"אני לא יכול לומר את השם שלו", מקדים ומבהיר נשיא אוניברסיטת בר־אילן, פרופ' אריה צבן, גם בלי שהעליתי את החידה המסקרנת מכולן – מיהו התורם האלמוני שהעביר מיליארד שקלים למוסד בראשותו. "בשלב הזה לפחות הוא יישאר עלום, כי זאת הייתה בקשתו. אבל הוא ידע מה הוא רוצה ומה חשוב לו, וביחד בנינו את המורשת שלו, את מה שייעשה בכסף שלו, והגדרנו איך לעשות את זה. האוניברסיטה לא קיבלה צ'ק פתוח, אלא תרומה שהייעוד שלה, הכותרת הגדולה, הוא מה שנקרא 'חוסן טכנולוגי למדינת ישראל'".
אז מה כן אפשר לומר על האיש שלפני כמה שבועות הביא את אוניברסיטת בר־אילן לכותרות? הוא יהודי־אמריקני עשיר, שהחליט להוריש את סכום העתק הזה לאוניברסיטה בצוואתו. לפני זמן מה הוא הלך לעולמו, והכסף כבר הגיע לאוניברסיטה בפאתי רמת־גן, והיא אף החלה לעשות בו שימוש. פרופ' צבן היה הרוח החיה בהשגת התרומה הזאת. כשאני שואל אותו איך מביאים מיליארד שקלים לאוניברסיטה, הוא משיב: "אני מניח שבסדרי הגודל האלה, לכל תרומה יש סיפור שונה. במקרה הזה מדובר בהיכרות של כמה וכמה שנים עם האדם. זה יהודי שראה את המדינה נולדת, ראה אותה מגיעה לגיל 75, וכל הזמן היה מודאג מעתידה. ישראל הייתה בעיניו אי קטן בים גדול ומאיים. הייתה לו ראייה גלובלית. ניהלנו הרבה דיונים על המצב הבינלאומי של מדינת ישראל – לא רק בהקשר של מי שיושב לנו על הגבולות, אלא גם התמונה הכוללת. כשהתחילה למשל מלחמת רוסיה־אוקראינה, הוא היה מודאג מאוד. שאלתי אותו 'למה זה מדאיג אותך? המלחמה רחוקה מאיתנו', והוא ענה לי: 'לא, אתה טועה. יש תנועות עולמיות שמתרחשות, ובסוף הן יכולות להשפיע על מדינת ישראל'.
"בתוך המרחב הגדול הזה, הוא חיפש איפה הוא יכול לתת את ההשפעה שלו. הוא ראה שהיתרון הטכנולוגי של מדינת ישראל הוא מה שמייצר לה ביטחון. לא רק ביטחון פיזי־מלחמתי, אלא גם ביטחון כלכלי וביטחון מדיני־בינלאומי. לתפיסתו, קשרים בינלאומיים חזקים תורמים לחוסן של מדינת ישראל, ולשם כך יש צורך ביתרון טכנולוגי. הוא גם הבין טוב מאוד שכל זה מבוסס על מדע ומתחיל מהמדע, מהאוניברסיטאות. לכן הוא החליט לשים את הונו במדע, מתוך הבנה שזאת הדרך להבטחת עתיד ישראל. מאותה סיבה הוא בחר להעביר את הכסף לאוניברסיטה ציונית, שרואה גם את היהדות העולמית, אבל היא ישראלית מאוד. זה מה שהיה חשוב לו".
"אם אני מביא לפה חוקר חדש, רק המעטפת של תנאי העבודה תעלה לי היום 1.5־2.5 מיליון דולר. גם הציוד נעשה יותר ויותר יקר, וצריך לחדש אותו כל הזמן. זה כמו הטלפון הסלולרי, שעד שאתה גומר לשלם עליו, הוא כבר ישן. כשאני קונה מיקרוסקופ אלקטרונים חדש ב־4 מיליוני דולרים, אני יודע בוודאות שבעוד שמונה עד עשר שנים הוא יהיה מיושן"
מיליארד שקל זה סכום גדול. מה אתם מתכוונים לעשות בו?
