שתי שאלות קבועות טלי אשר מציגה למרואיינים שלה בסיום השיחה איתם. הראשונה היא "מהו הנס שלך?", והשנייה – "לאיזה נס אתה מייחל?". רבות מהתשובות לשאלה הראשונה הן בסגנון "הבת שלי", "אמא שלי", "בן הזוג שלי". זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל מאחר שנושא הפודקאסט הוא התמודדות נפשית והחיים לצידה, התשובות האלו מקבלות רובד אחר. כשאמא קוראת לבתה המתמודדת "הנס שלה", ובבד בבד מבקשת את נס החלמתה, שום דבר כבר אינו טריוויאלי.
מאיה, אחת המרואיינות, גילתה ביום הולדתה החמישים שבתה הצעירה מתמודדת עם הפרעת אכילה. נחושה בדעתה לנצח את המפלצת שחטפה את הבת, פתחה האם במחקר. חברה פסיכיאטרית סיפרה לה על גישה חדשה שמשמשת היום בארצות הברית קו טיפולי ראשון להפרעות כאלה, ומאיה אימצה את השיטה, הצילה בעזרתה את בתה, והיום היא עוסקת בהפצת הבשורה הלאה.
מרואיינת אחרת, ברוריה שרמן, שימשה אחות ראשית בקופת חולים לאומית, אבל דבר לא הכין אותה לנסיבות שבהן פגשה את המערכת מצידה השני: בתה, בת 26, עברה ניסיון אובדני, והיחס המשפיל שקיבלה מהמוסדות הרפואיים זעזע את שרמן עד היסוד. בעשור שחלף מאז היא התעקשה לחולל שינוי במודעות של הצוות הטיפולי בבתי חולים ובקופות החולים אל צעירים כאלה ואל משפחותיהם, והותירה חותם של שיח מכבד ופתוח.
ולפעמים הנס המיוחל לא קרה, אך ניסים אחרים באו לעולם. כך בסיפורו של הרב שלום המר, שבתו גילה שמה קץ לחייה כשהייתה בת 18. את הכאב העצום הוא ניתב להקמת ארגון הפועל בתחום של מניעת אובדנות באמצעות הרצאות, ייעוץ וליווי. בסוף כל פעילות כזאת הוא חש שבתו נמצאת איתו: ברכב, באולם ההרצאות או בבית. בשקט־בשקט, הוא מספר, הוא מקפיד תמיד להגיד לה תודה.
גם גל נסים־עמנואל איבדה את אחיה האהוב מושיק בן ה־33 בשל אובדנות. העמותה שייסדה, מש"ה (מילים שעושות הבדל), מלווה אנשים במשבר נפשי ומנסה לסייע להם. בפרק מיוחד שהוקלט אחרי אירועי 7 באוקטובר – שהיו טריגר לשורה של מקרי אובדנות – אשר מסבירה שהאחריות לגורלם של הנתונים בסיכון בידי סביבתם.
אנו נפגשות בביתה במודיעין, לרגל סיום העונה השנייה של ההסכת "מי רוצה נס". "זה הניסוח שלי לשאלה מי רוצה לשבת איתי לקפה", אומרת אשר. "בכלל, יש לי עניין עם ניסים. אני מגדירה את עצמי כנס רפואי, אבל לא במובן הפיזי. יש לי גישה אופטימית לחיים ואני נושאת תקווה, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות מקורות החיים שלי. אני מאמינה שהיסוד הניסי הוא מעין שריר שאפשר לטפח. אדם שסובל יכול לבחור איך להתייחס לחיים שלו: לא צריך לטייח את הכאב, אבל אפשר לראות לצידו את היסוד הניסי, לחיות בהכרת הטוב".
משא מתמשך של כאב וסבל היא פגשה כבר בילדותה, כבת זקונים לשני שורדי שואה. "אבא שלי היה פרטיזן, ואמא שלי הייתה אסירה באושוויץ וסיימה את מלחמת העולם השנייה על סף מוות. גם בארץ היו להם הרבה תלאות. אני הייתי הראשונה ששמעתי את הסיפורים שלהם, כך שהתנועה של להפקיד סיפור קשה בידיי, מוכרת לי מילדות.
"סף הכאב הפיזי שלי נמוך, אבל סף הכאב הנפשי שלי הוא כמעט אין־סופי. אני יכולה לשאת סבל ולהכיל אותו, ואני רואה בזה שליחות. אי אפשר להגיד שלא כואב לי; לפעמים אני בוכה בראיונות. ובכל זאת, אני יודעת שאסור לי לבזבז את היכולת הזאת. כשיש לך התמודדות נפשית, והאנשים סביבך שואלים אותך מה שלומך, לפעמים הם לא באמת רוצים לשמוע את התשובה, או רוצים רק לשמוע ש'הכול טוב'. כשאני שואלת, אני רוצה את התשובה האמיתית, בידיעה שאני יכולה להכיל אותה. מטרת העיסוק בהתמודדות נפש היא לחזק לא רק את מי שמתמודד איתה, אלא גם את מי שחי לצידה, ולא תמיד יודע מה נכון לעשות. בדיוק כמו שהמהפכה של מי־טו גרמה לנו להבין שאין די בעידוד נשים וגברים לדבר על פגיעה מינית, צריך גם לדאוג שהחברה תדע לקבל את זה בצורה נכונה".
