ארצות־הברית היא הכר הפורה ביותר בתבל לקונספירציות פוליטיות. העובדה הזו כשלעצמה מספיקה כדי להסביר את שטף התיאוריות שפרח בתחילת השבוע ברשתות החברתיות, שניסו להסביר בכלים רופפים ורופפים יותר את ניסיון ההתנקשות בנשיא לשעבר דונלד טראמפ. אבל צריך להיות כנים ולומר שלפחות הפעם אפשר להבין יותר את הקונספירטורים: מבחינת אנשי טראמפ, האירוע המחריד שהתרחש בשבת בעיירה באטלר שבפנסילבניה, לא יכול היה להגיע בעיתוי טוב יותר: יומיים לפני פתיחת הוועידה הרפובליקנית בוויסקונסין, באקלים פוליטי שגם כך רואה בנשיא המכהן דמות שצריכה להתחלף באדם חזק ויציב יותר, פציעה שיש בה דם אך אין בה (ככל הנראה) נזק ממשי, וכמובן התמונה האייקונית שצולמה בידי צלם מקצועי והפכה מיד להיסטורית.
הקונספירציות, שאם לסכם אותן טוענות שהכול מבוים בידי קמפיין טראמפ, מופרכות לחלוטין כמובן. לטראמפ יש מזל גדול מאוד – או, אם תשאלו את תומכיו האוונגליסטים, הרבה חסדי שמיים. הכדור ששפשף את אוזנו של הנשיא לשעבר, היה יכול בקלות רבה לגרום למותו. מדובר בעניין של מילי־שנייה, שבה טראמפ הזיז את מעט ראשו לכיוון מסוים. דבר כזה פשוט אי אפשר לביים.
חלק מתרבות הקונספירציות הפורחת באמריקה קשורה לעובדה שהמדינה הזו ידעה ב־248 שנות קיומה לא מעט התנקשויות בנשיאיה, חלקן הסתיימו "בהצלחה". ארבעה נשיאים אמריקנים נרצחו – אברהם לינקולן ב־1865, ג'יימס גרפילד ב־1881, ויליאם מקינלי ב־1901, וג'ון קנדי ב־1963. עד לפני כמה ימים, הנשיא האחרון שניסו להתנקש בחייו היה רונלד רייגן, חודשיים בלבד לאחר שהחל את תקופת נשיאותו הראשונה, במרץ 1981. בבחירות הבאות השיג רייגן את הניצחון האלקטורלי הגדול ביותר אי־פעם – 525 אלקטורים לעומת 13 בלבד שצבר מתחרהו הדמוקרטי וולטר מונדייל. רייגן הוא אגדה רפובליקנית בת יותר מארבעה עשורים. שני הנשיאים הרפובליקנים שכיהנו אחריו, בוש האב ובוש הבן, לא התקרבו לקרסוליו מבחינת הערצת השמרנים. טראמפ רוצה להיות רייגן הבא, בכל מובן שיתאפשר לו. במובן אחד הוא הפך השבוע לרייגן: גם בחייו ניסו להתנקש. כעת נשאלת השאלה אם יצליח כמוהו להיבחר לכהונה שנייה (אף שהרצף כבר נקטע, בקדנציה של ביידן), ואם כן, האם יצליח לשחזר או להתקרב לניצחון הסוחף שרייגן השיג ב־1984.

למען האמת, קשה להאמין שכך יקרה. ארצות־הברית מקוטבת היום פי כמה משהייתה בתקופת רייגן. אם באמצע שנות השמונים נמצאו לא מעט דמוקרטים שסימנו בקלפי את שמו של רייגן הרפובליקני, ובמקביל בחרו לקונגרס ולסנאט את נציג מפלגתם, כיום מספר האנשים הללו הולך ופוחת. הקיטוב הזה בא לידי ביטוי גם בתזוזות הקטנות, כמעט בלתי נראות, בסקרי דעת הקהל בנוגע לבחירות לנשיאות ההולכות ומתקרבות. מדובר בשני מחנות עוינים זה לזה, שכמעט שום דבר לא יזיז אותם מדעתם. יש מעט מאוד בוחרים דמוקרטים שיעבירו את תמיכתם מביידן לטראמפ בעקבות ניסיון ההתנקשות. לכן, מסע הבחירות יתמקד בחודשים הקרובים במספר מצומצם של בוחרים, המתלבטים במדינות המתנדנדות, בניסיון להעביר אותם צד או לפחות להוריד אותם מהגדר.
