התורים הארוכים בשדה התעופה ניוארק בניו־ג'רזי לא הצליחו להאפיל על ההתרגשות שאחזה בעולים החדשים שהעמיסו מזוודות ענקיות על עגלות השינוע. צעירים, מבוגרים, משפחות עם ילדים – נדמה שהכמיהה לעלות לישראל דווקא עכשיו היא משאלה חוצת גילים. באזור ההמתנה לפני העלייה למטוס פגשנו את סינדי (66) ויורי (65) וולפין, זוג גמלאים מצ'רי־היל בניו־ג'רזי שלא הצליחו להסתיר את התרגשותם. "היה לנו מאוד קשה לעזוב את החברים", מודה סינדי, "אבל מישהו חכם אמר לי פעם שכשאתה אמיץ מספיק להיפרד לשלום – החיים יביאו לך שלום חדש. מבחינתי השלום החדש כרגע הוא הנכדה שלי והבן שלי וכלתי שמחכים לי בארץ".
בעלה יורי היגר לארה"ב ב־1988 מברית המועצות המתפרקת. "אני זוכר שכשעברתי בזמנו היו לי תהיות", הוא אומר. "שאלתי את עצמי למה אני עובר לארצות הברית ולא לישראל. הרי עזבתי את ברית המועצות בגלל אנטישמיות והתנכלויות פוליטיות, והדבר הטבעי היה לעבור לישראל. עברתי לארה"ב בגלל נסיבות משפחתיות, אבל תמיד חשתי ייסורי מצפון על כך שאני נמצא בארצות הברית בזמן שאחיי ואחיותיי היהודים נלחמים על מדינת ישראל.
"אנשים שאלו אותי, אתה משוגע? באמצע המלחמה לעבור לישראל? עניתי להם שזה בדיוק הזמן. זה בדיוק המקום שאני רוצה להיות בו עכשיו. אני רוצה לחלוק איתם את הרע ואני רוצה לחלוק איתם את הטוב. גם המחשבה שאמריקה בטוחה היום ליהודים – אני כבר לא בטוח שהיא נכונה. רק לאחרונה שמענו על כמה חברים בצ'רי־היל שהילדים שלהם הלכו לבית הספר והיו להם שם עימותים עם תלמידים מוסלמים".
בקיץ צפויים לעלות לארץ בסיוע ארגון "נפש בנפש" כ־2,000 עולים חדשים מצפון אמריקה. מאז 2002 הספיק הארגון לסייע ליותר מ־80 אלף עולים להפוך את ישראל לביתם. מבצע ההעלאה מתקיים בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו־JNF ארה"ב. "הם הקלו מאוד על התהליך", מספר יורי וולפין. "ליוו אותנו לאורך כל הדרך ונתנו לנו להרגיש שאנחנו בידיים טובות".
לתושב קווינס ארי ג'ופרי היה כל מה שהוא צריך בשביל חיים נוחים, ואולי דווקא זה מה שדחף אותו לחשוב על עלייה לארץ. "יום אחד ישבתי וצפיתי בשידורי הטלוויזיה הישראלית", הוא נזכר, "הייתה שם פריצה לשידור על כך שהסניף הראשון של 7/11 עומד להיפתח בתל־אביב. הם דיברו על זה בהתרגשות, ומבחינתי העובדה שאלה היו החדשות הייתה אחד הדברים שהכי משכו אותי לחשוב על מעבר לישראל".
למה?
"כשמגיעים לאמריקה התחושה היא שהכול כסף. הכול חומרני. בישראל הדברים הפשוטים של החיים מעניינים אנשים. היכולת להשיג כוס ברד עושה אותם מאושרים. אני זוכר שצפיתי בשידורים ושאלתי את עצמי מה אני עושה באמריקה. כל היום עובד בשביל כסף, ולא משנה כמה כסף אתה עושה, זה אף פעם לא מספיק. אתה תמיד חייב לחשוב על הלקסוס הבאה, ואחרי שהשגת אותה אתה עובר ל־BMW, ואז אתה חולם על טסלה. אין לזה סוף. החלטנו לעלות לארץ כבר לפני 7 באוקטובר, בינואר 2023, אבל מאז 7 באוקטובר היו לנו אפס ספקות. זה מעולם לא השתנה".
