כמעט 200 אלף מתושבי הגליל והגולן חוו בשבועיים האחרונים אש ואזעקות. היו בהם גם תושבי נהריה, שבשל ירי רקטות מלבנון נאלצו להתעורר בשעה 02:23 בליל שלשום ולרוץ למקלט בתוך 15 שניות בלבד. אבל נראה שגם הם לא היו מוכנים להתחלף עם שכניהם, תושבי קו העימות שפונו מבתיהם לפני תשעה חודשים וכבר לא רואים את האור בקצה מנהרת הפינוי.
רבים ממפוני הצפון לא היו בבית מאז תחילת המלחמה. אחרים זכו לבקר בבית שעזבו ומצאו שם הרס, חורבן ועזובה. אחרי מגורים זמניים בבתי מלון ודירות ארעיות במשך תקופה ארוכה כל כך, המפונים היו רוצים לחזור הביתה. אבל הם כבר מבינים שזה לא יקרה בקרוב.
כך, הרצון לוודאות, לצד העובדה ששנת הלימודים תשפ"ה לא תיפתח כסדרה ברשויות המפונות, גורמים למפונים רבים להחליט שהם לא יחזרו ליישוביהם אפילו אחרי שהמלחמה בצפון תסתיים. בוודאי לא יעשו זאת לא בלי שינוי אמיתי.
"בבוקר 7 באוקטובר רצתי בחוף אכזיב", מספר צחי קבלי, תושב שלומי שהתפנה מקו העימות יחד עם אשתו וילדיו ביום שבו נפתחה המלחמה, "תוך כדי ריצה קיבלתי טלפונים מחברים שהיו בנובה, חלקם חזרו משם וחלקם לא. אחר כך גם אשתי התקשרה ואמרה לי שזהו, הולכים עכשיו.
"ארזנו הכול במהירות ונסענו למעלות, לבית של חמותי. זו הייתה תקופה מפחידה כי כל הזמן היה חשש לחדירות של מחבלים, ולכן ישבנו במקלט במשך כמה ימים. בהמשך התפנינו לטבעון, לבית של חברים שהיה ריק, ומשם התפנינו לאכסניית אנ"א בחיפה יחד עם חברים משלומי. משם שוב עברנו לדירת נופש בחיפה ומשם שוב לדירה א9חרת, ואז שוב לדירה אחרת. בסך הכול עברנו דירה שש פעמים מאז שהתחילה המלחמה".
הם זוג עם שלושה ילדים, הקטן רק בן שנה. למרות הקושי בחיי פליטות ונדודים, צחי ואשתו לא מוכנים לחזור לביתם שבשכונת יערית הסמוכה לגדר הגבול עם לבנון. "השקענו בבית את הלב ואת הנשמה, ועכשיו אנחנו משלמים משכנתה על בית ריק. אבל עד שלא יהיה שינוי דרמטי, אנחנו לא חוזרים. נישאר בחיפה".
קבלי מספר ש"שמנו כסף בצד ליום שיפסיקו את מענקי הפינוי, כדי שנוכל להישאר כאן עוד שנה לפחות. ראינו מה קרה בדרום, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו או לילדים שלנו. הכסף פחות חשוב מהחיים. יש לנו קבוצת ווטסאפ של תושבי השכונה שעדיין פעילה, והרבה שכנים אומרים שהם לא יחזרו. יש גם רבים שאומרים שאם יפסיקו את מענקי הפינוי ויכריחו אותם לחזור, הם ימכרו את הבית ויעברו למקום אחר. אנחנו לא יכולים להמשיך להיות השכפ"ץ של המדינה".
"אספתי ציוד וברחתי"
תושבי יערית לא לבד. מחקר שערכו לפני כחודש מרכז הידע של מכללת תל־חי ואשכול רשויות גליל מזרחי העלה ש־40 אחוזים ממפוני הצפון שוקלים לא לחזור לבתיהם לאחר סיום המלחמה. אפשר לשער שעם התמשכות הלחימה והתרחבות טווחי הירי של חיזבאללה גם לאזורים שלא פונו, לצד תחושה של העמקת חוסר האמון ברשויות המדינה, המגמה רק תתחזק.