כדי לנסות ולנבא כיצד ישליך ניסיון ההתנקשות על סיכוייו של טראמפ לחזור לבית הלבן, עלינו להניח כמה הנחות. הראשונה היא שביידן ממשיך במרוץ לנשיאות. מועמד או מועמדת חדשים שיחליפו אותו, עשויים לטרוף את הקלפים ולהעמיד בצל אפילו את האירוע החריג והאלים שהתרחש בעצרת בפנסילבניה. אלה הם החיים; החדש תופס את מקומו של המעניין, גם אם מדובר באוזנו של הנשיא לשעבר. ההנחה השנייה היא שהאירוע כולו אכן לא ישפיע על טראמפ, פיזית ונפשית. שינוי בולט בהתנהגותו מעתה ואילך, יכול גם הוא לזרוע ספק בקרב המתלבטים.
לאט עם השמפניות
הדבר הנכון לעשות בהקשר הזה הוא להתבונן בסקרים במדינות המתנדנדות, אלה שיקבעו בסופו של דבר את זהות הנשיא הבא. מדובר בשבע מדינות בסך הכול, שזהות המנצח בהן איננה צפויה וידועה מראש: פנסילבניה עם 19 אלקטורים, ג'ורג'יה וצפון־קרוליינה עם 16 כל אחת, מישיגן עם 15, אריזונה עם 11, ויסקונסין עם 10 ונבדה עם 6 אלקטורים. כדי להיבחר לנשיאות צריך להשיג 270 אלקטורים (בשיטת "המנצח לוקח הכול" בכל מדינה בנפרד) – כך ש־93 האלקטורים של המדינות הללו יכריעו את הכף לכאן או לכאן. מדד הסקרים המשוקלל במדינות אלה הוא למעשה המעניין ביותר, כי רק התושבים "המתנדנדים" שלהן, אלה שמשנים את דעתם לפי האירועים, יקבעו את גורל הבחירות לנשיאות.
עד העימות הראשון והקטסטרופלי מבחינת ביידן, שהתקיים ב־27 ביוני, הממוצע הזה עמד על כ־3 אחוזים לטובת טראמפ במשך כמה חודשים. כיום, שבועיים ויותר אחריו, טראמפ הרחיב את הפער לכדי קצת יותר מ־4 אחוזים. בבחירות צמודות, אחוז אחד כזה יכול לעשות את ההבדל, ובעיקר חשובה המגמה. אם צוללים לתוך המדד, מגלים שבשבועיים שאחרי העימות טראמפ נשאר יציב על כ־47.7 אחוזי תמיכה, וביידן הוא שהתמודד עם צלילה בתמיכה בו, מ־44.5% ל־43.3%. כלומר, המתלבטים הקריטיים לשני המועמדים במדינות המפתח לא עברו מביידן לטראמפ, אלא מיעוטם עבר מתמיכה בביידן לישיבה על הגדר.

השאלה הגדולה כרגע היא אם ניסיון ההתנקשות בטראמפ – שהתרחש במדינה המתנדנדת הגדולה והחשובה ביותר, פנסילבניה – יזיז גם את הצד השני של המטוטלת במדד, כלומר יגרום למתלבטים לעבור מישיבה על הגדר להבעת תמיכה בטראמפ בסקרים. אם זה יקרה, וזו אפשרות סבירה בהחלט – גם בגלל ההד העצום של האירוע וגם בעקבות תגובותיו הממלכתיות של טראמפ אחריו – הרי שאנו צפויים לראות בשבועות הקרובים התרחבות נוספת בפער בין ביידן לטראמפ במדינות המתנדנדות, והפעם לא בגלל חולשת הראשון אלא בגלל הפגנת עוצמה מצד השני. במצב כזה, לביידן ולדמוקרטים יהיה קשה מאוד לעצור את המומנטום הרפובליקני, שהחל לפני שבועיים בעימות הטלוויזיוני ונמשך השבוע על במת העצרת בפנסילבניה.
