"בית הספר נתן כמה שעות שפיות בתוך מציאות לא שפויה של חיים בבית מלון"

כשיעל ממו, מנהלת בית הספר לבנות "ראשית" בשדרות, נפרדה מתלמידותיה בערב יום כיפור, היא לא יכלה להעלות בדעתה שהן ישובו להיפגש רק אחרי חצי שנה. "היינו בבית בשמחת תורה, וכל השבת לא קלטנו את גודל האירוע. שמענו יריות והסתגרנו בממ"ד. רק במוצאי שבת הרמתי טלפונים לצוות. היה כאוס לא רגיל, שונה מכל מה שהכרנו. במצבים קודמים של הסלמה הייתי מדברת עם הצוות ומבקשת שכל מורה תדבר עם התלמידות שלה, לראות שהן בסדר ולקבל תמונה כללית. במוצאי שבת קיימנו ישיבה, אבל היה כאוס אחד גדול. אנשים התחילו לברוח, ועד יום שני לא הייתה תקשורת רציפה".

כמו כל תושבי שדרות, גם ממו ומשפחתה עזבו את העיר בימים שאחרי 7 באוקטובר. הם השתכנו בדירה בירושלים. כבר באותו שבוע היא קיבלה הודעה מראש אגף חינוך בעירייה, על הכוונה להקים בירושלים מסגרות חינוכיות לילדי המפונים השוהים בבירה. "לא חשבתי פעמיים, היה לי ברור שצריך לעשות משהו, לצאת מהחרדות והדאגה", משחזרת ממו. היא החלה להסתובב במלונות כדי לאתר מקומות שיוכלו לשמש ככיתות. "היה צריך לגייס גם תלמידים וגם צוות. אנשי ירושלים עטפו אותנו והכירו לי את כל מי שהיה צריך. בשבועיים הראשונים לימדנו בתוך המלון. קיבלנו אולם גדול ופיצלנו אותו עם מחיצות לכיתות, והיינו צריכים להשיג ציוד וחומרי יצירה. היה מעט מאוד כוח אדם, אז לכל קבוצה ציוותנו מורה או מכיניסטים שבאו לעזור. הם פתחו את היום בלימוד קצר, ואז הייתה פעילות".

מהר מאוד הבינה ממו שבית ספר במלון הוא לא מתכון טוב ללמידה; קשה להתחרות בטלוויזיה ובבריכה. הם קיבלו מבנה בן שלוש קומות באוניברסיטה העברית בגבעת־רם, עם חדר מורים וכיתות מאובזרות. שוב נדרשה ממו להמציא את הגלגל: "גייסנו הסעות לתלמידים מהמלונות הרחוקים, גייסנו מורים, והכול תוך כדי תנועה. פתאום נשמע לי מטורף שעשינו את זה, זו פעם ראשונה שאני מעבדת את מה שהיה.

"היו שם לוחות עם גירים וזו הייתה אטרקציה רצינית, כי הילדים של היום לא מכירים את זה", היא נזכרת באנקדוטה משעשעת. "שם כבר היינו בית ספר לכל דבר, עם מערכת שלמה של מקצועות עד אחת בצהריים. היו הרבה מורים מתנדבים מירושלים, חלקם פנסיונרים. פעמיים בשבוע הצלחתי להשיג סטודנטים שהפעילו צהרון. היינו כל הזמן על הקצה, אין מחליפים או מילוי מקום. כל ערב בדקתי שאפשר לנהל את מחר".

הרב אבי שיש, ישיבת אמי"ת ברוכין: "כשיכולתי הייתי מגיע לישיבה, אז הם ראו אותי עם מדים. בשלב מסוים החלפתי את המדים ברכב כי הרגשתי שזה גורם לריחוק, אפילו לסטרס"

אחרי חודש וחצי הסטודנטים חזרו לאוניברסיטה, וממו נאלצה לפנות את הכיתות. שוב הם נדדו, הפעם למבנה הספרייה הלאומית הישנה, ושוב היה צריך "לארגן הכול מאפס, לשנע הכול, לבנות כיתות ראויות. ניקינו, סידרנו, הזמנו שולחנות וכיסאות והבאנו ציוד משדרות".

