בשנים רגילות, קורס קצינים קרביים נראה בדיוק כמו הקורס שלפניו ושאחריו, למעט שינויים במזג האוויר. השנה, כל קורס נראה אחרת, שכן הצוערים משתתפים גם במלחמה בעזה, במסגרת חטיבת המילואים 261.
שלושת הקורסים האחרונים השתתפו במלחמה, אומר סא"ל אריאל גונן, מפקד גדוד גפן בבית הספר לקצינים בה"ד 1. "בראשון, מחזור 67, היינו תוך כדי הקורס הרגיל, ושבוע לפני המלחמה ירדנו מחודש של אימונים בצפון. בשבעה באוקטובר הוקפצנו מהבית, ומשעות אחר הצהריים כבר היינו בעוטף. עשינו כמה משימות בהשגת שליטה וטיהור המרחב, בעיקר בגזרה הדרומית. משם נכנסנו ללחימה תחת אוגדה 162 בצפון הרצועה. כמו כל המדינה עברנו משגרה לחירום".
מעזה הם יצאו אחרי כשבועיים, ואת טקס הסיום ערכו במגרש הכדורגל באופקים. "בשני המחזורים הבאים זה כבר השתנה, כי סידרנו את הפעילות בהתאם לצרכים של הצבא, וקבענו מתי נכנסים ומשתתפים בלחימה, לכמה זמן, על חשבון איזה תכנים ומתי משלימים אותם".
סגנו של גונן, רס"ן הבטם דרבה, מסביר כיצד החליט הסגל אילו תכנים יישארו ומה ייחתך החוצה. "יש הכשרות יסוד שדרושות ללחימה ולא ויתרנו עליהן כמו חבלה, התמקצעות על פק"לים, תרגילי מסגרת שממוקדים למלחמה ועוד. במחזור השני, שבועיים אחרי תחילת הקורס נכנסנו לעזה לתקופה ארוכה של שישה שבועות. בשבועיים האלה עבדנו בעיקר על אורגניות, עשינו הרבה תרגילים, והדגשנו שלמרות שהם בקורס, בלחימה הם לוחמים ולא צוערים. יש להם יותר ראש על הכתפיים, ובדרך כלל בקורס יש יותר מקום לצוער להתבטא, ומפקד הצוות נמצא בתפר שבין מפקד למדריך, אבל בשבועיים האלה תרגלנו מצב שבו המפק"ץ מתפקד כמפקד מחלקה והצוער הוא לוחם. חילקנו פק"לים בצורה מסודרת, לפי ההכשרה המוקדמת שלהם ביחידות. יש להם בסיס טוב וחזק, וחשבנו מה קריטי ללחימה. לצוערים זה היה טבעי, הם חיכו להיות חלק מהלחימה, ובלחימה לומדים הרבה דברים מעבר לתוכן שיש בהכשרה".
רס"ן הבטם דרבה: "אם לא היינו מכניסים את הצוערים ללחימה מחשש לקציני העתיד היינו חוטאים לתפקידנו. כשיש הזדמנות להיות חלק מהמלחמה, אנחנו משתתפים. הסיכון הוא חלק מהמקצוע"
כל אחד מגיע מיחידה שיש בה נורמות אחרות. איך עושים יישור קו בין כולם?
"הבסיס הרחב של כולם זהה", משיב המג"ד גונן, "זו השלמה של קורס קציני חי"ר. כולם עברו טירונות, אימון מתקדם, וב־90 אחוזים זה דומה – מהשימוש באמל"ח ועד לחימה במסגרת של מחלקה ופלוגה. השאר הוא דברים שכל יחידה מדייקת לעצמה. פה אנחנו חוזרים לבסיס, לשפה המשותפת של כולם. האיכות של האנשים מאפשרת ליצור בזמן קצר אורגניות, אמון ושפה משותפת".
