בשמונה בערב שוררת בגונדר עלטה כבדה. בבית הכנסת של הקהילה המקומית מיהרו לסיים את תפילת ליל שבת, שכן בשעה זו כבר נכנס העוצר לתוקפו. אסור להסתובב ברחובות עד הבוקר. המלחמה האחרונה אומנם הסתיימה רשמית לפני שנה, אך ברחבי המחוז עדיין משוטטות כנופיות של מתנגדי המשטר, והשלטונות נוקטים צעדי חירום. אך לפני כמה שבועות חטפו המורדים שניים מבני הקהילה היהודית ודרשו בעבורם כופר נפש בסכום עתק.
ארץ יפה היא אתיופיה, מהיפות בארצות תבל. מהרי הסימיין הצפוניים הנישאים לגובה 3,500 מטרים ועד ל"עמק השבר הסורי־אפריקני", בואכה ארץ הדרום על שבטיה וחיות הפרא שבה. אלא שהארץ היפה הזו, ערש אחת התרבויות העתיקות בעולם, יודעת גם מלחמות ושפיכות דמים לאורך כל שנותיה.
בשנת 2019 קיבל ראש הממשלה אבי אחמד פרס נובל לשלום על מאמציו לסיים את הסכסוך עם אריתריאה שהסתיים עשור קודם לכן, ועל פתיחת המערכת הפוליטית באתיופיה, אחרי שנשלטה בידי מפלגה יחידה במשך שנים. אלא שהשינויים שהנהיג לא נשאו חן בעיני המיעוט התיגראי השוכן בצפון המדינה ומונה שישה אחוזים מ־110 מיליון תושביה, והם נקטו צעדי מחאה. בתגובה פיטר השלטון פקידים ואנשי ציבור תיגראים ואף עיכב אותם לחקירות בחשד לשחיתות. אלא שלתיגראים יש 250 אלף חיילים ששירתו בצבא אתיופיה ולהם הייתה שליטה על רוב הציוד הצבאי, כולל מסוקי קרב, תותחים כבדים וטנקים שכעת הפנו את קניהם כלפי השלטון. המלחמה התחילה ב־2021 אחרי שמיליציות של החזית לשחרור העם התיגראי תקפו בסיס של צבא ההגנה הלאומי של אתיופיה קרוב לבירה המחוזית מקלה. הצבא שלח לשם כוחות רגליים ומטוסי קרב והממשלה הכריזה על מצב חירום. האינטרנט והתקשורת הטלפונית נחסמו. יותר מ־500 איש נהרגו בסכסוך.
"המלחמה גבתה מחיר כבד בנפש", מספר לנו זואו דו גטו, איש תיירות במקצועו, שהתגייס לשירות צבא הממשלה נגד המורדים. "הם ניסו להגיע לבירה אדיס־אבבה ולכבוש את מחוז אמהרה אך הטופוגרפיה ההררית הקשתה עליהם. הם כבשו כמה ערים שתושביהן נמלטו. בדרכם הם רצחו ואנסו מאות. הם נכנסו לבתים שראו שמארובותיהם יוצא עשן ודרשו מזון. לאחר מכן רצחו את האזרחים התמימים. לו היו מצליחים לכבוש את דה־בארק, איש לא היה מונע מהם את כיבוש גונדר ובהיר־דאר. אני התגייסתי למיליציה מקומית כדי להגן על עירי. ראיתי רבים מחבריי נהרגים בקרבות. בסופו של דבר הצבא הגיע והשיב מלחמה ואנשי תיגראי נסוגו. הם איבדו אלף מאנשיהם. אחרי שנת קרבות הם נכנעו או ברחו. הם הבינו שהובסו וחתמו על הסכם עם הממשלה. היום התיגראים הם חלק מהעם האתיופי".
