בשבוע שעבר קיימה חטיבה 5, "עוצבת השרון" תרגיל משמעותי בצפון הארץ כהכנה למלחמה בלבנון. במהלך התרגיל, כלל כוחות חטיבת המילואים שיתפו פעולה עם יחידות שריון והנדסה, בתנועה על גבי כלים ובהליכה רגלית.
לתרגיל הזה הגיעו אנשי עוצבת השרון מהאזרחות, כשלפני מספר חודשים יצאו מעזה, שם נלחמו בח'רבת אח'זעה וחאן יונס. במהלך הלחימה נהרגו חמישה לוחמים בגדוד 8111 ממטען שהופעל לעברם בפיר מנהרה, ועוד ארבעה נפצעו, בהם המג"ד והמ"פ. למרות האירוע הקשה, המשיך הגדוד ללחימה תחת הסמג"ד. במקביל, המג"ד עבר שיקום וחזר לגדוד, כשלתרגיל הוא הגיע עם מקלות הליכה שסייעו לו.
"נפצעתי ברגל ובגב מירי ומהמטען שהתפוצץ. פינו אותי במסוק להדסה עין כרם", מספר המג"ד סא"ל במיל' איתי לשם, "הייתי שם תקופה וחזרתי ללחימה עם הגדוד במסגרת מה שהייתי יכול. ניסיתי לתרום תוך כדי השיקום".
"הגדוד הוקפץ ב-7 באוקטובר. אנשים עזבו משפחות ועבודה ולחמו ברצף במשך ארבעה חודשים. עברנו ממשימה למשימה. בהתחלה היינו תחת החטיבה הדרומית בטיהור הקיבוצים, ואחר כך תחת חטיבה 5 בתפיסת ההגנה של כל גזרת רעים", אומר סא"ל לשם ומציין כי עוד קודם הכניסה לעזה הם חוו אירועים קשים – קרב מול מחבל שהתבצר בבית בכיסופים חמישה ימים אחרי 7 באוקטובר ולוחם נפצע קשה ואיבד את רגלו, ופצמ"ר שפגע בכוח של הגדוד כשהיו בנירים, ממנו נהרג עומר ביתן ז"ל ולוחמים נוספים נפצעו באורח קשה. משם הם המשיכו ללחימה בחאן יונס תחת אוגדה 98.
לדברי לשם, "אנחנו רואים את העוצמות של האנשים והמשפחות, מבינים את חשיבות המשימות ואת המחיר, נערכים לכל משימה ונכונים לתת עוד. יש פה קשר בין ארבעה גורמים: האחריות שמוטלת על כתפינו כאזרחים שעושים מילואים, האחריות מול המשפחות, מול העבודה, ותוך כדי השיקום שלנו, זה משהו שמלווה הרבה אנשים ולא רק אותי. הרס"ר של הגדוד הוא בן 57, מתנדב כבר 15 שנה למילואים, והוא הלך איתנו בתרגיל. הוא לא היחידי. אלה אנשים שלא עושים את הדברים האלה ביום יום אבל הם פה, שומרים על כשירות, הולכים בשטח סבוך, בין טרסות והרים, ומתרגל את מה שאנחנו עומדים לקראתו".
מה שהם עומדים לקראתו זאת המלחמה הקרבה בלבנון: "זה אויב ושטח שונים. יש פה אתגר גדול, כי בסוף עם כל הניסיון המבצעי הגדול שצברנו בעזה, עם כל התוצאות הטובות מאוד וחיסול של המון מחבלים, צריך להגיע בצניעות גדולה מול אתגרי הצפון. זה אימון אינטנסיבי וקשה, המקומות שתרגלנו בהם זה לא המישור של רצועת עזה, ואנחנו מגיעים עם המון פניות להבין מה האתגרים הבאים ולהיות נכונים להם".
בתקופה האחרונה נשמעים קולות של מילואימניקים רבים שמדברים על המחסור בכוח האדם שמביא לפגיעה בלכידות וברצון של הלוחמים להתייצב שוב ושום לשירות. בחטיבה 5 המצב שונה לחלוטין. אחוזי ההתייצבות גבוהים מאוד, והמוטיבציה בשיאה. "הרוח של גדוד המילואים חזקה", אומר לשם, "וברקע השיח הציבורי על הנטל, הם ממשיכים לסחוב אותו על גבם בצורה משמעותית. אנחנו מצדיעים למשפחות שלנו. אני נשוי להודיה ואבא לארבעה ילדים. הבת שלי ציינה בת מצווה בפברואר אבל בגלל שהייתי במילואים חגגנו לה רק בשבוע שעבר. המקום של המשפחות הוא גדול. היכולת שלהם לשאת בנטל ולהתמודד עם התקופה היא המוקד של המילואים".
"מוקד שני זה של המעסיקים", מוסיף המג"ד, "כשיש גם עצמאיים ששמו את הפרנסה שלהם במקום השני והחליטו שהם לא מתעסקים בזה". כדוגמה הוא נותן את רס"ן רומן ברונשטיין ז"ל, שהיה מפקד החפ"ק שלו ונפל באותה תקרית קשה ב-10 בדצמבר, בה נפצע לשם ונהרגו ארבעה נוספים. "היה לו משרד עורכי דין משלו, ואחרי שהוא נהרג, הבנו כמה הוא לא התעסק בזה. יש מעסיקים שרואים עין בעין את האתגר והחשיבות של זה, ויש כאלה שמתמודדים עם דברים אחרים".
לדברי לשם, "הליבה של מה שאנחנו נושמים כל רגע, זה השיח החברתי שעולה כל הזמן. החפ"ק שלי נפגע בלחימה, והיו בו את הקשרים שלי – איתי פרי שנהרג, ומנחם אלעזרה שנפצע קשה מאוד ומאושפז עדיין בבית החולים. הם היו הכי שונים בדעות אבל בסוף ראו את הביחד הזה שכל כך טבעי, ושאבו כוחות מהציונות, איך שכל אחד מהם תפס אותה. הם אנשים שמבינים שהיכולת שלנו להקריב נובעת מהביחד".
"יש עכשיו התגייסות לתרגיל ולסבב הנוסף", אומר המג"ד, "ולא אומרים 'אני את שלי עשיתי', למרות שיש משפחות שמשלמות מחיר בלתי נתפס. הצו הבא שלנו הוא לספטמבר ואוקטובר בדרום. אנחנו הולכים לסגור את כל החגים בלי המשפחות".
לשם מדגיש כי "זה לא נטל, מי שנמצא במילואים חווה את הקושי והמחיר אבל רואה את זה כזכות גדולה לשרת את המדינה ולהילחם עליה. פה ציונות ועם ישראל אלה לא מילים גסות. המחיר הוא קשה למשפחות ולמילואימניקים, וגם כואב – איבדתי שישה חיילים, מהם שלושה שהכרתי במשך שנים. זה כאב עצום, אבל זה המחיר של לחיות פה".