במקביל המשיכה ממו למלא את תפקידה כמנהלת בית הספר המקורי בשדרות, שמורותיו ותלמידותיו נפוצו ברחבי הארץ. "בדקתי שהמורות בסדר, שהן מצאו מקום אחר ללמד בו, שהתלמידות בסדר ואם מישהי צריכה עזרה, באילת, בירוחם או במקום אחר. דיברנו עם היועצות שלהן ומצאנו פתרונות. גם המורות היו צריכות הרבה תמיכה ושיחות. עשינו כל שבוע עונג שבת בזום לכל בית הספר המקורי, כדי לשמור על קשר. זה היה אינטנסיבי מאוד".

מה פגשת אצל התלמידים בתקופה הזאת, ברמה הנפשית והלימודית?

"גיליתי שיש לילדים כוח הסתגלות וואו. בית הספר נתן להם כמה שעות שפויות בתוך מציאות לא שפויה שנקראת חיים בבית מלון. זה היה נורא. הורים איבדו סמכות, לא היו גבולות, כבר לא ידעו מה מותר ומה אסור. למי שהיה קושי כלשהו, זה התעצם פי עשר. המסגרת עשתה להם טוב. היה צריך מצד אחד להכיל, ומצד שני לשים גבולות".

שיעור בגמישות

אחרי חמישה חודשים הוחלט להחזיר את תושבי שדרות הביתה, והצוות החינוכי חזר שבועיים לפני כולם. "הגענו מוקדם כי כל אחד היה צריך לאפס את הבית שלו, לסדר ולנקות, לפרק את הסוכות. אני לא הייתי בבית פעם אחת בכל התקופה הזו. יצאתי מהבית עם שני בגדים, הייתי בטוחה שתוך כמה ימים אני חוזרת. קניתי גרדרובה חדשה בירושלים.

"בהתחלה לא כולם חזרו. הורים חיכו לראות אם יהיו באמת לימודים או שזו תהיה קייטנה. לקח להם זמן לתת בנו אמון. קיבלנו מהעירייה תומכי הוראה כדי לצמצם את הפערים בין הבנות. היו כאלה שלמדו רגיל בבית ספר אחר, כאלה שלמדו לימודים חלקיים בבתי ספר למפונים, וכאלה שלא למדו יום אחד".

ב־3 במרץ נפתחה שוב השנה בבית הספר "ראשית" בשדרות. "הייתה התרגשות גדולה. קניתי למורות חולצות עם כיתוב 'חזרנו הביתה' ו'עם ישראל חי'. עמדנו כל הצוות עם דגלי ישראל בשער".

איך התחושות כעת, בסיום השנה?

"תחושות מעורבות. יש שמחה גדולה על זה שחזרנו הביתה. 95 אחוז מהתלמידות חזרו ו־100 אחוז מהצוות. אבל הצוות לא חזר כמו שהוא היה לפני, כל אחת עם הסיפור שלה. ויש הרבה עבודה, הפערים גדולים, במיוחד בהקשר החברתי והרגשי. הבנות צריכות למצוא את מקומן מחדש. יש תלמידה שתמיד הייתה במרכז העניינים, ובפינוי היא לא הייתה עם אף חברה מהכיתה, ורוב החברות שלה היו יחד. זה יצר מתח וקושי. היו גם מקרים הפוכים, ילדות שגילו בפינוי חוזקות וכוחות שלא הכירו לפני".

 

הנתון של החזרה לעיר הוא מדהים. יש הורים שלא מתכוונים לגור עוד בשדרות?

"יש שלוש משפחות שלא חוזרות בכלל, השאר חוזרים בסוף השנה. זה באמת מדהים כי אנחנו עדיין חווים את המלחמה ויש אזעקות, שומעים את ההפצצות של צה"ל, את הטנקים והמטוסים. לפני כמה שבועות היה גם אירוע של קסאמים בשעות הלימודים, משהו ששנים לא היה כאן, וזה לא היה פשוט. הצוות והמסגרת נותנים לילד יציבות, ופתאום כל מה ששקע צף עם האזעקה. אבל לילדי שדרות יש חוסן, לצערנו.