אחרי שכתבנו את זה, צריך לזכור שטראמפ התמודד עד כה, באופן כזה או אחר, בארבע מערכות בחירות. בראשונה, ב־2016, הוא ניצח ונכנס לבית הלבן. בשלוש המערכות הבאות הוא הפסיד: ב־2018 עבר בית הנבחרים לשליטה דמוקרטית, ב־2020 ביידן ניצח אותו והחליף אותו בבית הלבן, ובבחירות אמצע הקדנציה ב־2022 הובסו כמעט כל המועמדים לקונגרס שהוא תמך בהם. אין ספק שטראמפ נראה כעת על הסוס, ושדרכו לקדנציה שנייה נראית סלולה. ועדיין, עד נובמבר יש עוד זמן רב, הרבה דברים יכולים לקרות, ודעת הקהל בקרב המתלבטים כבר התגלתה בשנים האחרונות כקרקע לא יציבה. אוהדי טראמפ לא יכולים עדיין לפתוח שמפניות, ותומכי ביידן לא צריכים עדיין לקרוע את בגדיהם. המרוץ הזה חי ובועט, וכנראה ימשיך להיות כזה עד הרגע האחרון.
לא רק פופוליזם
שני זרמים אידיאולוגיים מרכזיים מרכיבים כיום את בסיס המפלגה הרפובליקנית. האחד, הוותיק והמוכר, הוא האוונגליסטים. השני הוא MAGA – ראשי התיבות של סיסמתו הידועה של טראמפ: "להחזיר את אמריקה לגדולתה" – והוא כולל אנשים ונשים שהמגנט שלהם הוא המועמד עצמו, פחות המפלגה. במהלך כמעט עשור של נוכחותו בזירה הלאומית, הפך טראמפ למעין אידיאולוגיה בפני עצמה. יש פה עירוב של קפיטליזם, בדלנות, אנטי־ממסדיות, ובעיקר הגדרה עצמית דרך שלילת האחר. קל לקרוא למיקס הזה פופוליזם, ואכן באג'נדה הטראמפיסטית יש יסודות פופוליסטיים לא מעטים, אבל אי אפשר לפטור ציבור גדול כל כך ולצמצם את דעותיו לכדי פופוליזם בלבד. בחושיו החדים זיהה טראמפ את המיאוס ההולך וגובר של ציבורים גדולים בארה"ב מהכיוון הפרוגרסיבי שהמפלגה הדמוקרטית צועדת אליו, ושמביא את החיים באמריקה לכדי אבסורד בתדירות הולכת וגוברת. טראמפ משתמש בתנועת המטוטלת כנגד הפרוגרס כדי להזניק את עצמו שוב לבית הלבן, והוא עושה זאת היטב.
בשתי מערכות הבחירות הקודמות שבהן התמודד טראמפ לנשיאות, המועמד לסגנו היה מייק פנס. מדובר בנער הפוסטר של התנועה האוונגליסטית בארה"ב, נוצרי שמרן ואדוק מאינדיאנה שמילא את כל הצ'ק־ליסט שהמצביע האוונגליסטי היה צריך כדי לבלוע את טראמפ, שאם להתבטא בעדינות, לא ממש עוקב אחרי עקרונות הדת הנוצרית, ודאי לא בגרסה האוונגליסטית. אלא שבמציאות פוליטית נטולת גוונים, שמאפשרת לבחור רק בין אדום לכחול, שמרן או ליברל, האוונגליסטים הצביעו בהמוניהם לטראמפ בשתי מערכות הבחירות הללו. פנס היה סגן נשיא מכובד ולויאלי, גם אם לא השפיע רבות על עיצוב המדיניות של ממשל טראמפ.
הפעם בחר טראמפ להתמקד בזרם השני במפלגה. ג'יי־די ואנס, בן 39, חייל מרינס לשעבר, שנכנס לפוליטיקה הלאומית לפני שלוש שנים בלבד, כשנבחר לסנאטור של מדינת אוהיו בבחירות אמצע הקדנציה ב־2022. לפני כן הוא תקף את טראמפ בחריפות, אך שינה את עמדתו ב־180 מעלות, וכחבר סנאט היה מתומכיו הבולטים של הנשיא לשעבר.