לא שולחים, מובילים
אחרי שמונה חודשים מפרכים הסתיים אתמול מחזור 69 של קורס קצינים קרביים, והצוערים קיבלו דרגות סגן־משנה בנוכחות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. במהלך המלחמה נהרגו ארבעה צוערים מהגדוד: יעקב איליאן, שי איילי, עומרי שוורץ ונתנאל איתן. כמה צוערים נפצעו, השתקמו והיו לקצינים; אחרים עדיין בשיקום.
לא היה חשש להכניס ללחימה את קציני העתיד של צה"ל? יש לזה לא מעט השלכות.
"נכון, אבל אין באמת דילמה", משיב סא"ל גונן. "אנחנו במלחמה, ואין ספק שצריך להשתתף בה. צה"ל מושתת על זה שקצינים הולכים לפנים, וגם גדוד גפן צריך ללכת לפנים. היינו מהראשונים שנכנסו לעזה ברגל, אחרי הכוחות המשוריינים. זה מסר – אנחנו גדוד של מפקדים שמובילים את ההתקפה. להשתתפות בלחימה, גם אם לרגע מסוים אתה לוחם ולא מפקד, יש ערך גדול ללמידה של הצוערים, כי נקודת המבט של צוער היא להסתכל על סיטואציה ולחשוב איך היא תיראה כשהוא יפקד על מחלקה. הטמענו בתוך המלחמה למידה בהקשרים של פיקוד ומנהיגות, ולא רק לקחים מבצעיים. איבדנו אנשים, נפצעו לנו צוערים, וזה כואב ומצער אבל זאת מלחמה. איבדנו מפקדים בכירים בכל שרשרת הפיקוד, כי בצה"ל המפקדים מובילים.
"כשהייתי מפקד סיירת גבעתי בשומרון עד לפני שנה, סיימנו מבצע משמעותי בקסבה של שכם מול התארגנות 'גוב האריות'. כשיצאנו התראיינתי ושאלו אותי איך זה לשלוח לוחמים למבצע מורכב עם חילופי אש. אמרתי שאני לא שולח אותם, אני מוביל אותם אחריי. בעבר הייתי כמעט שנה בקורס בארצות הברית, ופגשתי שם אנשים מצבאות שונים. כשהתחילה המלחמה פה הם התעניינו איך הולך, וגם תהו איך אצלנו מפקדים בכירים נהרגים, הרי אצלם המפקדים נשארים מאחור. הם גם לא הצליחו להבין איך זה שבמלחמות בעולם אנשים בורחים מגיוס, ופה אנשים מתעקשים להשיג טיסות כדי לבוא להילחם. אלו דברים שיש לנו מה להתגאות בהם כעם".
"אם לא היינו מכניסים אותם, מתוך חשש לקציני העתיד, היינו חוטאים לתפקידנו", מוסיף דרבה. "אחרי כמה הרוגים היה שיח שאולי יוציאו אותנו החוצה כי לא רצו שקצינים ייפגעו, אבל האמירה שלנו וגם של הצוערים הייתה ברורה: כשיש הזדמנות להיות חלק מהמלחמה, אז משתתפים כמה שצריך. הסיכון הוא חלק מהמקצוע".
הפעם הקודמת שבה נלחם הגדוד ברצועת עזה הייתה לפני עשור, במבצע צוק איתן. בתקרית קשה נהרג מפקד גדוד גפן דאז, סא"ל דולב קידר, עם החפ"ק שלו. "כשרוצים לנצח, ואנחנו רוצים לנצח, צריך להבין שיש לזה מחיר. הדם של כולנו שווה. אני והבטם היינו בפנים, וכך גם מפקדי הפלוגות", אומר המג"ד, ומציין כי הופקו לא מעט לקחים מהלחימה של הגדוד בעשור הקודם. "בעיקר במעבר מגדוד שעוסק בהכשרה לצוות קרב גדודי, היבטים ארגוניים, וגם שמירה על כשירות עם המילואימניקים שלנו".
