עשרות אלפי פריטים מימי השואה נתרמו למוזיאון יד ושם מאז הקמתו מהניצולים עצמם ומבני משפחותיהם – מסמכים, תצלומים ויצירות אמנות ששרדו את נוראות המלחמה ומספרים את סיפוריהם של הניצולים ושל הנספים הרבים. ביום שני נחנך משכנם החדש של האוספים, בקמפוס מורשת השואה על שם משפחת מושל. עד כה אוחסנו הפריטים הרבים ברחבי המוזיאון, לאו דווקא בתנאי שימור מיטביים. משכנם החדש ביד ושם, שכולל בתוכו את משכן האוספים על שם משפחת דוד ופלה שאפל, יבטיח את שימורם לדורות הבאים, ויציע אפשרויות נוספות לחשיפתם לציבור הרחב.
"ביד ושם יש מגוון אוספים, שחלקם מתכתבים זה עם זה", מסבירה נעמה גליל, מומחית תוכן באגף חינוך ולמידה ביד ושם. "למשל, עדות מצולמת של ניצול שואה ותצלומים או חפצים שקשורים אליה. השאיפה היא להכניס למתחם עדות של אדם, מסמכים, תמונות או חפצים שהוא או משפחתו מסרו, ולעיתים פרטי אמנות, כך שהמכלול יעניק תמונה של סיפורי הניצולים".
אחד הפריטים המוצגים הוא טלאי צהוב שיהודי סלוניקי קיבלו בפברואר 1943, מאוחר יחסית במלחמה. "זהו הטלאי היחיד בתולדות השואה שיש עליו מספר – שנועד לשילוח היהודים לגטו אך גם לגזל רכושם בידי הגרמנים", מספרת גליל. "כל אחד מן האוספים הללו זקוק לשימור, והרבה פעמים גם לתוספת תחקיר. חלק מהפריטים הללו עתיקים מאוד. ראשוני התצלומים הם מ־1870. המטרה של משכן האוספים היא לספק את תנאי השימור".
בחנוכת המבנה השתתפו נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, שר המורשת עמיחי אליהו, יו"ר מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו, יו"ר יד ושם דני דיין, יו"ר יד ושם לשעבר אבנר שלו, ניצולי שואה ומשפחות התורמים. בזכות המעבר למשכן החדש ייחשפו לראשונה תעודות, מסמכים ותמונות שנמצאו על בגדיהם של יהודים שנשלחו אל מחנה העבודה ומחנה הריכוז קלוגה שבאסטוניה, שרובם נרצחו. אוסף הפריטים הללו שכן בארכיון בעיר טאלין באסטוניה, ולפני כמה שנים נשלח ליד ושם ביוזמת ממשלת אסטוניה. האוסף הגיע לא מקוטלג, חלק מהמסמכים והתצלומים היו חרוכים, ומכלול הממצאים דרש עבודה רבה שלא הסתיימה עד היום.
מחנה קלוגה, שהוקם בקיץ 1943, היה אחד המחנות הגדולים שהוקמו באסטוניה. לדברי גליל, המחנות במדינה הוקמו רק לאחר שנרצחו יהודי אסטוניה עצמם: הקמתו של מחנה קלוגה הייתה קשורה למתקפה בחזית לנינגרד, ולכך שהצבא הגרמני היה זקוק לידיים עובדות לצורכי ייצור. 3,000 האסירים, גברים ונשים, שהוחזקו במחנה, הובאו לשם ברובם מגטו וילנה בין אוגוסט לספטמבר 1943. "אלו ימי שלהי גטו וילנה, שחוסל ב־23 בספטמבר באותה השנה", מספרת גליל. "הנאצים גירשו את אלפי יהודי הגטו למחנות באסטוניה. מלבדם רוכזו במחנה גם יהודים ששולחו מקובנה ומאזורים אחרים בליטא, ו־100 שבויי מלחמה סובייטים. גם ילדים היו שם, שהובאו על ידי הוריהם בדרכי הסוואה. במחנה קלוגה הוקמה תעשיית מלחמה, מפעלי מלט ולבנים, והייתה שם גם מנסרה".
ביולי 1944 שמעו האסירים שווילנה נפלה בידי הסובייטים ופצחו בחגיגות. "הם ראו בזה את ראשית גאולתם. אלא שנוכח פתיחת המתקפה של הצבא הסובייטי לעבר אסטוניה, הגרמנים החלו להעביר את האסירים למחנה הריכוז שטוטהוף בפולין. באמצע ספטמבר התמוטטה החזית הגרמנית, והם לא הספיקו להעביר את כל האסירים ממחנה קלוגה וממחנה לאגדי. ב־18 בחודש הם הוציאו להורג את אסירי לאגדי, ולמחרת הקיפו אנשי אס־אס את אסירי קלוגה בכיכר המסדרים, ואמרו להם שהם עומדים להתפנות לגרמניה כי בקלוגה אין עוד עבודה.