"גם לצוות זה מורכב. יש לי מורה למשל שלא יכולה להכיל צבע אדום. יש כאלה עם טראומה שלא מסוגלות להכיל את הבנות שצורחות כשיש צבע אדום. אני משחררת את מי שצריכה אוויר ומנוחה. מורה הוא אדם שצריך להחזיק את המשפחה הפרטית וגם את התלמידות. זה מאוד מורכב, ולא תמיד מעריכים את זה מספיק. אנחנו עובדים שיהיה להן כוח, בלעדיהן שום דבר לא היה קורה".

מה עוזר לנווט במצב הזה?

"כמנהלת את צריכה להיות מאוד רגישה וגמישה, כי המצב כל הזמן משתנה. אני מתחילה את היום עם רשימת משימות ואף פעם לא מגיעה אליה, כי תמיד קורה משהו. התקופה בירושלים לימדה אותי שיעור בגמישות, לשנות בלי להילחץ. לומדים לשחרר ולמצוא פתרונות, אחרת זה לא יכול ללכת. כשמנהל משדר חוסן ואופטימיות זה עוזר לצוות. הסגירה של השנה הזאת הייתה קשה, וברור שגם הבנייה של השנה הבאה תהיה קשה. זו המציאות, מה נעשה".

בלי המדים והנשק

רס"ן הרב אבי שיש החל ב־1 בספטמבר את שנתו הראשונה כמנהל ישיבת אמי"ת ברוכין, במקביל לתפקידו כרב קהילת קריית־משה ברחובות, עיר מגוריו. "לא כל כך הכרתי את השומרון, אז בחופש למדתי המון וציפיתי מאוד לתחילת הלימודים. הגעתי לצוות מיוחד ודינמי, התחלנו את החודש הראשון בהיכרות, וחשבתי שנתחיל לעבוד אחרי סוכות. ואז, כבר בשמחת תורה קפצתי לבארי".

עמי חיוט, אולפנית אורט בקריית־שמונה: "אב הבית שלנו נסע במסירות מטורפת לקריית־שמונה כדי להוציא לבנות את הציוד הלימודי שלהן מהלוקרים, ואז עבר בכל הארץ לתת לכל אחת את הדברים"

כרב אוגדה הוא עסק באיסוף החללים האזרחיים בקיבוץ, בית אחר בית, בלב המראות הקשים וכשמסביב עוד מתנהלים קרבות לטיהור השטח ממחבלים. מדצמבר הוא היה ברצף משימות בתוך עזה, עם הפסקה של כחודש. "במקביל הייתי צריך לנהל ישיבה של 630 תלמידים, שרק התחלתי להכיר. למחרת שמחת תורה קיימנו ישיבת חירום ארוכה בזום, וניסינו להבין מה עושים. שתי תובנות עמדו לנגד עיניי: אחת, לייצר ודאות בתוך חוסר הוודאות. שתיים, להבין מי איתך ומי חסר. מהר מאוד הבנו שהרבה מאוד מגויסים, יש לנו צוות של פייטרים בישיבה. עם הזמן שמענו גם על תלמידים שהיו בדרום בחג והיה צריך ללוות אותם.

"ביקשתי מהמורות המקצועיות להיות ר"מיות והן הסכימו", מספר הרב שיש על ההתמודדות עם מצוקת כוח האדם. "הן היו מחנכות כיתה, רכזות חברתיות. בשלב מסוים מורה אחת חינכה שלוש כיתות במקביל. גייסנו גם הורים לתלמידים, אנשים שהיו בשבתון. היה מקרה של תלמיד שעשה מעשה שובבות, והגיע אליי למשרד לשיחת נזיפה. באמצע הוא הזכיר שסבתא שלו מורה. אמרתי לו 'עכשיו העונש שלך הוא להביא אותה להיות מורה'. והיא באה. במקביל היה לי מאוד חשוב לתת מקום לצוות, הבנתי שגם הם עוברים קשיים גדולים. המורות שלחו את הבעלים שלהן למילואים, ועברנו בית בית לשמוע מה שלומן. באמצע הקפיצו אותי, אז המשיכו בלעדיי".

