קריית שמונה לבשה אבל אתמול (חמישי), עם היוודע דבר מותו של סרן איליי אלישע לוגסי, יליד העיר, בקרב בצפון רצועת עזה. איליי ז"ל, בן יחיד לאימו סמדר, מפקד צוות טנק בגדוד 75 של עוצבת סער מגולן (7), נפצע לפני חודשיים בקרבות ברצועה אך התעקש לשוב ולהילחם לצד חבריו. הטנק שעליו פיקד נפגע מטיל נ"ט בשג'אעייה, ובאירוע נפצעו באורח קשה שלושה לוחמים נוספים מהגדוד.
מסע הלוויה התקיים תחת אש בשל חיסול בכיר חיזבאללה, מוחמד נעמה נאצר, מפקד יחידת עזיז, יום קודם. בשל המצב הביטחוני, פוצלה הלוויה לשני חלקים: ההספדים נערכו בראש פינה, וטקס הלוויה התקיים בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה. בלוויה השתתפו כאלף בני אדם. מסע הלוויה התעכב עד שהתקבל אישור ביטחוני.
אימו של איליי ז"ל ספדה לו ואמרה: "הייתי גאה בכל הדרך שעשית, תמכתי בך בכל מה שרצית. רצית ללכת לקרבי, אמרת לי: 'אמא צריך לחתום אצל עורך דין'. המשפחה אמרה: 'סמדי, אל תחתמי לו', ואתה אמרת כשחזרנו הביתה: 'אמא, את לא מקשיבה לרעשי רקע, נכון? זה אני ואת', אמרתי: 'כן, ילד יקר שלי, זה אני ואתה'. ביום שהלכנו לעורך דין, בלב כבד וכואב, בכל חתימה הרגשתי שאני רועדת, והחתימות לא נגמרות. יצאנו ואמרת לי: 'אמא, איזה לביאה את. איך אני גאה בך. אין אימהות כמוך בעולם'. רציתי להגיד לך ילד שלי שאני גאה בך על כל הדרך שעשית".
"הגיעו תושבים וחברים מכל קצוות הארץ", מספר יהונתן בונה, סגן מנהל בית הספר היסודי עוזיאל בקריית שמונה שבו למד איליי ז"ל ובו עובדת אימו, "באו מתל אביב, ירושלים, נתניה, טבריה ומקומות נוספים, כשאצל חלק מהתושבים המפונים של קריית שמונה, זו הפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה שהם מגיעים לעיר".
בונה, שגם לימד את איליי ז"ל, זוכר תלמיד מיוחד ואהוב: "הוא היה ילד חמוד, גבוה יותר מכולם, שתמיד העמידו אותו מאחור כדי שלא יסתיר. אימו סמדר נלחמה קשה כדי להביא אותו לעולם. הוא היה גאוות חייה מגיל צעיר, ולכל אירוע בית ספרי היא הייתה מביא אותו איתה כבר מגיל קטן. אחר כך, כשהוא גדל, הוא למד אצלנו. הוא היה צנוע ושקט, אחד כזה שמשאיר רושם על כל מי שפגש אותו".
"זו טרגדיה עצומה. היא לא רצתה שהוא ילך לקרבי, אבל ויתרה כשהבינה שזה הרצון שלו. אחרי שהוא החלים מהפציעה הראשונה, היא אמרה לו שהוא לא חייב לחזור, אבל הוא התעקש להיכנס שוב לעזה. רק לפני יומיים נפגשנו כל אנשי הצוות של בית הספר ליום טיול, והיא סיפרה שהוא נכנס לרצועה ושהיא לא ישנה בלילה. דווקא בזמן שהוא היה פצוע היא הייתה רגועה כי היא ידעה שהוא מוגן".
"כשהתקשרו אליה ואמרו לה שהבן נפצע קשה, היא מיד התקשרה לרב של בית הספר וביקשה שיקראו עליו תהילים והפיצו את הבקשה שלה בכל הקבוצות של תושבי העיר המפונים. בדרך לסורוקה עוד עדכנו אותה שהוא הוכנס לניתוח, וכשהיא הגיעה לבית החולים התברר שהוא נפטר מפצעיו, לצערנו. זו טרגדיה גדולה מאוד, כי הוא והיא זה כל המשפחה. אמנם לאמא יש שבט של אחים, דודים ובני דודים בקריית שמונה, ובמידה רבה גם בית הספר היה השבט שלה, אבל בסוף המשפחה הגרעינית זה רק היא והוא".
איליי אלישע לוגסי ז"ל הוא הנופל השלישי בן קריית שמונה במלחמת חרבות ברזל. קדמו לו סמל שוהם שלמה נידם, בן 19.5, שנהרג בשבעה באוקטובר בהיתקלות עם מחבלים באזור נחל עוז, ורס"ר (במיל') סרגיי שמרקין, בן 32, שנהרג לצד ארבעה לוחמי מילואים נוספים במהלך סריקת פירים במבנה ממולכד בצפון רצועת עזה.
מתחילת המלחמה קריית שמונה סופגת אש כבדה, והיא שנייה רק למטולה במספר ההתקפות עליה מצד חיזבאללה. בעיר נשמעו 250 אזעקות מאז השבעה באוקטובר והיו נפילות שמהם נפצעו תושבים, נפגעו בתים ורכוש, וכן נהרג זאהר בשארה, פועל בן 38 מכפר עין קנייא, באזור התעשייה של העיר. ב-22 באוקטובר 2023 פונו תושבי העיר ומאז הם מפונים ושוהים בכל רחבי הארץ.
"כשנמצאים בעיר יש רגעים מפחידים של אזעקות והפגזות", מספר בונה, "השבוע, אחרי עשרה ימים שקטים היו לנו כמה ימים של מטחים, אבל רוב הזמן העיר שקטה. בזמן ההספדים בראש פינה היו המון שיגורים לגליל העליון. הטלפונים של כולם השמיעו התראות ללא הפסקה. בדרך, לקריית שמונה ראינו עשרות יירוטים משני צידי הדרך, גם ברכס רמים וגם ברמת הגולן, וגם עשרות שריפות שנגרמו מהנפילות הרבות. בזמן הלוויה עצמה לא היה ירי, אבל כמה דקות לאחר שהיא נגמרה שמענו כמה פיצוצים חזקים מאוד, ככל הנראה יירוטים. אנשים היו ממושמעים ושמעו להנחיה לא להישאר בבית העלמין מעבר לנדרש".
"זה שבר בתוך שבר. אנשי קריית שמונה מתמודדים עם הווה מסובך מאוד. אנשים סובלים מזה שהם לא גרים בבית. אנחנו בקשר עם התלמידים שלנו שמפוזרים בכל רחבי הארץ. יש לנו 320 תלמידים שלמדו השנה ב-101 בתי ספר שונים. ומהשטח אנחנו יודעים שמצב קשה מנטלית. אנשים לא רואים אופק, אנשים לא רוצים מלחמה ולא הרוגים, אבל מבינים שאם לא תהיה מלחמה אלא הסכם שלא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו, זה יהיה זמני. עכשיו הפחד הוא לא מקטיושות אלא מפלישה של מחבלי רדואן. אם לא יגיעו עכשיו, יגיעו בעוד שנה או בעוד כמה שנים. זה החשש הגדול של התושבים".