עם זאת, ואף שעברה שנה, החירום והמתח עדיין שוררים במדינה. אחראיות לכך דווקא קבוצות אמהריות, המכונות "פאנו", שאינן שבעות רצון מההסכם עם התיגראים, המעניק להם שטחי חקלאות מסוימים. אותן קבוצות נוהגות להגיח מדי פעם ולתקוף בסיסים או נקודות ביקורת של הצבא. הבעיה היא שאיש אינו יודע בדיוק מי הם. "זה יכול להיות השכן שלך בבית ממול או המלצרית המשרתת אותך כאן במלון", אומר זואו. "זו הסיבה שבערים מסוימות עדיין מוכרז עוצר ולאורך הדרכים אפשר לראות לא מעט כוחות צבא מפטרלים או מקימים נקודות ביקורת. באזורים מסוימים עדיין יש קשיים בתקשורת ובגלישה באינטרנט. אנחנו מאמינים שבקרוב יושג הסכם והשקט יחזור. זה יהיה טוב לתיירות ולמעשה לכל המדינה המשוועת ליציבות".
באותם ימים סייעה שגרירות ישראל לחלץ כמה ישראלים שנתקעו בגונדר ואף כמה מבני הקהילה שהיו להם היתרי עלייה לישראל.
שארית הפלטה
בשבת בבוקר הלכנו להתפלל עם הקהילה. כמו בכל בית כנסת בתפוצות, גם פה עומד בשער שומר חמוש. בית הכנסת אינו אלא רחבה גדולה, מקורה בלוחות פח ועץ, להגנה מהשמש ומהגשמים שהחלו כבר לרדת בפרוס העונה הרטובה. עזרת הנשים מופרדת במחיצת עץ גדולה החוצה את המתחם. הקהל יושב על ספסלי עץ. הנשים, מבוגרות וצעירות כאחת, עוטות לראשן צעיף לבן, ה"נטלה", ולובשות "קאמיס", שמלה לבנה רחבת שוליים. החזן על הבימה מתפלל בעברית וחזן־המשנה מתרגם לאמהרית. גם הסידורים וחומשי התורה דו־לשוניים. מי שאינו מורגל במבטא האתיופי יתקשה לעקוב אחרי מהלך התפילה. קריאת התורה, עם זאת, היא בעברית בלבד.
לבית הכנסת הגיע רק חלק קטן מהקהילה בגונדר, המונה לפי ההערכות 13 אלף נפש. מספרים לנו כי אלפי יהודים מתגוררים בכפרים בהרים שמסביב. באחד הכפרים הללו, ואלקה, הידוע גם בשם "פלאשה", לקחו אותנו המקומיים לבית הכנסת הישן, מבנה עגול בנוי מקורות עץ ובוץ ובו גומחה לארון קודש בקיר הפונה צפונה. על הקירות מצויר מגן דוד בצבע כחול, ולוח אבן שהוצב בחזית הבית מעיד כי בית הכנסת נבנה בשנת 1942 על ידי גולה טסמה אליאס. המשפחה הנוצרית השומרת על המבנה לא ידעה לומר מיהו אותו אליאס.
בתום התפילה החזן מקדש על היין ולמתפללים מחלקים לחמניות לברכת "המוציא". אין התנפלות, וכולם מחכים בשקט ללחמנייה, גם אם הם יודעים שלא תמיד הכמות שהוכנה מספיקה לכולם. בינתיים נערכים לשיעור בפרשת השבוע לנשים באמהרית. עשרות מהן יושבות ושותות בצמא את דברי החזן, המסביר להן כי חטא המרגלים ששלח משה לתור את הארץ היה בכך שהוציאו את דיבת הארץ רעה. הנשים ממלמלות בהסכמה.
אחר כך הקהל כולו נעמד לשירת "התקווה" שמילותיה כתובות בשחור על הקיר ליד ארון הקודש, לצד שלטים הקוראים לשחרור החטופים ולסיוע ליהודי אתיופיה במאבקם לעלות ארצה.
מי מונע מכם לעלות לארץ, ממשלת ישראל או ממשלת אתיופיה? אני שואל את אשר יברקן בן ה־23. "שתיהן", הוא אומר. הוא חולם לעלות ולהיות חייל בצבא ההגנה לישראל.עליית יהודי אתיופיה עלתה לכותרות בעבר בשערוריות תרומות הדם המסורבות או בהריגת סלומון טקה וההפגנות שבאו בעקבותיה. אחרים מעדיפים להיזכר בהתרגשות שאפפה את המדינה בעת מבצע משה ב־1985 ומבצע שלמה בשנים 1988־1991, אך לא הרבה מעבר לכך.