"זה באמת סכום גדול. הוא יושקע כולו בפיתוח, ולכן המשמעות שלו דרמטית. אנחנו מתרכזים בעולם של 'דיפ־טק', טכנולוגיה עמוקה. היי־טק הוא עולם מעשי ומיידי מאוד; בדיפ־טק הפן המדעי והטכנולוגי נמצא במרכז. זה לוקח אותנו למחוזות כמו אנרגיה, סביבה, בריאות. תחומים שבהם לוקח לך הרבה יותר זמן להוציא משהו חדשני, ועוד יותר זמן ליישם אותו. הכוונה לתרופות למשל, או מכשור רפואי, כל התחום של רפואה מותאמת אישית. גם לפיתוח סוללות חדשניות נדרשות כמה שנים, ועוד שנים כדי להפוך את זה לתעשייה.
"יש נושא נוסף שחשוב מאוד בעיניי, וזה כל מה שקשור ל־NLP בעברית (NLP, עיבוד שפה טבעית, הוא התחום שמאפשר למחשבים "להבין" מילים – ש"פ). תחשוב למשל על צ'ט ג'י־פי־טי: כל העולם הזה, שהוא עתיר מחקר, מתקיים בשפות שהן לא עברית. בישראל אין שוק שיצדיק את זה, אבל זה קריטי ברמה הציונית. בתחומים האלה אתה צריך להיכנס לעומק המדע כדי למצוא פתרונות טכנולוגיים. התהליך הזה לוקח הרבה שנים, אבל כשאתה מצליח זה נותן לך עומק אסטרטגי ארוך טווח. לשם אנחנו מכוונים".
מה זה אומר בפועל?
"זה אומר קודם כול להביא חוקרים מצוינים וסטודנטים מצטיינים, ולספק את כל המעטפת כדי שהם יוכלו לעבוד. כדי לשבר את האוזן, אם אני מביא לפה היום חוקר חדש, רק המעטפת של תנאי העבודה תעלה לי 1.5־2.5 מיליון דולר. אני צריך לבנות לו מעבדה, וכדי לעשות דברים מעניינים יש צורך בציוד, והציוד הזה נעשה יותר ויותר יקר, וגם צריך לחדש אותו כל הזמן. אתה במרדף בלתי פוסק. זה כמו עם הטלפון הסלולרי, שעד שאתה גומר לשלם עליו, הוא כבר ישן. אותו הדבר לגבי ציוד מדעי. מיקרוסקופ אלקטרונים חדש ומתקדם עולה לנו 4 מיליוני דולרים, וכשאני קונה אותו אני יודע בוודאות שבעוד שמונה עד עשר שנים הוא יהיה מיושן.
"כדי לא לוותר על השאיפה להיות בחזית, אני צריך להתחדש כל הזמן. בתחום הגנומיקה למשל, יש מערכות שיודעות לנתח מבנה הגנום שלך, אבל מה שלפני עשר שנים היה לוקח שעות ואפילו ימים אפשר לעשות היום באופן מדויק, יעיל וטוב הרבה יותר. או כל הנושא של חקר הקוואנטום – זה עולם שעשה קפיצת מדרגה גדולה, ואם לא נהיה שם בעוד עשור או שניים, זה כמו להיות היום מדינה בלי מחשבים. מדינה כזאת יכולה להתקיים, אבל איך היא תיראה? אגב, זה גם התחום הכי יקר. להביא חוקר קוואנטום זאת הוצאה של 3 מיליוני דולרים עוד לפני שהתחלת לעבוד".