בעמדותיו הכלכליות שייך ואנס לזרם הפופוליסטי במפלגה, והכריז כמה פעמים כי הוא שואף לפרק את חברות הענק בעמק הסיליקון. תפיסת העולם הזו מנוגדת לרוח הקפיטליסטית שנושבת במפלגה הרפובליקנית מזה עשורים, ומעניין יהיה לראות איך הדבר יבוא לידי ביטוי אם וכאשר טראמפ וּואנס אכן יהיו צוות בבית הלבן מינואר 2025. מבחינת מדיניות חוץ ואנס הוא בדלן – סממן פופוליסטי נוסף – ואם יש מדינה אחת שצריכה להיות מודאגת מאוד מבחירתו בידי טראמפ השבוע, זוהי אוקראינה. כסנאטור הביע ואנס כמה פעמים את התנגדותו להעברת סיוע צבאי וכספי לאוקראינה, ויש הרואים בו תומך של פוטין. הוא מצידו טוען כי מדובר בגישה שנובעת מריאל־פוליטיק, מכיוון שאוקראינה לא יכולה להשיג את מטרתה ואיננה מסוגלת לנצח את רוסיה של פוטין.
מבחינת יחסו לישראל, ואנס מתיישר עם הקו השולט במפלגה, וחוזר שוב ושוב על תמיכה נחרצת ובלתי מסויגת במדינת היהודים. הוא ביקר בכותל ב־2022, קרא מיד עם פרוץ המלחמה להעברת 14 מיליארד דולר לישראל, שיבח שוב ושוב את חיוניותה וחשיבותה לארה"ב, ובסך הכול מדובר במועמד שישראל יכולה להיות מרוצה ממנו. נכון, לא מדובר באהדה אוטומטית ונלהבת כמו זו שמפגינים חברי הזרם האוונגליסטי, אבל ואנס הוא כאמור תומך ישראל מובהק, שמתרחק מגורמי הימין הקיצוני וההזוי המקננים בשולי המפלגה, שהבדלנות האידיאולוגית שלהם משפיעה גם על יחסם לישראל. עד כמה שולי הזרם הזה בקרב הרפובליקנים, אפשר היה להיווכח במהלך ימי הוועידה המפלגתית שהתקיימה השבוע בוויסקונסין. דוברים רבים על הבמה העלו את ישראל על ראש שמחתם, כשהשיא היה חתימת היום הראשון של הוועידה בתפילה המונית לשלום ירושלים, בני אברהם והחטופים. דגל ישראל הונף במהלך הוועידה, מראה שלא צפוי לחזור על עצמו בוועידה הדמוקרטית שתתקיים בשיקגו באוגוסט.
סוגיה נוספת ובוערת לא פחות מבחינתנו הישראלים היא איראן. הבדלנות של ואנס עלולה להשפיע לרעה על האפשרות שצבא ארה"ב ינחית מהלומה משמעותית על הרפובליקה האסלאמית. אבל כאן צריך לקחת בחשבון שני דברים: מעמדו של סגן הנשיא, ואישיותו של טראמפ. לפני יותר ממאה שנים אמר סגן הנשיא דאז, עדלי סטיבנסון, ש"סגן נשיא ארה"ב נמצא במרחק של פעימת לב מהנשיאות". אבל עד אותה פעימת לב, לרוב סגני הנשיא בהיסטוריה לא הייתה השפעה רבה על הממשל. למשל, סגנית הנשיא הנוכחית, קמלה האריס, קיבלה מביידן נושא אחד שתהיה מופקדת עליו: המצב בגבול מקסיקו. המצב שם הלך ונעשה גרוע בשנותיה בתפקיד, ובשאר הנושאים שעל סדר היום קולה כמעט לא נשמע. גם מייק פנס לא היה הרבה יותר מסמל של נוצרי שמרן.
ואנס צעיר יותר מהשניים הללו, כנראה גם שאפתן יותר, וסביר שהוא ירצה להטביע חותם בקדנציה השנייה של טראמפ כנשיא. כאן נכנס לתמונה המרכיב השני, והוא אישיותו של טראמפ. עם כל הכבוד לאמביציה ולשאיפות של ואנס, הוא עלול לגלות מהר מאוד שקשה לתפוס אלומת אור ציבוריות כשבסביבה נמצא אדם כמו טראמפ. הדבר עשוי להוביל לקרע בין השניים, או להתמקדות של ואנס בנושא אחד או שניים. זלנסקי צריך להתפלל שטראמפ לא יטיל עליו את תיק אוקראינה.