תמר, בת 21 מאיסט־ברונסוויק בניו־ג'רזי, התגייסה לצה"ל והייתה חיילת בודדה ומדריכת שר־אל (לקבוצות של מתנדבים מחו"ל בצה"ל). בזמן המלחמה היא שירתה במילואים במשך ארבעה חודשים. "עוד כשהייתי בצבא ידעתי שאני רוצה לעלות", היא מספרת. "אני מרגישה שזה הזמן. אני רוצה להמשיך את החיים אחרי הצבא רק בישראל. אני רוצה ללמוד באוניברסיטה ישראלית, להקים משפחה ישראלית, וזה הזמן לעצב את העתיד הזה. לא משנה לי שיש מלחמה. אני רוצה להיות עם המשפחה המורחבת שלי, עם האחים שלי מישראל, ואני לא מפחדת, אני גאה להיות שם".
"גם אני לא מפחד", מצהיר שמואל ובר, בעל רשת בתי אבות ואב לשישה מטומס־ריבר בניו־ג'רזי. "יותר מפחיד היום ללכת עם דגל ישראל בניו־יורק מאשר להיות בארץ. אתה מקבל על זה יותר הערות וגינויים. אני מרגיש שישראל היא תעודת הביטוח שלנו. העובדה שיש ליהודים זכויות במקומות נרחבים באמריקה היא בזכות ישראל, ואני בטוח שאלמלא ישראל לא הייתה אפשרות קיום ליהודים באמריקה".
ובאופן אישי, מה גרם לכם לעשות את הצעד?
"תמיד רצינו לעלות ארצה, זה תמיד היה מונח במדף למטה, ובסוכות היינו בארץ בדיוק כשפרצה המלחמה. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי עם האישה והילדים ומאוד התאהבנו. הרגשנו כבר אז שזה הזמן לחזור הביתה ושזה הבית היחיד ליהודים".
בעת ההמתנה לטיסה, ובר מחזיק בידיו בספר תורה. "יש סיפור מעניין מאחורי הספר הזה", הוא משתף. "כשהגעתי לטומס־ריבר היה לי בית כנסת בבית שלי, ובית הכנסת הלך וגדל, אז כשטסתי לארץ בסוכות החלטתי להזמין ספר תורה מסופר סת"ם מישראל. התכנון היה לקחת אותו לטומס־ריבר ולעשות שם הכנסת ספר תורה. אבל כשהגענו לארץ בסוכות החלטנו לעלות, ובכל זאת הכנסתי אותו לבית הכנסת הביתי שלי כדי שאנשים ייהנו ממנו בינתיים. עכשיו אני מרגיש שהגיע הזמן שהוא יחזור הביתה".
באופן מפתיע, ואולי לא, רבים מהעולים שפגשנו הודו שהמלחמה מעוררת ביהודי ארצות הברית יותר מחשבות על עלייה מאשר אי פעם. "הרגשתי שאנשים התחילו להתעניין יותר בעלייה בעקבות המלחמה", אומרת תמר. "כאילו ירד להם איזה אסימון. אפילו ההורים שלי, שהם רופאים, התחילו לעשות צעדים כדי להעביר את הרישוי הרפואי שלהם".
את יודעת שיש גם תופעה של ירידה מהארץ? בקפריסין, פורטוגל ותאילנד נפתחו שכונות שלמות של יורדים ישראלים.
"רק כשאת באה מבחוץ את יכולה להעריך את הזכות לחיות עם אנשים שמדברים את השפה שלך, ששותפים להיסטוריה שלך. אני מרגישה פריבילגית שאני סוף־סוף יכולה לחיות ככה".
ויש לך חששות מהעלייה לארץ? לפעמים הישראלים יכולים להיות לא נחמדים לעולים.
"אם אני מפחדת ממשהו – אולי זה מהבירוקרטיה. אולי יגידו לי שלא עשיתי משהו נכון, שפספסתי נוהל כלשהו. אבל אני לא חוששת מהישראלים. אני יותר מתרגשת מהמפגש איתם".
יורי: "כל השנים, כשהייתי מנווט עם הסלולר, ההגדרה של ה'בית' הייתה צ'רי־היל בניו־ג'רזי. את לא מבינה כמה מרגש אותי שעכשיו, מתחת לכותרת 'בית' תהיה השכונה החדשה בבית־שמש שאגור בה. אני זוכר את הביקור הראשון שלי בארץ, הפעלתי מצלמה בנחיתה כדי לתעד את הרגע ופתאום המצלמה כבתה חמש דקות לפני הנחיתה. אמרתי לעצמי: אין מצב, זה לא קורה לי. אבל איכשהו זה הסתדר. כבר יצא לי לבקר בישראל, זאת לא הפעם הראשונה שאראה אותה, אבל אני מחכה כבר לרגע שבו הרגליים שלי ירגישו את הקרקע בשדה התעופה".