על פי המסורת הנקוטה באתיופיה, יהודים היו בארץ זו עוד מימי מלכת שבא, שהיא נצר לשושלת מלכים אתיופים שביקרה בירושלים ונישאה לשלמה המלך. אחרים סבורים שהיהודים הראשונים הגיעו אחרי חורבן בית שני. יהודים אלה מכונים "ביתא ישראל" וכונו גם "פלאשים". מדינת ישראל החלה עליהם את חוק השבות אחרי שגדולי הרבנים, בהם הרב עובדיה יוסף, הכירו ביהדותם באופן מלא. למרות זאת, המחלוקת לגביהם הייתה עזה והרבנות דרשה מהם לעבור "גיור לחומרא".
לעומתם, בני הפלאשמורה היא קבוצת היהודים שהתנצרה בסוף המאה ה־19, בעקבות מצוקה קשה שנבעה מאיומים ולחצים שהפעילה הכנסייה האתיופית־אורתודוקסית. תרמו לכך הרעב, הבצורת והמגפות הרבות, ובסופו של דבר 70 אחוזים מהם התנצרו. האנשים המכונים כך נפגעים מהשם הזה, שמשמעותו פולשים, מומרים, ומעדיפים להיקרא "שארית יהודי אתיופיה".
הרב מנחם ולדמן, ראש מכון "שבות עם": "יהודים אלה סובלים פשוט משנאת חינם. זו קבוצה משכילה, מאורגנת ודתית. הם עוברים תהליכי גיור ואינם גיס חמישי. מדובר בחלק מובהק מעם ישראל"
"כשם שבאירופה ההתרחקות מהדת הובילה להתבוללות ולחילוניות, באתיופיה עשתה זאת הנצרות", אומר לנו הרב מנחם ולדמן, לשעבר הרב של ניר־עציון וכיום רבה של הקהילה וראש מכון "שבות עם". "הם נשארו באותם כפרים שבהם חיו בעבר, הם ידעו כל הזמן שהם צאצאי יהודים ושמרו על יהדותם בסתר. חלק מהעולים במבצע שלמה נמנו עם בני הפלאשמורה".
רוצים להתגייס
לפני מבצע שלמה הגיעו כאלפיים משארית יהודי אתיופיה שלא יצאו לסודן, אל מקום ריכוז היהודים, ודרשו שיעלו אף אותם. בארץ נדהמו. כולם היו בטוחים שהעלאת יהודי אתיופיה הושלמה. הנושא הגיע לשולחנם של הרבנים, בהם הרב עובדיה יוסף והראשון לציון המכהן הרב מרדכי אליהו, אך הם סירבו לצרפם. אחרי המבצע עלה נושא הפלאשמורה לבמה הציבורית. הוקמו כמה ועדות. "הקבוצה הזו, שזיהתה עצמה כיהודית לכל דבר, הייתה בכפרים על המזוודות ורק חיכו שתינתן להם ההזדמנות לחזור בתשובה, לעלות ולהתאחד עם בני משפחותיהם", מספר הרב ולדמן. "ועדת רובינשטיין שקמה אז המליצה להתחיל בהליכי החזרתם ליהדות, אבל בינתיים נפלה ממשלת שמיר ועלתה ממשלת רבין וגישתה הייתה שונה לחלוטין".
בשלושים השנים הבאות החל באתיופיה תהליך של עזיבת הכפרים ומעבר לערים כגונדר ואדיס־אבבה סביב קהילות מסודרות. בינתיים הם מתפרנסים מעבודות מזדמנות, וממתינים שממשלות ישראל לדורותיהן יאשרו את עלייתם. מפעם לפעם מתרצה הממשלה ומחליטה על העלאת קבוצות קטנות על בסיס אישי או איחוד משפחות.
"יהודים אלה סובלים פשוט משנאת חינם, אין לי דרך אחרת להגדיר זאת", קובע הרב ולדמן בכאב. "רוב יוצאי אתיופיה החיים כיום בישראל, 160 אלף במספר, נמנים עם הקבוצה הזו. זו קבוצה משכילה, מאורגנת ודתית יותר. הם עוברים תהליכי גיור. הם אינם גיס חמישי ולא מקימים כנסיות כפי שמוציאים את דיבתם רעה. מדובר בחלק מובהק מעם ישראל".