דרבה: "ההיבט המבצעי קיבל משקל משמעותי. בקורס לא תמיד נוגעים בדברים שקשורים לזה ולכוננות שיש לנו, אבל היא קיימת, ולא מפתיע שגדוד גפן מופעל. אפילו מצפים שנופעל למשימות איכותיות יותר ובשלב מוקדם, כי אנחנו חזקים ועם כוח אדם מהטובים שיש".
מקום לביקורת
השפעת המלחמה ניכרת בקורס. "אם לפני שנה היינו צריכים לומר למישהו 'אתה עומד להוביל אנשים בקרב', ולהסביר לו את הסיסמה הצה"לית 'מחר מלחמה', היום לא צריך להגיד את זה", אומר גונן. "אמרנו להם 'כשתסיימו פה, חלקכם ילכו ישר למחלקה שנמצאת במלחמה, כי המ"מ הקודם התחלף או קרה לו משהו'. קרה שצוערים סיימו את הטקס ביום חמישי, ולמחרת היו על ג'יפ בתוך עזה. הצביעו להם על בניין ואמרו 'בקומה השלישית המחלקה שלך מחכה לך, תפוס פיקוד'. דיברנו על השתלבות בתפקיד תוך כדי מלחמה, עשינו התאמות".
סא"ל אריאל גונן: "אם לפני שנה היינו צריכים לומר לצוער 'אתה עומד להוביל אנשים בקרב', היום לא צריך להגיד את זה. קרה שצוערים סיימו את הטקס ולמחרת היו על ג'יפ בעזה"
גם המעבר ההפוך, מלחימה להכשרה, היה כרוך באתגרים. רס"ן דרבה: "במחזור שעבר הם היו במשך חודש וחצי בעזה, דבוקים למפקד הצוות, במרחק פיקודי קטן ועבודה לפי פקודות. כשחזרו לכאן היינו צריכים לעשות כמה ימי הכנה של מעבר ממלחמה לקורס, לכבד את הנהלים ואת הנורמות שיש כאן, כמו משובים וציונים. בקורס, המפק"ץ יודע הכול יותר מהצוער, הוא מכיר את התכנים ואת לוח הזמנים; במלחמה יש לצוערים יתרונות שאין למפקד, רעיונות לתחבולות ושיטות מסוימות. המעבר הזה דורש בגרות והבנה של שני הצדדים".
בה"ד 1 לא חווה מהפכים במהלך השנים, אך המלחמה גרמה לכמה שינויים. מספר הצוערים גדל בכל הגדודים, כולל גדוד גפן שגדל בכמה עשרות צוערים, "מתוך הבנה שלא מעט קצינים נפגעו, וגם מתוך ראייה קדימה ודיבורים על הגדלת סדר הכוחות", אומר סא"ל גונן. בנוסף נפתח קורס קצינים במילואים, שמכשיר לוחמים שלא הוסמכו לקצינים בשירותם הסדיר, לקצינים בשירות המילואים שלהם. המחזור השני של הקורס הזה מצוי בעיצומו.
"החניכים שלנו ראו אותם, אנשים מבוגרים מהם ובעלי משפחות, מדהים שהם עשו את זה. ההיענות הייתה בלתי רגילה. על כל מקום פנוי היו כמה וכמה מתמודדים. עזרנו להם עם התכנים, התרגילים ולוחות הזמנים, אבל ההובלה היא שלהם, וגם המפקדים שלהם במילואים. זה היה קורס דחוס של שישה שבועות, שהתבסס על ניסיון ובגרות של אנשים שהגיעו מהשטח עם בסיס איתן", אומר גונן.
איך הממלכתיות של בה"ד 1 מסתדרת עם נוכחות של אנשי מילואים, שיש להם תפיסות מגובשות וביקורתיות?
גונן: "אני מניח שהשיח שם שונה ממה שמתקיים פה. יש שם יותר בשלות, בגרות ופתיחות. בבה"ד 1 מבינים שמדובר באזרחים במילואים ולכן היו התאמות באורך הקורס, ביציאות הביתה ובפטורים מתורנויות ושמירות".
