ח"כ מיכאל ביטון נכנס בשעת חצות למטבח של כיתת הכוננות בקיבוץ חניתה, בודק את המקררים ומתאכזב. "שוב הם עשו לי את זה", הוא רוטן בתסכול. "אני שולח להם רשימת מצרכים, והם מקצצים ממנה חלקים כדי לחסוך. רציתי להכין דניס, והם הביאו מושט". אבל ביטון לא מתייאש. שעתיים לאחר מכן, בעודו מאייש את החמ"ל של כיתת הכוננות, הוא משגר מסרון ארוך לח"כ לשעבר יעל רון־בן־משה, חברת קיבוץ געתון. למחרת בבוקר היא מתייצבת במטבח בחניתה כשבידיה שקיות גדושות. וכך חברי כיתת הכוננות – התושבים היחידים שנשארו בחניתה, הרחק ממשפחותיהם המפונות – נהנים בליל שבת גם מדגי מושט ברוטב בסגנון מרוקאי, וגם מדגי דניס ממולאים בתנור.
הסיפור הקטן הזה פותח צוהר למציאות הבלתי אפשרית שמתקיימת בתשעת החודשים האחרונים בחניתה שבצפון – מציאות של חיים תחת אש, עמידה מתמדת על המשמר, אזרחים שמתפקדים כלוחמים חמושים, אבל גם הווי פנימי ואפילו רגעי נחת בתוך המצב הלא פשוט. ב־16 באוקטובר, תשעה ימים אחרי מתקפת הטרור של חמאס על יישובי הדרום, הוציא מפקד פיקוד הצפון צו אלוף שהורה על פינוי האוכלוסייה מהיישובים צמודי הגדר.
שמונה מ־32 היישובים במועצה האזורית מטה אשר התרוקנו מתושביהם, ובהם גם חניתה, הקיבוץ הוותיק שהוקם ב־1938 כאחד מיישובי חומה ומגדל. 760 החברים פונו בתחילה לקיבוץ עין־חרוד בעמק יזרעאל, ובחניתה נשארו רק כעשרים גברים, חברי כיתת הכוננות, כדי להגן על הבית. גם כמה מתנדבים הצטרפו אליהם כדי לסייע בשמירה על הקיבוץ הריק כמעט. ביניהם היה אחד שעצם בואו למקום עורר תחילה מחלוקת, לפני שהתגלתה תרומתו הייחודית להגנה על חניתה.
ביום חמישי שעבר הצטרפתי למיכאל ביטון בנסיעה הארוכה מירוחם לגבול לבנון, כדי לראות את שגרת החיים שם מגובה הסירים והחמ"ל.
בזמן שאנחנו מדברים, ביטון ממשיך לבשל ולעדכן את התפריט. כבד, פרגיות, קציצות בשני טעמים, שני סוגי דגים, אורז, תפוחי אדמה, עוף ממולא, חמין והמון סלטים. ברשימה מופיע גם הסעיף "שניצלים לפרטר", וביטון מסביר: "הוא אוכל רק שניצלים, אז אני מכין לו במיוחד". פרטר מהשניצלים הוא גיל פרטר (45) – חבר קיבוץ חניתה מזה 15 שנה, ו"עצמאי שלא עובד כבר תשעה חודשים". אשתו ושלושת ילדיו התגוררו עד השבוע במעונות הסטודנטים בעפולה, וכעת עוברים גם הם לכפר־ורדים. את שירותו הצבאי עשה כחובש בגולני, ומאז שעבר לחניתה הוא חבר כיתת הכוננות. "אני לא מאלו שהרימו גבה כשמיכאל הגיע", הוא אומר. "הבן־אדם בא מתוך אכפתיות, נותן מהזמן שלו, מהכסף שלו, מהאנרגיה שלו. החיבור איתו היה מיידי".
החברים בחניתה יודעים לגמול לביטון. בפברואר הם חגגו לו יום הולדת 54, ובשבוע שעבר קיבל מהם סינר הנושא את הכיתוב "שף מיכאל ביטון, כיתת כוננות חניתה". ובמקביל הוזמנו ארבעה סינרים המכתירים את לובשיהם כסו־שף של ביטון. החברים קנו מתנה ברוח זו גם לכרם, הנכדה שנולדה לביטון לפני כחודשיים. הוא מצידו כתב להם שיר, ובו השורות: "שׁוּב עֲנָנִים מִתְקַדְּרִים בְּשָׁמֵינוּ / שׁוּב צִפּוֹרֵי בַּרְזֶל מַרְעִידוֹת כְּנַף בֵּיתֵנוּ / (…) שׁוּב הָרֵעוּת מַרְכִּינָה רֹאשׁ מִתְגַּיֶּסֶת אֶל אַחְוַת אַחִים / שׁוּב מְפַעֵם בָּם חֹסֶן מוֹרֶשֶׁת קַדְמוֹנִים כְּחוֹמָה וּמִגְדָּל כּוֹנָנִים".
האווירה במבנה של כיתת הכוננות נהדרת, אבל בחוץ ממתינה מציאות ביטחונית מאתגרת. "בימים הראשונים של המלחמה היינו בהמתנה דרוכה שייכנסו לכאן מחבלים מלבנון. כבר נהרגו אז כמה מחבלים על גדר הגבול", מספר אדר. "היום אנחנו מעבירים הרבה זמן במרחבים מוגנים בגלל התרעות על כטב"מים, לפעמים נשארים אפילו במשך חצי יום, כי זה מציל חיים".
כאן בחניתה ניתנה המחשה כואבת לקביעה הזאת: לפני כשלושה חודשים נפל חלק של כטב"ם לא הרחק מהמקום שבו אנחנו יושבים, ורועי אטלי, אחד מחברי כיתת הכוננות, נפצע באורח קשה. "הייתה התרעה ארבעים דקות לפני כן, בשלב מסוים חזרנו לשגרה, ואחרי שמונה דקות נפל הכטב"ם", מספרים החברים. "לפעמים יש אזעקה, ולפעמים אתה פשוט שומע מכסחת דשא שעפה באוויר, וצריך למצוא מחסה בתוך שניות".