ההתנגדות כלפיהם, מוסיף הרב ולדמן, באה גם מצד גורמים מיליטנטיים בתוך העדה עצמה המוציאים את דיבתם רעה באוזני הרבנים הראשיים וגורמים חרד"ליים שמאמינים להם. "אני נדהם מרמת השקר שהרבנים הסכימו לקבל. יש ביטוי באמהרית האומר שהאדם הלבן דומה לתינוק – שניהם אוכלים את כל מה שמאכילים אותם. הרבנים לא בדקו את הנושא לעומק. הרב הראשי דוד לאו סירב לפגוש אותם בכל שנות כהונתו. אחד הרבנים נסע בכל זאת והתקשה להאמין למראה עיניו כשראה בשש בבוקר, בחושך, מאות מתפללים ובהם צעירים רבים העומדים ואומרים סליחות. הוא התנצל על שהאמין לכל השקרים".
בבית הכנסת בשכונת למברט באדיס־אבבה, סמוך לשגרירות ישראל, מתקיימות תפילות סדירות שלוש פעמים ביום. גם הוא ממוקם במתחם מקורה בפח ועץ, בעל השטח אינו מרשה להם לבנות בניין של קבע. יש שם בית מדרש ובו שיעורי הלכה ופעילות חברתית ענפה. אפילו סניף של בני עקיבא קיים במקום.
בבית המדרש הקטן מצטופפים כ־30 בני נוער, צעירים וצעירות, ומבקשים לספר לנו על מצוקתם. הצעיר שבהם בן 15; לפגישה הגיע גם סאלקה, בן 60, הוא היה בן 24 כשהחל מבצע שלמה אבל גר אז בכפר ולא נמנה עם בני המזל. "כולנו לומדים תורה והלכה, שומרים מצוות, מתפללים שלוש פעמים ביום. יש לנו כאן מקווה. את כל המצוות שאנחנו מקיימים כאן אנחנו רוצים לקיים בארץ ישראל", מסביר משה מסטוואל, בן 26. "יש כאן תלמידי בית ספר שמכריחים אותם ללמוד בשבת אבל הם אינם מגיעים וחוטפים עונשים כמו הורדת ציון או מבחנים נוספים. לפעמים גם מכים אותם".
כשאני שואל כמה מהם רוצים לשרת בצבא, כל האצבעות מורמות.
מה את רוצה לעשות בצבא? אני שואל את אסאס בת ה־19. "להרוג את הרוצחים", היא עונה, לקול צחוקם של חבריה. "היא רוצה להיות לוחמת", מסביר שלמה. "כולנו יהודים, כולנו רוצים לעלות".
כמעט לכולם יש בני משפחה בישראל, סבים וסבתות, אחים ובני דודים. אחותו של מסטוואל הצליחה לעלות במסגרת איחוד משפחות. הוא עצמו יגיע בשבוע הבא אך רק כתלמיד ישיבה זמני לחצי שנה, לישיבת מחניים שבגוש עציון. העלייה היא החלום שלו.
"יש לי שאלה", אומר משה. "למה ישראל מקבלת את כל העולים מרוסיה ומאוקראינה ולא אותנו? זו גזענות בגלל שאנחנו שחורים, אין סיבה אחרת. הרי כולנו יהודים. כל משפחה יודעת בדיוק מיהם אבותיה ואימהותיה שבעה דורות לאחור".
כולם שומרי שבת?
"איזו שאלה?" מתקומם מסטוואל. "גם כשרות. אני עצמי למדתי להיות שוחט. בעבר יהודים נאלצו להסתיר את יהדותם מפחד הגויים והתנהגו כנוצרים כלפי חוץ, כמו האנוסים. זו הסיבה שרבים מעדיפים לראות בהם נוצרים".
המצב הכלכלי קשה במיוחד ליהודים, מסבירים בני שיחנו. רבים מתקשים להתפרנס והם סובלים מאפליה ומהמלחמות התכופות בין השבטים. אלמלא עזרתו הפיננסית של הנדבן ג'ו פייט מארה"ב, שהקים את "ארגון המאבק להצלת יהודי אתיופיה", SSEJ, היה המצב קשה הרבה יותר. למעשה, זהו הארגון היחיד הפועל בשטח; חלקם של הג'וינט והסוכנות היהודית קטן יותר, בעיקר משום שהסוכנות מנועה מלהושיט סיוע בלי החלטת ממשלה.