על רקע המלחמה, היה אצלכם מקום לשאלות שלא נשאלות בדרך כלל?
"היה יותר מקום לביקורת, ויותר פתיחות לשתף", אומר גונן. "לא שזה לא היה קיים בעבר, אלא שהחשיבות התחדדה. לעמוד מול הפקודים, ולומר כאן וכאן טעינו. אנחנו רוצים ללמד איך נכון להתנהל כמפקדים, ובראייתנו נכון שמפקד יאמר לפקודים שלו איפה הוא טעה ואיך אפשר היה לפעול אחרת".
סוגיית גיוס החרדים עלתה?
"היו הזדמנויות שבחרנו לעסוק בזה, והיו מקומות שלא. יש קו שממנו ואילך הדיון הופך לפוליטי והוא לא שייך לקורס. אין לנו עניין לדבר על מי בכנסת צודק ומי לא. כשזה קשור לצבא, כמו איך כמפקד תשלב חיילים עם דעות שונות ותפקד על אוכלוסייה מגוונת, זה רלוונטי. אנחנו כקצינים לא יכולים להשפיע על מי יתגייס".
זו גם סוגיה ערכית של שוויון בנטל. מה הם יגידו לחייל שישאל על זה?
"ברור שזאת סוגיה ערכית, אבל הדיון בה וההחלטות הן לא שלנו, אז מה יעזור לי לומר דעה לכאן ולכאן? אני מדבר עם הצוערים על למה אנחנו פה ולא על 'למה הם לא פה'. אנחנו פה כי אין לנו מדינה וצבא אחרים, ואנחנו רוצים להילחם כמה שצריך כדי שנחיה פה בצורה טובה. למה מישהו אחר לא פה? לא יודע, צריך לדבר איתו".
מיעוט הוא רק מיעוט
סא"ל אריאל גונן, נשוי ואב לשניים, עשה את כל המסלול הצבאי שלו בגדוד הסיור של גבעתי, מלוחם ועד מפקד הסיירת, תפקיד שסיים לפני שנה. הוא גדל בכוכב־יאיר והתחנך במוסדות ציוניים־דתיים ("דילגתי בין מסגרות, לא הייתי תלמיד ממושמע"). בחודש הבא ייכנס לתפקידו כמפקד חטיבת שומרון. דרבה, נשוי ואב לשישה – בתו הקטנה נולדה במהלך המלחמה – התגייס גם הוא לגדס"ר גבעתי, ואף היה מפקד כיתה בצוות שגונן פיקד עליו. הוא מילא תפקידים גם מחוץ לחטיבה, כולל הקמה וליווי של יחידות מעורבות. באופן חריג זו הפעם השלישית שלו כסמג"ד גפן. בצבא הוא ידוע כמי שהחזיק במשך עשור בתוצאה הטובה ביותר בבוחן "לורן משופר" של בה"ד 1, הבודק ביצועים פיזיים שונים. הוא יצטרף לגונן בתחנה הבאה, כקצין אג"ם של חטיבת שומרון.
את ההכנות לגזרה הנפיצה עורך המח"ט הבא מזה תקופה ארוכה. "בתפקידים האלה לא מגיעים שלושה ימים לפני התחלת התפקיד ויושבים על כמה מסמכים", אומר גונן. "זה תהליך שנמשך כמה חודשים. אני מגיע לשם פעם בשבוע, מסייר ולומד תחומים שונים. בגזרות מסוימות יש עכשיו פעילות התקפית ואגרסיבית מול קיני הטרור, אבל המסר שפוגשים ביו"ש הוא שיש הרתעה מסוימת ממה שאנחנו עושים בעזה. הם מבינים שזו לא העת הנכונה להיות בחיכוך איתנו".
גם היחסים עם ההתיישבות נחשבים בעיניך אתגר?