"על 300 האסירים החזקים ביותר הם ציוו לשאת קורות עץ מהמנסרה אל עבר היער הסמוך, ותוך כדי כך התחילו להוציא אותם להורג. השיטה הייתה אכזרית ביותר: סוחבי קורות העץ נדרשו להישכב על גבם, ואז הם נורו על ידי הנאצים. הקבוצה הבאה עשתה את אותו הדבר, וכך נוצרו מדורות אנושיות. לעת ערב הנאצים הציתו את הגוויות, אך לא נשארו לוודא את היעלמות הראיות".
שלושה ימים לאחר מכן הגיעו חיילי הצבא הסובייטי למחנה וגילו את גוויות הנרצחים, אך גם עד מאה אסירים שהתחבאו במחנה או ברחו ליער. "היו גם יהודים בקרב החיילים, והם ביקשו לכבד את הנרצחים ולהביאם לקבורה פרטנית", אומרת גליל. "ותוך כדי מצאו בכיסי בגדיהם פריטים שהם סחבו לגטו וילנה ומשם למחנה קלוגה. בכיס של מעיל הכניס אדם את כל חייו. מרתק לראות אילו פריטים אנשים בחרו לקחת איתם כשעקרו אותם מהחיים המוכרים אל המחנות. אלו בחירות חשובות לאדם, מהן פיסות החיים שהוא בוחר לשאת עמו, זיכרון אחרון מהחיים הקודמים".
עשרים שחקנים בבור
בבגדיו של שבתי בלכר, שחקן יהודי מווילנה, נמצאה תעודת השחקן שלו הכתובה ביידיש. התעודה נמצאה חרוכה ואיתה גם תצלום אשתו השחקנית גניה בלכר שפירא, שנרצחה אף היא. הצלבת שמו ומסמכיו של בלכר עם דף העד שכתבה אחותו לאה מלקובסקי בשנת 1989 אפשרה לחשוף את סיפורו. "בלכר נולד ב־1906 בווילנה", מספרת גליל. "לפי אחותו הוא נהג להתגנב לתיאטרון בעיר, שהיה מפותח מאוד בין שתי מלחמות העולם וגם בגטו. ב־1921 הוקם סטודיו לתיאטרון ובלכר הצטרף אליו כשחקן. בביתו ברחוב סטרשון 7 התאספו האמנים היהודים שנותרו בחיים אחרי הטבח הראשוני בפונאר, פרוור של וילנה, והחליטו להקים תיאטרון, שהפך עד מהרה לאחד הגורמים החשובים בחיזוק רוחם של יהודי הגטו. לאחר מכן הוחלט גם להקים מוזיאון שיספר את סיפורי האמנים שנספו. בלכר התנדב לכתוב כרוניקת זיכרון שהוא קרא לה ביידיש 'עשרים ועוד אחד', על עשרים שחקנים שנרצחו בפונאר ועוד אחד שמת בגטו.
"לאחר חיסול הגטו מצא בולסלב בורטינסקי, פולני מתושבי וילנה, כתב יד מודפס ביידיש שנזנח בכאוס של פינוי הגטו ולקח אותו לחנותו. באותו הערב דפקו על דלתו בני משפחת אטינגן היהודית שהכירוהו וחיפשו מקלט. בולסלב חפר בור בחצר ביתו והחביא אותם שם במשך עשרה חודשים. הוא הפקיד בידיהם את כתב היד".
משפחת אטינגן התגלגלה בסופו של דבר לארה"ב, ו־15 שנה אחרי תום המלחמה מסרו את הדפים לארכיון היידיש ייִווֹ (Yivo) שהוקם בווילנה ועבר לניו־יורק. "שם הבינו שמדובר ביצירה של בלכר לזכר האמנים שנרצחו. יד ושם הכירה בבולסלב ואשתו כחסידי אומות העולם, ומשפחת אטינגן תרמה לכבודם מצפור ביד ושם שמשקיף על נופי ירושלים".
אחד מנספי קלוגה, יעקב נוח לב, לקח איתו לגטו ולמחנה את רישום הלידה שלו מ־1920 מסֵפֶר הלידות של הרבנות בווילנה. "הוא לקח איתו גם אישור על הבחינות שעבר ועל סיום לימודי התיכון בטכניקום של וילנה", מספרת גליל, "וגם מכתב מרקטור אוניברסיטת נאנסי שבצרפת ומכתב ממשרד הרקטור באוניברסיטת ברן בשווייץ, שמראים שהוא התקבל ללימודי רפואה בשני המוסדות. כל התוכניות שלו נגדעו באחת, והוא הוכרח להיות זגג בגטו".
בתמונה מ־1937 נראים לב, איש צעיר ונאה, עם ידידתו, לוסיה פיינשטוק, לימים שימל. "התמונה צולמה בכפר נופש ליד וילנה. לוסיה לא זכרה את התמונה, שצולמה בידי עובר אורח שביקש לתעד את השניים. ריגש אותה מאוד להבין שמעשרות התמונות שהיו ברשותו, הוא בחר לקחת איתו למחנה דווקא את התמונה המשותפת שלהם". שני הסיפורים הללו ואחרים יכולים כעת להיחשף לציבור ביתר קלות, בעקבות העברת האוספים למשכנם החדש ביד ושם.