גם ההגעה הפיזית של התלמידים נכרכה בקשיים. "הייתה בעיה עם ההסעות. בשומרון צריך רכבים ממוגנים, אבל לקחו אותם ללבנון ולעזה. בכל פעם כיתות אחרות הגיעו. עד שיכולנו להביא את כולם באופן מלא, עשינו למידה היברידית עם לימודים מהבית".

כל זה התנהל בשלט רחוק. היה לך קשר עם התלמידים עצמם? הם ידעו מה אתה עושה?

"היה לי קשר עם התלמידים כל הזמן. כשחזרנו לישיבה הסברתי להם מה אני עושה. אמרתי להם שיש להם אחריות גדולה, עכשיו כשהר"מים מגויסים, להשתדל ללמוד הכי טוב שאפשר. הם ניסו אבל לא היה להם קל. זו לא שנה רגילה, וברור שיש לזה השלכות. כשיכולתי הייתי מגיע בבקרים לישיבה, אז הם ראו אותי עם מדים וידעו שאני ממשיך לאוגדה. בשלב מסוים החלפתי את המדים ברכב כי הרגשתי שזה גורם לריחוק, אפילו לקצת סטרס. הם לא הבינו אם אני בצבא או לא, זה בלבל אותם. בשלב מסוים גם התחלתי להחביא את הנשק. הבנתי שהם לא רוצים להיות בשדה קרב. הרגשתי שהם צריכים לראות אותי במקום הרגיל שלי, לא בכובע הצבאי שלי".

 

איך גישרת על הפער בין הקרבות בעזה לשיחות חינוכיות עם תלמידים?

"כשאתה מגיע מלחימה אתה מסתכל על העולם בצורה יותר גדולה, כך שזה דווקא שירת אותי חינוכית. זה היה אתגר וברור שיש גם נפילות, אבל באופן כללי הגעתי ממקום רחב. יכולתי להגיד לתלמיד 'תראה איזה דברים גדולים אפשר לעשות'. ניסיתי לרומם אותם לגודל השעה".

איך אתה מסכם את השנה?

"ברמה האישית זו הייתה שנה מאוד מאתגרת, אבל היא הצמיחה וגידלה אותי. הייתי באקסטרים בכל דבר, ואני מרגיש כאילו עברתי כמה שנים. כלפי הצוות והתלמידים זו הייתה שנה מאוד מורכבת, אנשים נמתחו עד הקצה ולקחו על עצמם דברים שלא תכננו. כשאני מסתכל על ההמשך, מבחינתנו אני נערך גם לשנה רגילה וגם לעוד שנת מלחמה. אם עכשיו ייעלמו לי שוב הר"מים, זה לא יבוא לי בהפתעה.

"אני חושב שהמצב הצמיח את התלמידים מאוד, דרך ההתנדבויות ודרך ההבנה למה אנחנו פה. נכון שיש פגיעה בפן הלימודי, אבל הם צמחו כי הם חיים בתקופה גדולה. עשינו מבצע גדול לקראת סוף השנה, שקראנו לו 'שומר אחי'. למדנו את המסכת של הישיבה להצלחת המלחמה ולהחזרת החטופים. כל הישיבה כוסתה בתמונות חטופים, וכל תלמיד למד עם תמונה של החטוף שלזכותו הוא לומד. כששוחררו חטופים, אלה שלמדו בשבילם התרגשו במיוחד והרגישו שזה בזכותם. בסיום המבצע יצאנו כל הישיבה, 12 אוטובוסים, לסיום מסכת בכיכר החטופים, והיה עוצמתי ברמות. גם אם הם לא שקועים רק בלימוד ובבגרויות, כולנו רתומים למה שקורה במדינה".

פנים מוכרות

כבר 16 שנים עוסק עמי חיוט בחינוך ילדי קריית־שמונה במגוון תפקידים. בשנתיים האחרונות הוא מנהל אולפנית אורט בעיר. "זה בית מדהים לבנות, מקום עם אווירה מאוד אינטימית, ובבת אחת התפזרנו בכל הארץ", הוא מספר. "הפינוי היה חפוז, לא מסודר ולא קהילתי. אנשים פשוט הלכו ודאגו לעצמם, ללחמם ולמשפחתם. בערב שבת הראשון הודיעו שיש פינוי מיידי, והרבנים הראשיים כתבו שחובה לנסוע בשבת. אנשים פשוט ברחו, אז בטח שתלמידה לא חושבת לקחת מחברת, עיפרון וקלמר".