כאב ראש ושמו ישראל
בר־אילן, יש להודות, לא מככבת בדירוגים הבינלאומיים של האוניברסיטאות שמתפרסמים מעת לעת. האוניברסיטה העברית, הטכניון ומכון ויצמן מצליחים להשתחל לרשימת מאה המוסדות האקדמיים הטובים בעולם, בר־אילן משתרכת הרחק מאחוריהם. אני שואל את פרופ' צבן אם הוא מאמין שתרומת המיליארד, והשדרוגים שיבואו בעקבותיה, יוכלו לשנות את התמונה. "בוא נעמיד את זה בפרופורציות", הוא משיב. "בדירוג שנגחאי, הדירוג המקובל ביותר, אנחנו נמצאים ברצועה שבין מקום 300 ל־400. זה בעצם בשני האחוזים העליונים של העולם. אז נכון שאפשר להיות במאיון העליון, והיינו רוצים להיות אפילו באלפיון, אבל קודם כול צריך להבין איפה אנחנו נמצאים. שנית, יש בדירוגים האלו משמעות לגודל, ואנחנו קטנים ממוסדות אחרים. יש גם משמעות לתחומים שנחקרים באוניברסיטה: ככל שאתה יותר באזור של המדעים, זה מקל עליך לטפס בדירוגים. פקולטות למדעי הרוח – או במקרה שלנו, פקולטה שלמה של לימודי יהדות – נותנות מעט מאוד ניקוד לצורך הדירוג. לא כי הן לא טובות; הן יכולות להיות מצוינות, אבל הדירוג משתמש בכלים שלא מודדים אותן. אין למשל פרס נובל ביהדות, ובהחלט יש פרס נובל בפיזיקה. כל מיני פרמטרים משפיעים עלינו, אבל התוכנית האסטרטגית שלנו אמורה להעלות אותנו בדירוגים, וכבר טיפסנו בשנים האחרונות".
בשנה האחרונה אנחנו רואים את ההפגנות האנטי־ישראליות בקמפוסים האמריקניים. האם האקדמיה הישראלית נמצאת תחת מצור?
"המצב מטריד מאוד, וחשוב להגיד שזה ממש לא רק באוניברסיטאות העילית בארצות הברית. זה קורה גם באירופה – שבחלקים ממנה המצב אפילו חמור יותר מאשר בארה"ב – וגם בדרום־קוריאה, בסין ובמקומות נוספים בעולם. כל זה מכניס אותנו למצור קשה מאוד. הבעיה הגדולה יותר היא ברובד המוסדי, כלומר אוניברסיטאות שמחליטות להחרים את האקדמיה הישראלית, לא לשתף איתה פעולה, לנתק קשרים. זה מורגש מאוד, ואני מתעסק בזה מדי יום. יש מקומות שמחליטים להחרים אותנו, ויש שאומרים לנו 'בואו נדבר רגע' – ואנחנו מנסים לדבר, אבל את המציאות אנחנו לא יכולים לשנות. חלק מהמוסדות ממשיכים בשיתוף הפעולה איתנו, מתוך אמונה שחרמות פוגעים בחופש האקדמי ובתפיסה שלהם את עצמם כבעלי פתיחות אקדמית. אבל למרבה הצער זה המיעוט; הרוב תופס כרגע פוזיציה מאוד לא נוחה לנו.
"כולנו נרגיש את החרם האקדמי בצורה קשה. כדי להיות בחזית, חייבים שיתופי פעולה עם העולם. ההיסטוריה הראתה את זה אינספור פעמים. זה מתחיל במחקר, וממשיך באיכות הסטודנטים, בתעשייה ובכל דבר שתרצה. כל מקום שנכנס למצב דומה – זה לקח מיד את כל המדינה והוריד אותה למטה"
"לפעמים ניתוק הקשרים נובע ממחשבה שאם הם ילחצו עלינו, על האקדמיה הישראלית, ייווצר לחץ על קובעי המדיניות בארץ. אני מנסה להסביר להם שאין לי אפילו התחלה של השפעה על הממשלה, זה בכלל לא נמצא שם. אחרים אומרים 'אתם עושים דברים נוראים, ואנחנו לא רוצים להתעסק אתכם'. אבל מעבר לשתי התפיסות הללו, הרוב אומרים: 'מה אני צריך את כאב הראש הזה? אנחנו בכלל לא נכנסים לשאלה אם מה שישראל עושה הוא טוב או רע. יש מספיק מדע בעולם, אין סיבה להיכנס לפינה הזאת, עדיף פשוט לוותר'. זה החלק שהכי קשה להתמודד איתו. כך או כך, המצב מחריף מיום ליום".
עד כמה יש לכך השפעה על מדינת ישראל?