הייאוש מהמצב הפך לדייר קבע במגורים הזמניים, ואת החלומות על חזרה החליפה הכרה במציאות הכואבת. זה מה שקרה גם לחננאל נדב, תושב קריית־שמונה, במקור מצפת, שהגיע לעיר הצפונית בישראל עם אשתו ושתי בנותיו כשחיפש קהילה צעירה. הם הספיקו להתגורר בקריית־שמונה רק שנה ושלושה חודשים, אבל כבר ראו את עצמם בונים שם את העתיד שלהם. אלא שאז פרצה המלחמה.
"בשמחת תורה עוד היינו בצפת, אצל ההורים שלי", נזכר נדב, "אבל במוצאי שבת חזרנו מיד הביתה, ארזנו כל מה שיכולנו ונסענו להורים של אשתי, שגרים בחדרה. מאז דילגנו בין כמה בתים ודירות, ולפני שבועיים, כשראינו שהמלחמה ממשיכה והמדינה לא עושה שום דבר, החלטנו שאנחנו לא חוזרים לצפון אלא רק בתום מלחמה מול חיזבאללה. אחרי מה שראינו בדרום אנחנו כבר לא מאמינים באף הסדר או הסכם. לצערנו, יש עכשיו קולות רציניים שמדברים על הסכם עם האויב, ככה שירדנו מהסיפור של הצפון. נכון לעכשיו עברנו לחריש.
"הנחיתה הייתה רכה. אנחנו פה רק שבועיים, אבל מרגישים כאילו זה זמן רב יותר. יש חיבוק מהקהילה המקומית, וכולם פה דואגים לנו ועוזרים כמה שיותר. אשתי במקור מהאזור, כך שהתקרבנו לחברות הילדות שלה. גם הילדות שלנו כבר מצאו פה חברות חדשות. בניגוד לקריית־שמונה, בחריש הכול קרוב והכול בסביבה. הילדות כבר יתחילו את שנת הלימודים החדשה פה ולא נרצה לחזור באמצע, וגם אשתי המורה כבר מצאה פה עבודה לשנה הבאה".
מעברי הדירות, הוא אומר, הקשו מאוד על הילדות. "במעבר הדירה האחרון הבת הקטנה שלנו, רק בת ארבע, שאלה אותנו אם זו הפעם האחרונה שאנחנו עוברים או שעוד נעבור לדירה אחרת. זה קשה", הוא אומר, "אם בתחילת המלחמה היו אומרים לנו שאנחנו מפונים לשנתיים, נניח – שנה אחת כדי לטפל בעזה ועוד שנה אחת כדי לטפל בצפון – היינו יכולים להתארגן בהתאם. אבל כשאין אופק ולא ברור מתי כל זה יסתיים, זה מסבך את הכול".
כמו אצל רבים מהמפונים, רוב החפצים של משפחת נדב עדיין שם, בבית שבחזית הצפונית. "ביצעתי כמה גיחות לקחת ציוד", מספר חננאל, "באתי באישון לילה, אספתי כמה שיותר חפצים וברחתי בארבע לפנות בוקר, לפני השעות שמתחיל הירי של חיזבאללה".
"התרסקו לנו הרבה חלומות כשהמלחמה התחילה", הוא מודה, "הייתי בצפת לכל אורך מלחמת לבנון השנייה, ככה שאני יודע מה זה טילים ואזעקות. גם ידעתי שקריית־שמונה חטפה הרבה בעבר, אבל לא חשבתי שנגיע שוב לאותו מצב מלחמה כמו שהיה אז. נראה שגם אנחנו הושפענו מהקונספציה שהאויב מורתע.
"עכשיו אנחנו אומרים לעצמנו: 'למה לנו לחזור לשם אם אנחנו לא סומכים על המדינה שתעשה את העבודה כמו שצריך?'. למה להסתכן ולחזור לקריית־שמונה?. אנחנו עדיין לא סגורים על זה עד הסוף, אבל לא רואים את עצמנו חוזרים לקריית־שמונה. אנחנו חייבים יציבות בחיים, ורוצים לעשות סוף לטלטלה הרגשית הזאת. מבחינתנו, ההמתנה לסוף הסיפור כבר הפכה ארוכה מדי".