בימים הראשונים, המשימה המרכזית הייתה ליווי רגשי. "קיימנו קשר אישי יומיומי, כולל טלפונים ומפגשים בזום. וידאנו שלכל תלמידה יש מישהו מהצוות שתומך בה. אחרי שבוע וחצי הבנות אמרו לנו 'די עם מעגלי השיח והחוסן בזום, אנחנו רוצות ללמוד'".

 

התלמידות היו מפוזרות בכל רחבי הארץ, כך שרק אחרי כחודש וחצי היה לחיוט מיפוי של הפריסה שלהן. "אנשים נדדו כל הזמן, מבית לדירה ומעיר לעיר. יש בנות שעברו ארבע וחמש מסגרות. הבנות באולפנית, בסך הכול 170, היו מפוזרות ב־46 בתי ספר בכל הארץ. יש כאלה שאומרים לי בציניות 'עכשיו אין לך בית ספר, אתה עושה חיים'. אז אין לי בית ספר וגם לא חיים. העבודה היא אינסופית". במקביל, חיוט קיבל מהעירייה את האחריות לניהול החינוכי של המפונים בחיפה וסביבתה. "גם עכשיו אנחנו דואגים להם לקייטנות", הוא מספר.

שלושה שבועות אחרי שבנו מערך למידה בזום, משרד החינוך דרש להכניס את התלמידות לבתי ספר. "החלטנו שאנחנו דוחפים את הבנות להשתלב אך ורק באולפנות, ולא בגלל הסיפור הדתי אלא בגלל אורח החיים הלימודי שהן רגילות אליו. זה סוג של חוסן לחזור למסגרת מוכרת לך, שמדברת את השפה שלך".

צוות האולפנית החל בתהליך של "שידוכים" בין תלמידות למסגרות ברחבי הארץ, בסיועם של חיים גבאי, ראש החמ"ד בצפון, ושל מפקח בית הספר מיכאל בונה, שחיברו אותם למפקחים ברחבי הארץ. "העובדה שאנחנו חלק מרשת אורט גם הייתה חבל הצלה, היה יותר קל להכניס בנות לאולפנות של אורט".

חיוט ביקש ממשרד החינוך שהמורות שלו לא ישתלבו באופן רנדומלי בבתי ספר, אלא במסגרות שיש בהן תלמידות של האולפנית. "מתוך תפיסה שהחוסן של הבנות קשור באפשרות לראות פנים מוכרות, גם אם זו מורה אחת בתוך כל בית הספר החדש", הוא מסביר. "זו הייתה יוזמה של המורים שלי, ממש כמו הורה שרוצה להיות ליד הילד שלו בשעה של קושי".

שליש מהתלמידות של חיוט נקלטו באולפנית טבריה, וזו קיבלה אותן בחום אף שהמנהל שלה בעצמו, הרב שמעיה כרמל, היה חצי שנה במילואים. גם בירושלים היה ריכוז גבוה של תלמידות, קבוצה קטנה נוספת שהתה בגוש דן, ובודדות בדרום. המורות איתרו את הצרכים הלימודיים של כל תלמידה ובנו לה תוכנית אישית. "הן ממש נתנו שיעורים פרטיים בזום כדי לתמוך בכולן. במקביל, מורות נסעו בכל הארץ כדי ללמד. המורה ללשון, למשל, התפנתה לירושלים, ופעם בשבועיים נסעה עד טבריה כדי לעשות ימי לימוד מרוכזים לבגרות. המורה של מגמת ספרות נסעה בכל הארץ ועברה בין מלונות כדי להגיע לכולן".

לא רק הצוות החינוכי הפגין מסירות ראויה לציון: "אב הבית שלנו, יוסי קדוש, נסע במסירות מטורפת לקריית־שמונה כדי להוציא לבנות את הציוד הלימודי שלהן מהלוקרים, ואז עבר בכל הארץ לתת לכל אחת את הדברים".