"אני לא רוצה לקרוא לזה אסון, כי את המילה הזאת אנחנו שומרים היום לאירועים שההשפעה שלהם מוחשית יותר, אבל זה עדיין נורא ואיום. בהיבט המעשי זה כבר משפיע עליי כחוקר וכנשיא אוניברסיטה, אבל לא יעבור הרבה זמן עד שכולנו כמדינה נרגיש את זה בצורה קשה. אם האקדמיה הישראלית לא בחזית העולמית, כל המדינה לא בחזית. וכדי להיות בחזית חייבים שיתופי פעולה עם העולם. ההיסטוריה הראתה את זה אינספור פעמים. זה מתחיל במחקר, וממשיך באיכות הסטודנטים, בתעשייה ובכל דבר שתרצה. כל מקום שנכנס למצב דומה – זה לקח מיד את כל המדינה והוריד אותה למטה. אני לא חושב שאנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו.
"אנשים לא תמיד מבינים את התרומה של האקדמיה למערכת הזאת שנקראת מדינה, אבל תסתכל ותראה מה ההשפעה של האוניברסיטאות בכל התחומים – המקצועיים, הטכנולוגיים, המדעיים; ברפואה, בפסיכולוגיה, בכלכלה, במדעי המחשב, בעבודה סוציאלית. כאשר האקדמיה נסוגה, המדינה נסוגה. וזה קורה מיד. לא צריך ללכת לקצה, לתעשיות המורכבות ביותר. לכן אנחנו מודאגים מאוד. אני לא אוהב את עמדת המתריע בשער, כי אני לא המתריע, אני פשוט חלק מזה. אני גר פה, הילדים שלי והנכדים שלי פה. אבל אנחנו צועדים בנתיב מאוד לא טוב. לא הכול תלוי בנו, צריך להודות בכך, אבל זה מה שקורה".
כשאתה מסתכל על ההפגנות בארה"ב, שנדמה שיצאו משליטה, אתה חושש שמשהו מסגנון המחאה הזה יגיע גם לכאן, לקמפוסים בישראל?
"תמיד כשמפתחים שיטת מחאה, יכול להיות שמישהו ירצה להעתיק את זה. אבל האמת היא שהאקדמיה הישראלית מנוסה בדברים האלו. עמדנו בפני הפגנות מסוגים שונים והבעת דעות מסוגים שונים, ואני חושב שבסך הכול, בתוך המרחב הזה, התנהלנו בצורה טובה ולא הגענו למקומות קשים. נכון, נאמרו דברים סוערים ולא נעימים שלא תמיד אהבנו לשמוע, מכל הכיוונים, אבל אלה היו דברים שאנחנו יכולים לחיות איתם. זה עניין ניהולי, ואני לא רוצה לתת ציונים למי שניהל את העניינים במוסדות, אבל עובדה שיש קמפוסים שעצרו את זה מהר מאוד ויש כאלו שלא הצליחו – אולי גם לא ניסו, או לא ידעו מה לעשות. אני באמת לא יודע מה מערכת הלחצים שהם עמדו בה.
"אני חושב שכאן באוניברסיטה עמדנו באתגרים האלו באופן יפה. באחד הימים התקיימו פה שתי הפגנות במקביל, ממש באותה שעה – אחת בעד הרפורמה המשפטית ואחת נגדה. אמרתי לקצין הביטחון שלנו: 'למה אתה ממקם אותן זו מול זו? שים הפגנה אחת בדרום הקמפוס, ואחת בצפון הקמפוס'. זה מרחק של 15־20 דקות הליכה. הוא אמר לי שהוא בטוח שיהיה בסדר, והוסיף שלא כדאי לפזר את אנשי הביטחון, ועדיף שכולם יהיו במקום אחד. אז ירדתי למטה לראות מה קורה, ובאמת שתי ההפגנות התקיימו באותו אזור, ובסוף קבוצה אחת התחילה לשיר 'התקווה' והקבוצה השנייה הצטרפה אליה, וכולם חזרו לכיתות ביחד. לאורך שנה וחצי הייתה פה הזדמנות להכול, אבל האירוע נוהל. לפעמים לא כולם אהבו את איך שזה נוהל, אבל זה נוהל. אני חושב שגם התוצאות בקמפוסים בארץ היו בסך הכול בסדר".