"גם כאן אנחנו נתקלים באנטישמיות", אומר משה. "המוסלמים שונאים אותנו, וכאשר פרצה המלחמה בשמחת תורה והם ארגנו הפגנות נגד ישראל ואיומים כלפי הקהילה, פחדנו מאוד והתכנסנו בבית הכנסת לתפילה. אנחנו לא יכולים להילחם". הוא מספר על סטודנטיות שנאלצו לפרוש מלימודיהן באוניברסיטה לאחר שורת התנכלויות על רקע המלחמה.
"כשתחזרו לארץ תשמיעו את הקול שלנו", מבקשים הנערים. "ספרו לישראלים מה קורה כאן ושאנחנו מקיימים חיים יהודיים. בקשו שלא ישכחו אותנו".
גילויי אהדה
"אין כאן גזענות", אומר לנו מ"מ השגריר, תומר בר־לביא. "המצב באתיופיה אינו דומה לזה שברוסיה או באוקראינה ששם זכאים העולים לחוק השבות בגין סעיף הסבא". גורם המעורה בסוגיה מוסיף כי "המצב אינו דומה לסעיף הנכד לגבי עולי ברית המועצות. זה רחוק עשרות מונים מכך".
במשרד הקליטה אומרים שהממתינים במחנות באתיופיה אינם זכאי עלייה פי חוק השבות, ואישורי העלייה שניתנו בשנים האחרונות נעשו על פי החלטות ממשלה אד הוק בלבד. כאמור, הנושא שנוי במחלוקת אף בתוך הקהילה עצמה. רוב הקייסים מתנגדים לעלייתם.
"אל הקהילה בגונדר ובאדיס־אבבה מצטרפים אלפי אנשים שאין קשר בינם לבין היהדות או שאיש אינו מוסמך להגדירם כיהודים", אומר לנו גורם המעורב בנושא. "זה מנגנון שמאכיל את עצמו. השבטים הצפוניים, התיגראים והאמהרים, רואים עצמם כשייכים למשפחת העמים השמיים ולכן אין להתפלא שהם מבקשים להיחשב כזרע ישראל וכמועמדים פוטנציאליים לעלייה". גורם מרשות האוכלוסין אומר בבדיחות כי פוטנציאל העלייה מאתיופיה הוא 85 מיליון איש…
בימים אלה אמורה ועדה בראשות תא"ל (במיל') הראל כנפו, שהקים שר העלייה והקליטה אופיר סופר, להגיש את המלצותיה. על פי נתונים ראשוניים שהציג כנפו החודש בוועדת העלייה של הכנסת, כ־14 אלף אנשים ממתינים לעלייה לישראל במחנות בתנאי מחיה קשים, 1,226 מהם עומדים בקריטריונים לעלייה לישראל לפי החלטת הממשלה, והסיבה לעיכוב בהעלאתם ארצה היא מחסור תקציבי של כ־200 מיליון שקלים. כנפו הצהיר שההתייחסות לעדה האתיופית אינה גזענית וכי הוועדה ניסתה "לעשות סדר היסטורי שייתן מצד אחד מענה להעלאת הנשארים באתיופיה ולאיחוד המשפחות, אך מצד שני ישמר את הערך של המדינה היהודית בישראל לאורך כל הדרך".
הוועדה ביקרה בחשאי באתיופיה, נפגשה עם גורמים רבים ועם ראשי העדה. הצעדים שעליהם תמליץ יכללו, מעבר לבדיקת זכאות על פי חוק השבות, השלמת העלאת היהודים לפי החלטות הממשלה האחרונות עם נטייה ל"סגירת" בתי אב. תיערך בדיקה של כלל השוהים בקהילות על בסיס הומניטרי והלכתי על ידי רצף אימהות, על פי רשימות עדכון הקיימות מ־2020. אם יתקבלו מסקנות הוועדה, עשויים מאות מהאנשים שפגשנו למצוא את עצמם בתוך שנים ספורות על מטוס ארצה.