במקביל לעבודה הלימודית קיים כמובן הפן החברתי והרגשי. איך התמודדתם איתו?

"היועצת החינוכית שלנו, טליה גרבר, עבדה עם עשרות בתי ספר, עבודה מטורפת. בהמשך הקמנו בסיוע משרד החינוך מרכז חוסן שנתן מענה טיפולי לתלמידות. הרכזת החברתית שלנו, עדי איפרגן, הייתה המצפן של בית הספר, ובעצם של כל קריית־שמונה. אחרי חודש וחצי היא הרימה יומיים של סמינריון בכפר־פינס. כינסנו שם את כל הבנות מכל קצוות הארץ, אופרציה מורכבת מאוד. היית צריכה לראות את ההתרגשות, בנות שמפוזרות ומנותקות מכל החברות שלהן, פתאום נכנסות למעין אינקובטור ולא רוצות לצאת משם. מבחינתן לא היה צריך לחזור לשום מקום, רק תנו לנו את המקום הבטוח שלנו, את השמחה שלנו, את החברות. בהמשך עוד מוסדות בקריית־שמונה שכפלו את הפורמט של מפגשים כאלה".

ההשתלבות במוסדות האחרים לא הייתה קלה: "בנות שמגיעות מבית ספר כל־כך קטן, מגיעות פתאום למוסד של 900 תלמידות, הן צריכות ווייז כדי למצוא את הכיתה… זה הלם בפני עצמו. שלא לדבר על כך שבגדול אף אחד לא שם לב אם מישהי הייתה בכיתה או לא. אי אפשר לרדוף אחרי כל אחת, ויש בנות שלא הגיעו שבועות או חודשים. זה שובר את הלב".

בסופו של דבר חיוט מסתכל בסיפוק על התהליך, שהביא 97 אחוז מבנות י"ב לזכאות לבגרות, "בשנה שעברה היינו על 86 אחוז. מדהים שלמרות הכול עלינו. התלמידות לא נפגעו, הן הצליחו וסיימו בצורה הטובה ביותר. זה בזכות שאפשרו לנו, האנשים בשטח, לנהל את העניינים".

איך מתכוננים לשנה הבאה?

"בית הספר שלנו חטף שלושה טילים, הוא לא ראוי לחזרה. אם אומרים שמחר חוזרים, אין לי לאן לחזור. יש שיקום, שאני לא יודע כמה זמן ייקח.

"עד לפני כמה ימים היה לנו מאוד ברור שכנראה לא נפתח שנה בקריית־שמונה. בינתיים התחילו דיבורים על הסכם, והקלפים נטרפו ומדברים על חזרה. ההנחיה של מחלקת החינוך הייתה להתכונן לשני המצבים. אלה שתי היערכויות שונות לגמרי: אם חוזרים צריך לדאוג שכל הצוות באמת חוזר, לשקם את בית הספר, וליצור מערכים של צוות תומך לצמצום הפערים בין התלמידים. לשני הדברים האחרונים עוד אין לנו בכלל כלים. אם נשארים רחוק זה סיפור אחר. אנחנו בעונת הנדידה, אנשים חיכו לקיץ כדי לעבור דירה, כך שעכשיו נצטרך למפות את הבנות מהתחלה. צריך לנווט את הצוות אבל קשה לדעת לאן, וחשוב לזכור שגם המורים עצמם מפונים מביתם. הכי דחוף זה לדעת אם חוזרים או לא, אבל כל יום הרוח נושבת למקום אחר.

"יש פה חבל ארץ שלם שפשוט נקרע הלב. אתה מגיע לעיר שהייתה מלאת חיים, ילדים ברחובות, גנים פורחים, נחלים מלאים במטיילים – והכול ריק ועזובה. החשש הוא שתגיע פקודת חזרה בלי שינוי במצב. אנשים לא יחזרו למדיניות של טפטופים, ירי, וכוח רדואן שעומד על הגדרות. אבל חשוב שהתושבים יזכרו שזה הבית שלנו ואסור לנו לוותר עליו. אני מקווה שגם לי באופן אישי יהיו את הכוחות לחזור להרים את האולפנית ואת העיר".