי, שהוא בשבילי ואני בשבילו. מישהו שיביט בי במבט אוהב וטוב ויגיד שהייתי חסרה. ברגע שעומדים לחזור מהבסיס הביתה, את מבינה שאת היחידה שלא מחכה לזה. האחרים שולחים בקבוצות תמונות עם המשפחות שלהם, תמונות של המטעמים שהכינו כדי לפנק אותם, מספרים כמה הם שמחים להיות בבית – ולך אין מה לשתף".
ואיך זה משפיע בפועל על בועת השגרה שיש לך כשאת יוצאת הביתה מהמילואים?
"תמיד הייתי אדם עצמאי מאוד שלא זקוק לאף אחד, וגם טיפוס חברותי מאוד – אחת שאוהבת לבשל ולארח ולקיים אצלה אירועים. אבל כשאני חוזרת היום הביתה, אני לא עושה כלום אפילו בשביל עצמי. לא בא לי, אני עייפה. להכין לעצמי ארוחת ערב זו מעמסה בשבילי.
"בצבא אני עמוסה בעשייה, מרגישה שאני מחזיקה את העולם. לכן כשאני מגיעה הביתה אחרי שבוע, הייתי רוצה להרגיש שבינתיים המטלות היום־יומיות שלי טופלו, ולא נערמו להן עד שאחזור. אבל בכל פעם מחדש אני נתקלת באותו ייאוש. כי אם אני לא אלך לעשות קניות, ואם אני לא אבשל, ואם אני לא אדאג לעצמי לחברה בשבת – לא יהיה לי כלום. ובחופשות שאני מקבלת מהצבא אני חייבת ללכת לעבוד, כי גם ההכנסה שלי היא על אחריותי".