"כמח"ט שעומד לפקד על גזרה, העניין שלי הוא ביטחוני. ברור לי שמהות הקיום שלי היא היישובים. אם לא היו היישובים, לא הייתי מח"ט שומרון. אני שמח שזה ככה, ואני מאמין במשימה ואעשה אותה עד הסוף. יכול להיות שאנחנו וגורמים בהתיישבות לא נסכים על דברים מסוימים, ושם יהיה אתגר, אבל כולנו מסכימים שאנחנו חיים בארץ ישראל, רוצים להישאר פה, וצריך לעבוד קשה כדי שזה יקרה. ייתכן שראש רשות יחשוב שצריך לפעול בדרך אחת ואני אחשוב אחרת, כי אני רואה את טובת האזור כולו והוא מסתכל על הרשות שלו, וזה בסדר".
בטקס חילופי מפקד פיקוד המרכז, אמר המפקד היוצא אלוף יהודה פוקס כי "הפשיעה הלאומנית הרימה ראש, ובחסות המלחמה ויצר הנקמה זרעה פורען ופחד בתושבים פלסטינים שלא היוו כל איום. לדאבוני, ההנהגה המקומית וההנהגה הרוחנית ברובה, לא ראתה כמונו את האיום. היא מורתעת ולא מוצאת את הכוחות לצאת בגלוי ולפעול לאור ערכי היהדות שהיא מחנכת את ילדיה לאורם. גם אם הפורעים הינם מיעוט, הרי שהשותקים נוכח פשעיהם אינם מוציאים אותם ואת מעשיהם מן הכלל".
"יש מיעוט כזה", מסכים גונן, אך מדגיש כי "99 אחוזים מההתיישבות הם מהאנשים הטובים ביותר שפגשתי בישראל. כל מהות חייהם היא ראיית הכלל וטובתו. אשאל את זה כך: בתל־אביב יש מיעוט עברייני? חיים שם מאות אלפי אנשים, מהם יש אחוז קטן של עבריינים, וצריך לנקוט כלפיהם יד קשה. אבל אם בוחרים להתמקד במיעוט הזה ולטעון שככה נראה הכלל, זאת ראייה מעוותת של המציאות. זה כמו שישדדו אותי בעיר מסוימת ואני אטען שכל העיר הזו מסוכנת. רוב האנשים לא אומרים דברים כאלה על ההתיישבות, ומי שכן, אומר את זה כי זה משרת את הדעה שלו וצר לי על כך".
גונן ודרבה, שראו את הצוערים שלהם נלחמים בעזה, מבקשים לשלוח מסר למשפחות הצוערים. "יש להן המון מה להתגאות, גם בבן שמסיים את הקורס וגם בעצמן, על החינוך שנתנו לו. אנחנו פוגשים את הצוערים אחרי שנים של חינוך וערכים שהביאו אותם לבחור בזה. זאת בחירה לא פשוטה, זו אחריות כבדה. אתה מסתכל אחורה ורואה 30 אנשים שאתה אחראי לחיים שלהם, ולהחלטות שלך יהיו תוצאות. לכן יש למשפחות הרבה במה להתגאות. שידעו שהילדים שלהן עומדים לקראת תפקידים משמעותיים מאוד עם הרבה עשייה, והן יצטרכו לתמוך בהם".
"לצד הגאווה בילד שמסיים קורס קצינים, יש למשפחות גם דאגה סביב המלחמה", מוסיף דרבה. "תדעו שהילדים שלכם עושים דבר גדול. זו תקופה היסטורית, והם חלק מהדבר הזה. התפקיד שלכם הוא לחזק אותם. כל אחד היה רוצה להיות מפקד מחלקה בתקופה הזאת, וגם המשפחות חלק מהדבר הזה".
"הם עומדים להיות בדור הניצחון", אומר המג"ד גונן. "כשנציין 50 שנה לחרבות ברזל, הם יוכלו לומר שהם היו קצינים במלחמה הזאת".