"להקים מחדש את צד"ל"
בשבועות הראשונים לאחר תחילת המלחמה פונו עשרות אלפי אזרחים מיישובי קו העימות בצפון. מושבים, קיבוצים וערים ברצועה שרוחבה ארבעה קילומטרים בגליל העליון פונו. התושבים השאירו מאחור בתים ועסקים, אבל גם את האמון בכך שלמישהו אכפת מהם עדיין.
"התחושה היא שבגדו בנו", אומר צחי קבלי, "בתקשורת לא מספרים רבע ממה שקורה בקו העימות. לא מספרים על חיילים שנפצעים ועל אירועי אמת שמוגדרים כאירועי שווא. מנסים למזער את כל מה שקורה כדי לגרום למצב להיראות לא נורא כל כך, אבל האמת היא שהצפון מופקר ושרוף. מדינת ישראל מוותרת יום־יום על הריבונות שלה בשטח.
"השכונה שלנו בשלומי נטושה וריקה לגמרי כמעט, ואנחנו אפילו מפחדים לבקר בבית שלנו. חשבתי לבוא לטפל קצת בגינה, כדי שהעצים לפחות לא ימותו, אבל בסוף ויתרתי כי זה מסוכן. מצאנו מקום יפה שאהבנו לגור בו, עם איכות חיים ואנשים נהדרים, ועכשיו אנחנו פליטים במדינה שלנו".
קבלי, כמו רבים מתושבי קו העימות, סבור שהסכם מול חיזבאללה הוא אפשרות מסוכנת. "מדברים על הסכם עם האויב, אבל הרבה אנשים כבר מבינים שהסכם הוא פתרון גרוע שיהרוס את הצפון, כי הוא לא מבטיח לנו ביטחון אמיתי ויגרום לאובדן אמון עמוק עוד יותר ברשויות. המצב הנוכחי, פינג־פונג של מתקפות בין ישראל לחיזבאללה, אינו משחק לטובתנו. גם הסיסמה 'שקט ייענה בשקט' לא פחות גרועה. חיזבאללה לא באמת ילך אם יהיה הסכם, אלא יישאר לידינו ויסכן אותנו. מה גם שהבנו שיש בקרבתנו מנהרות ותשתיות נוספות, שאי אפשר להבליג עליהן".
ומה הפתרון?
"כדי שאנשים יוכלו לחזור, צריך לתת לחיזבאללה מהלומה רצינית שתגרום לו להתרחק מהגבול. אחר כך צריך להושיב בלבנון כוח צבאי אמין, אולי אפילו להקים מחדש את צד"ל. רק ככה אנשים יחזרו".
חוזרים הביתה
בזמן שרבים מהמפונים מתכננים לעזוב את הבית, יש כאלה שמתכננים לחזור גם ללא תמיכת המדינה. מאחורי יוזמת החזרה, "הביתה חוזרים לגליל" שמה, עומדים כמה מתושבי הגליל העליון שבסיוע המועצה האזורית, ארגון "השומר החדש", תנועת "הרבעון הרביעי" ומתנדבים מכל רחבי הארץ פועלים כדי להאיץ את שיקום היישובים שפונו והיישובים הסמוכים להם, אשר עתידים לקלוט משפחות מפונות.
מתנדבי היוזמה החלו לנקות ולסדר את היישובים המפונים בצפון הארץ, לעבות את מערכות החינוך הבלתי פורמליות ביישובים שלא פונו, ולגייס אנשי חינוך למערכות החינוך הפורמליות האזוריות כדי שיוכלו לקלוט תושבים חוזרים מ־1 בספטמבר. "אנחנו לא מחכים עוד שיחזירו אותנו", אומרים לנו בארגון, "אנחנו מחזירים את עצמנו. אם לא נחזור לגליל ולבית – לא יהיו כאן לא גליל ולא בית".