הטבה שגוררת הרעה
שנת הלימודים הזאת הציבה את האקדמיה הישראלית מול אתגר נוסף, מורכב במיוחד: קיום לימודים בצל המלחמה. פרופ' צבן, שמכהן זה שנתיים כיו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות, מספר שהוא גאה מאוד בגוף הזה ובהתמודדות שלו עם המצב שנוצר. "תחשוב, אנחנו תשעה מוסדות שנמצאים בתחרות תמידית. אנחנו מתחרים על חוקרים, על סטודנטים, על מענקי מחקר, על הכול. ובכל זאת הצלחנו לייצר יחד את מרב הוודאות שיכולנו לתת לסטודנטים המשרתים במילואים. מיד כשפרצה המלחמה החלטנו לדחות את פתיחת שנת הלימודים, ליווינו את המילואימניקים, הענקנו מלגות עוד לפני שידענו מאיפה נשלם אותן, טיפלנו בנושא המעונות. כולנו דחינו יחד את פתיחת שנת הלימודים בצורה מבוקרת ומסודרת ומתואמת, שלא יהיה אחד שאצלו כן התחילו ללמוד ואחר שאצלו עוד לא התחילו, כי זה ייצור מתחים. בהתחלה אמרו לאוניברסיטאות שעד תחילת דצמבר כולם בבית, הבטחה מהצבא. בשלב הבא אמרו לנו: לא, עד 24 בדצמבר כולם משוחררים. אחר כך זה נדחה ל־31 בדצמבר.
"חיכינו עד שהגענו לקצה, לרגע עד שהמשמעות הייתה אובדן שנת לימודים, ואז כולנו יחד פתחנו את השנה אל מול קשיים והתמודדויות לא קלות. יחד בנינו מתווה הקלות לסטודנטים, ובשיח פורה בינינו חיפשנו מענה לבעיות. עסקנו גם בשאלות כמו יחסי יהודים וערבים בקמפוסים, וניסינו להבין איך תיראה פתיחת השנה ואיך מלווים את הסטודנטים. לנו בבר־אילן יש כ־20 אלף סטודנטים, ובשבועיים הראשונים של המלחמה יצאו מפה 20 אלף שיחות טלפון. כל סטודנט, חוץ מאלו שהיו בעזה ולא ענו, קיבל שיחה – 'מה שלומך? אם אתה צריך משהו, אנחנו פה'.
"בהמשך היו לנו סטודנטים שחזרו שבוע לפני סוף הסמסטר, וגם בהם היינו צריכים לטפל. אני יודע כמה זמן ומאמץ השקענו בנושא. סיפקנו להם חונכים, מרצים נתנו שיעורים פרטיים, בנינו כל מיני מתווים. ובסוף, כשאתה בודק את ההצלחה של המילואימניקים בבחינות של סוף סמסטר א', אתה רואה שהציונים שלהם לא נפלו מאלה של הסטודנטים האחרים, אפילו עלו עליהם במעט.
"תמיד יש מי שזה לא מספיק בשבילם ומי שזה יותר מדי בשבילם. אין מה לעשות. צריך לזכור שבשיא היו לנו למעלה מ־5,000 סטודנטים מגויסים מתוך 20 אלף, ואם מסתכלים רק על הסטודנטים לתואר ראשון, רואים שאצלם שיעור המילואימניקים גבוה עוד יותר. היו לנו גם מרצים שגויסו, וברגע זה יש לנו 1,200 סטודנטים במילואים. כולם התגייסו ואנחנו מודים להם על זה. ואם לחזור לועד ראשי האוניברסיטאות – אני חושב שכולם פעלו במשותף לתת ודאות, לייצב את המערכת ולהעניק הרבה אמפתיה ותמיכה למילואימניקים. זה מאמץ ענק, שעדיין נמשך".
