הקהל באולם בית הספר עירוני א' בתל־אביב, בעיקר תלמידי תיכון, לא הפסיק להריע עם סיום ההופעה. חלק מהמורים ניסו להסות את התלמידים, אבל הם בשלהם, המשיכו למחוא כפיים דקות ארוכות. לו הייתה זו הופעה של זמרת פופ, ניחא; אבל כשמדובר בפסנתרנית קלאסית בת שבעים, זה כבר מפתיע.
מונה גולבק הציגה בפני תלמידי התיכון התל־אביבי בחודש שעבר את מופע היחיד התיאטרלי־מוזיקלי עטור התשבחות שלה, המבוסס על ספרה "הילדים מסמטת וילסדן". הספר, וגם המופע, מתאר את הקשר בין גולבק לאימה ליזה, שניצלה כאשר נשלחה ב"קינדר טרנספורט" ללונדון, יחד עם עוד כעשרת אלפים ילדים יהודים אחרים. משלוחי ההצלה הללו התרחשו בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות אירועי ליל הבדולח. באמצעות מוזיקה ומלל, מעבירה גולבק במופע את סיפור ההישרדות מעורר ההשראה של אימה, ומתארת את חלומה להפוך לפסנתרנית, שהוגשם בעיקר על ידי בתה. ביקורה של גולבק בישראל התקיים ביוזמת ובהפקת "אנו – מוזיאון העם היהודי", ובחסות קרן קורת.
אני מניח שזה לא הביקור הראשון שלך בישראל. את מזהה הבדלים בין ישראל של לפני כמה שנים לישראל של היום?
"הוריי הביאו אותי לכאן כשהייתי ילדה קטנה, ומאז באתי לכאן כמה פעמים, כולל כמה שנים לפני הקורונה. אני נמצאת כאן כרגע רק שישה־שבעה ימים, ועסוקה בעיקר בקונצרטים. פגשתי מאות צעירים, ואני רואה שהם עצובים. היינו בתיכון ששמונה בוגרים שלו נחטפו לעזה. ברור לי שהלב שלהם שבור, אבל אני רואה פה רוח גדולה, אש בעיניים וכוחות מדהימים. הנוער הישראלי הוא הנהדר ביותר שנתקלתי בו מכל הקהלים שהופעתי מולם. ואני אומרת את זה למרות שאנחנו מקבלים על המופע תגובות יוצאות דופן באמריקה, בקהילה האפרו־אמריקנית, בקהילה ההיספנית".
דיברת על גילויי האנטישמיות המתרבים בארה"ב. נוכח המציאות הזו, ובעידן שבו 7 באוקטובר יכול להתרחש, הסיסמה "לעולם לא עוד" עדיין בתוקף?
"הרבה חברים ובני משפחה שלי מפחדים עכשיו באמריקה. חלקם מפחדים להסתובב עם מגיני דוד. ראינו קטטות שפרצו בלוס־אנג'לס, מקום בין גזענים ויהודים, מחאות והפגנות נוראיות. אני אישית לא פחדתי, למרות שהתריעו בפניי שיהיו הפגנות אנטישמיות מחוץ לקונצרטים שלי. אני יודעת שאני א־פוליטית, ומי שרוצה להפגין שיפגין. אני לא מדברת על טראמפ, ביידן, נתניהו או כל פוליטיקאי אחר. אני חושבת שצריך ללכת בדרך אחרת – דרך המוזיקה ודהאמנות. אלה הדרכים שבאמצעותן אפשר לשבור חומות של שנאה.
"אם הייתי יושבת איתך על מרטיני או וודקה יכולתי לספר לך את כל הדעות שלי, למשל על כמה אמריקה הפכה להיות משוגעת ומה קורה שם, ואני יודעת שגם כאן בישראל יש מחלוקות רבות והמצב הפוליטי לא טוב. אבל זה לא עושה לי טוב כאמן. התפקיד שלי הוא לספר סיפור, אני מחיה את ההיסטוריה עבור הנוער של היום. אנשים שלא יודעים מה זה יהודי, פתאום אכפת להם מהעם היהודי כי הם מגלים את הסיפור ואת החלום של אימי, והם הולכים הביתה ואומרים 'אני לעולם לא אסתכל על יהודי באותו אופן'. אלה המסרים שעולים מאלפי המכתבים שאנחנו מקבלים בעקבות הופעות. או דברים בסגנון 'מעולם לא ידעתי על השואה, אני הולך לקרוא עליה'. צריך למצוא את המכנה המשותף מנשמה אחת לאחרת. אם זה נאיבי, שיהיה, אבל מיליונים קראו את הספר וחווים את זה כך".