"אני מקווה שמסקנות הוועדה יתקבלו באופן קונצנזואלי כדי לראות שמדובר בתהליך אמיתי", אומר לנו השר אופיר סופר. "הוועדה לא קמה כדי שכל שר שיבוא אחריי יעשה מה שהוא רוצה. אני רוצה שהתהליך יהיה משמעותי. הנתונים מאתגרים, אבל זו הפעם הראשונה שהמדינה נענית לאתגר ולוקחת על עצמה לפתור את הבעיה, ולא משאירה אותה לכל מיני עמותות. אלמלא המלחמה היינו כבר אחרי האירוע".
בימים אלה אמור השגריר החדש, ח"כ לשעבר אברהם נגוסה (הליכוד), להיכנס סוף סוף לתפקידו, אחרי שממשלת אתיופיה הסירה את התנגדותה. הטענה הייתה שהוא הוציא את דיבתה של אתיופיה רעה בעת שפעל להעלאת בני הפלאשמורה, והכריז שמדובר במדינה אנטישמית.
בינתיים ממלא את מקומו תומר בר־לביא (34), שהגיע לכאן עם משפחתו לפני כשנה וזה תפקידו הדיפלומטי הראשון. "אנחנו עומדים בקשר עם הקבוצות השונות בקהילה היהודית, ומסייעים לממשלה לקיים את החלטותיה באשר להעלאת יהודים שמעמדם נקבע בארץ", הוא אומר. "במשך השנים ידענו לעבוד מול הממשלות השונות. לא לנו ולא להם יש אינטרס לפגוע ביחסים הבילטרליים, וכשממשלת ישראל מחליטה על הבאת אנשים, אתיופיה מבצעת את בדיקותיה, בעיקר הביטחוניות, על רקע הסכסוך הקיים באזור גונדר שממנו באים רוב האנשים, ובסופו של דבר אנחנו מקבלים את אישורה".
בר־לביא מספר שעד היום האתיופים נאחזים בתקופת מלכת שבא, ערש תרבותם, המחייבת אותם ליחסים מיוחדים עם ישראל. "סוף סוף היא קיימה את הביקור הדיפלומטי הראשון בירושלים והיא שבנתה את זהותם הקולקטיבית כמדינה", הוא מחייך.
מהן התגובות שם למלחמת חרבות ברזל?
"בכל שיחה האתיופים מגלים אמפתיה למצבנו הנוכחי. גם הם מתמודדים עם טרור עד היום. בשבוע השני למלחמה קיימנו עצרת זיכרון שבה השתתפו בכירים ונציגי ממשלה אתיופים. מצד שני צריך להבין שגם עליהם, כמו על כל המדינות באפריקה, יש לחצים גדולים מצד מדינות ואוכלוסיות מוסלמיות הולכות וגדלות".
בר־לביא מספר על שיתוף פעולה הולך וגדל. "החקלאי האתיופי מגדל אבוקדו מזנים מתקדמים כמו האס ואטינגר, הודות לסיוע הישראלי, והגידול הזה הפך לשני בכמותו אחרי הבננה. כך גם גידול ירקות וזרעים והשקיה התקדמו. לאחרונה נחתם הסכם שיתוף פעולה בתחום הבריאות שכולל מבצעי ניתוחים על ידי מומחים מישראל. ארגון 'הצל ליבו של ילד' הטיס עד כה כ־900 ילדים חולי לב לניתוחים בבית החולים וולפסון. רופאים אתיופים רבים מקבלים הכשרה בישראל ויש שיתוף פעולה בנושא החדשנות.
"מדינות רבות מעוניינות להשקיע באתיופיה כי הן מכירות בפוטנציאל שלה. זו מדינה גדולה ומאתגרת ואנו מעורבים בפיתוח האקו־סיסטם שהם בונים מהיום הראשון. הם אנשים מוכשרים וחכמים בעלי דחף גדול להתפתח".
ומה יהיה עם היהודים, שאלתי את הרב ולדמן.
"הם לא יוותרו עד שיעלו. העוצמה היהודית שלהם חזקה ביותר. יש כאן עניין הכרוך בפיקוח נפש כי הם מוסרים נפשם על יהדותם". 