לנוכח המאמצים הללו חורה לפרופ' צבן היחס שקיבלו הוא וחבריו מוועדת החינוך של הכנסת. בדיון באמצע חודש מרץ החליטה הוועדה לקדם חקיקה שתחייב את האוניברסיטאות להעניק פטור נרחב מלימודים וציוני עובר לאנשי מילואים בהיקף של כשליש מהתואר הראשון ועד חצי מהתואר השני, אף שלא ניגשו למבחנים. מנגד טענו ראשי האוניברסיטאות כי זו תהיה פגיעה באוטונומיה האקדמית, וכי מקבלי התארים "מטעם הכנסת" לא באמת ייהנו מההטבה, מכיוון שהתואר שלהם לא יכובד. לבסוף סוכם כי האוניברסיטאות יעניקו למילואימניקים פטורים בהיקף נמוך יותר, תוך התאמה למשך שירות המילואים.
"יש כאן גופים שיצאו מגדרם כדי לסייע, ובמקום לשבח ולהשתבח תוקפים אותם", אומר צבן. "בסוף הגענו להסכמות, אבל אמרתי בוועדה שכאשר אתה עובר נקודה מסוימת ונותן עוד הקלות, אתה מזיק למילואימניקים. אתה לוקח אנשים במצב רגשי ונפשי כזה שהם יהיו מוכנים לקבל כל הקלה, ואתה פוגע בהם. אחר כך, כשהם ילכו לחפש עבודה, כולם יהיו מאוד נחמדים אליהם, אבל לא יקבלו אותם, או שהם יהיו בעדיפות נמוכה. זה לא נכון לקחת אנשים שהרגע חזרו ממילואים, והמצב שלהם ממילא לא מדהים, ולדחוף אותם למקום כזה. הפתרון הוא ללוות אותם ולהוביל אותם בעדינות, ועם כל התמיכה האפשרית, כך שתהיה להם תעודה כמו שצריך, והם יוכלו להתמודד בעתיד כמו שצריך".
"עמק המוות" של הפטנטים
צבן, 62, הגיע לאקדמיה לאחר ששירת כטייס בחיל האוויר. הוא נשוי, אב לארבעה וסב לשמונה, תושב שהם. זה שש שנים וחצי הוא מכהן כנשיא אוניברסיטת בר־אילן, ולפני כן היה אחד החוקרים המובילים באוניברסיטה בתחום הכימיה. ברזומה שלו יש כ־200 מאמרים מדעיים, מספר דו־ספרתי של פטנטים, וחמש חברות הזנק שהקים כדי ליישם חלק מהפטנטים שלו ולמסחר אותם. במהלך שנותיו בבר־אילן הוא גם ייסד שם את המכון לננו־טכנולוגיה ועמד בראשו.
מאז מינויו לנשיא האוניברסיטה הוא כבר לא עוסק במחקר. "אהבתי את זה מאוד, אבל אי אפשר לעשות את שני הדברים יחד", אומר צבן בצער. "עבדתי על אנרגיה חלופית, תחום שבו אתה באמת משפיע לטובה על העולם. הרב יוסף דוב סולוביצ'יק היה אומר שבקידוש בליל שבת, כשאומרים 'ויכל א־לוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה', צריך לכוון שעכשיו זה התפקיד שלנו להשתתף במעשה הבריאה. הרגשתי שאני משתתף במעשה הבריאה, ונהניתי מזה מאוד. עכשיו אני מנהל, ואני צריך לנהל מקום שבו 700 איש עושים מחקר, ולדאוג לכך שהם ייצרו השפעה טובה על מדינת ישראל, על אזרחיה, על העולם ועל האנושות".
אתה גם חוקר וגם יזם שחתום על מספר מרשים של חברות הזנק. יש קשר בין שני אפיקי הפעולה האלה? הרי התכונות הדרושות ליזם טוב הן לא בהכרח אלה שדרושות לחוקר טוב.
"אני חושב שאפשר להשוות את זה לשתי אונות במוח: יש אונה של מחקר ואונה של יזמות. אדם יכול להצטיין באחד מהם ובשני בכלל לא, אבל כאשר שתיהן קיימות, יש השפעה הדדית – אתה יוזם מחקרים טובים יותר, והיזמות שלך מעמיקה יותר. זאת אולי הגדרה קצת פשטנית, אבל אני חושב שבשילוב הזה יש כוח מיוחד. לכן גם הקמנו פה מרכז יזמות שממוקד כולו בחוקרים ובתלמידי המחקר המתקדמים, לא בסטודנטים לתואר ראשון ושני – אם כי יש לנו גם מסגרת בשבילם. מהמרכז הזה כבר יצאו חברות שגייסו כספים ועשו דברים יפים. אבל אני רואה את ההצלחה לא רק בחברות שקמו, אלא גם בחוקרים שעברו איזה תהליך. הם פיתחו את האונה היזמית, ולדעתי זה משפיע על המחקר".
תחומי המחקר העיקריים של פרופ' צבן עצמו הם תאים פוטו־וולטאיים (המפיקים אנרגיה מקרינת השמש) ואגירת אנרגיה בסוללות. "היה לי מזל", הוא אומר. "את הדוקטורט שלי עשיתי בתחום הסוללות, ובפוסט־דוקטורט נסעתי למקום שמתעסק בתאים פוטו־וולטאיים, וכך היו לי שני העולמות. כל ההתפתחויות בתחומים האלה מתחילות ממדע החומרים. אם ניקח למשל את הסוללה שהייתה במכוניות של 'בטר פלייס', שעשו 80 קילומטר להטענה, ואת הסוללה של טסלה, שעושה 500 קילומטר – שתיהן מאותו סוג, ליתיום־יון. אז מה עושה את ההבדל? החומרים שבפנים.
"בעבר היה מושג של 'חרדת הנהג' במכונית החשמלית – מי שיושב ברכב רואה כל הזמן את מחוג הטעינה יורד. היום כבר לא מדברים על המושג הזה, הוא נעלם. אנשים קונים מכוניות חשמליות ולא חוששים לנסוע בהן. אפילו לאילת מגיעים בקלות, הכול בגלל החומרים. המדרגה הבאה היא כבר סוללה מסוג אחר, וגם על זה עובדים. במרכז האנרגיה שלנו בבר־אילן, שהוא הטוב ביותר בארץ, יש חוקרים שמפתחים את הסוללה של העתיד. אבל בוא נישאר בשלב של סוללת הליתיום: קח את הסוללה שיש לי פה בטלפון הסלולרי, תכניס אותה לנוקיה מהסוג שהיה פעם לכולנו, והיא תחזיק חודש בלי טעינה. למה בטלפון שלי היא מחזיקה רק יום אחד? כי אנחנו משגעים אותה, מעמיסים עליה הרבה יותר: מסך גדול, מעבד. הסוללות האלה הן תחום שהייתה בו התפתחות אדירה בשנים האחרונות, ושוב, הכול חומרים".
עד כמה המחקר באוניברסיטה מוכוון ליישומים מעשיים?
"אנחנו מחוברים לתעשייה ומחוברים לממשלה. אחד מהכלים הייחודיים שבנינו כאן הוא prototype lab, מעבדת אב־טיפוס. זאת מעבדה שיודעת לקחת רעיונות ולהעביר אותם לתעשייה, וכך לצלוח את מה שנקרא 'עמק המוות'. הרי גם אם אתה יודע לאפות לחמנייה מצוינת, ויש לך מתכון מדהים, זה עדיין לא אומר שאתה מסוגל להכין חלת חתונה. אם תנסה להכין את החלה לפי אותו המתכון היא תצא נוראית – לא אפויה, או אפויה מדי, לא טעימה ולא טובה. חייבים להתאים את המתכון לנתונים של המוצר כדי לקבל תוצאה טובה. בהקשר שלנו, גם אם פיתחת סוללה מעולה, אבל היא בגודל של כפתור, משם ועד סוללה של רכב יש עוד דרך ארוכה לעבור. אז מעבדת אב־טיפוס לא מייצרת אומנם סוללה של רכב, אבל היא נותנת לך קופסת נעליים, ולא כפתור. מקופסת נעליים ועד סוללה של רכב, זה מרחק שקל הרבה יותר לעבור".
האתגר הטכנולוגי החשוב שהמרכז לאנרגיה של בר־אילן ממוקד בו הוא אחסון האנרגיה. "כשנכנסתי לתחום של אנרגיה חלופית, ההנחה הייתה שעד שנגיע לרף של ייצור 12 אחוז מהחשמל באמצעות אנרגיה כזאת, לא תהיה בעיה של אחסון, כי תמיד יהיה ברשת החשמל מי שייקח את האנרגיה שאתה מייצר. לכן בשנים הראשונות עסקנו בהורדת העלות של הפקת חשמל מתאים פוטו־וולטאיים. בשנים ההן המחיר היה 8 דולר לוואט, והיה מי שנשבע שזה לא ירד מתחת ל־2 דולר – והיום מוכרים ואט ב־40 סנט, אפילו 35. זה מדהים. עכשיו המחסום שעומד מולנו הוא האחסון. קיבלנו ממש לאחרונה תקציב של 100 מיליון שקל מרשות החדשנות בדיוק לנושא הזה. אנחנו עובדים כאמור בשיתוף פעולה עם המדינה, והבוקר הייתה לנו ישיבה על איזשהו שיתוף פעולה עם ארצות הברית.
"האחסון הוא הסוגיה המרכזית עכשיו, אבל כשנפתור אותה ניתקל כנראה במחסום הבא. למשל, יש בעיה של רשת, כלומר איך אתה מפזר את האנרגיה. אנשים לא מודעים לזה, אבל העברת החשמל מנקודה לנקודה כרוכה בבזבוז אנרגיה. עולות פה המון שאלות – איך אתה מנהל את הרשת, איפה אתה עושה את האחסון. זה תחום שלם שעוד נצטרך להתמודד איתו".
הסוללות שפיתח צבן מילאו תפקיד חשוב בעוטף עזה ב־7 באוקטובר. "הסוללות האלה נקראות אלומיניום־אוויר, זה לא הסוג שמשמש בטלפון. כל סוללה כזאת היא בעצם מכונה, מפעל קטן, תחשוב על משהו בגודל של מקרר בערך. החברה שמתעסקת בזה נקראת פינרג'י – חברה ישראלית שעושה עבודה טובה מאוד, וכבר הונפקה בבורסה. אחד השימושים העיקריים של הסוללות הללו הוא גיבוי מתקנים שמחוברים לרשת החשמל, כמו אנטנות של סלולר – אם החשמל נופל, צריך לספק להן מיד חשמל ממקור אחר, כדי שהתקשורת תימשך.
"הרגולציה על חברות הסלולר מחייבת אותן להחזיק מעמד שלוש שעות מרגע שהחשמל נופל. קווי בזק, אגב, צריכים להחזיק הרבה יותר. אני חושב שכשעשו את הרגולציה, לכולם היה טלפון קווי, והטלפון הסלולרי היה בגדר 'טוב שיש, אבל אם נופל – לא נורא'. בינתיים התהפך העולם, טלפון סלולרי זה מה שיש לכולם ודווקא הקווי הוא יוצא הדופן, אבל הרגולציה נשארה כפי שהייתה. ב־7 באוקטובר, כשנפל החשמל באזורים בדרום, הסטנדרט היה לכאורה רק עוד שלוש שעות של קיום תקשורת. כמו שכולנו יודעים, התקשורת הסלולרית שם הייתה קריטית לחיי אדם.
"מה שמיוחד בסוללות אלומיניום־אוויר הוא שיש בהן אלמנט של ניהול מרחוק, שנובע מאופן פעולתן. גם בתקשורת הסלולרית אתה יכול לשנות את צריכת החשמל. וככה, במהלך יפה מאוד של חברות הסלולר יחד עם פינרג'י, הצליחו להאריך את פעילות האנטנות לעשר שעות. בשנת 2000, כשהתחלתי לעבוד על סוללות מהסוג הזה, לא העליתי בדעתי שיהיה לזה קשר לחיי אדם. אני חשבתי על אנרגיה. אבל הנה, זה מה שקרה. זה מחזיר אותנו למה שאמרתי מוקדם יותר – בעולם המחקר אתה יודע מה אתה רוצה מבחינה מחקרית, אבל במקרים רבים אתה לא יודע האם ומתי זה יועיל למטרה ספציפית. אתה מפתח, ופתאום אתה משתמש בידע חדש שנולד כדי ליצור דברים טובים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
