שופט בית המשפט למשפחה בת"א, ארז שני, דחה בסוף השבוע האחרון בקשה שהוגשה מטעם באת כוח היועצת המשפטית לממשלה ומשרד הרווחה לחסן נגד טטנוס ילד שנפצע שבוע מוקדם יותר והוריו סירבו לאפשר את חיסונו. מדובר בבקשה שהוגשה לשופט שני כשופט תורן, בשעת ערב, ובעקבותיה נקבע דיון דחוף בבקשה, אולם, לדיון שקבע השופט שני עוד באותו ערב לא התייצבו הן ההורים שסירבו לאפשר את החיסון והן באת כוח היועמ"שית שהגישה את הבקשה.
בפתח פסק הדין נזף השופט שני בצדדים שלא התייצבו לדיון, "אדם אינו יכול להחליט שהוא נמצא בחופשה, לא יגלה את מקום החופשה ולמה נבצר ממנו להופיע, גם לא יבקש להיעדר, אפילו מדובר בסד זמנים לחוץ ואל יתפלאו ההורים אם אסבור שאלה לא התייצבו בכוונת מכוון, תוך הפרת הדין. כפי שקבעתי בהחלטתי מאמש, שהרי משצוין סיכון חיים צריך היה לקבוע את הדיון לאלתר, התקשיתי להבין את התנהלות ב"כ היועמ"ש, מגיש הבקשה ואשר לא טרח להתייצב לפניי לדיון אמש".
השופט אף הוסיף, כי ההתנהלות עשויה ללמד גם על טיבה של הבקשה, "בעולם של ערכים, חיי אדם קודמים לכל, הם מצדיקים את נסיעתי בלילה על פני כ- 50 קילומטר לכל צד, הם הצדיקו הבאתה של קלדנית, עדכון משמר בתי המשפט ועוד. כשאומר גוף המחויב להגינות דיונית יתרה כמו היועמ"ש, שיש דחיפות ומדובר בחיי אדם, אנו מאמינים לו. למדתי מהמזכיר אשר שוחח עם ב"כ היועמ"ש, כי זו אמרה לו בעל-פה שהדיון אינו דחוף וניתן לקיימו גם יום למחרת או ביום א'. אם תקופת הדגירה משתרעת על פני כ- 20 יום וב"כ היועמ"ש המתינה כ- 10 ימים, הכיצד הפך הדבר ללא דחוף? גם זאת אינני מבין".
לגופה של הבקשה קבע השופט שני, כי "כדי שאורה על ביצוע פעולה רפואית חודרנית בניגוד לרצון ההורים, צריך אני להשתכנע כי מדובר בפעולה מידתית, שאינה חורגת מן הנדרש. הפסיקה קובעת כי במקרה של מחלוקת בין הורים בשאלת מתן טיפול רפואי, גם כזה שאינו מציל חיים, אזי יורה בית המשפט כפי המקובל בזרם המרכזי של הרפואה. אלא שכאן אין מחלוקת בין ההורים, הם פשיטא מסרבים לחיסון וכנראה אין הם היחידים בין אזרחי המדינה שאינם חפצים בחיסון, ואין זה משנה אם דעתי כדעתם או ההפך, ואולי אגלה שדעתי הפוכה. השאלה, כאמור, האם צריכה המדינה לאכוף בכוח מתן חיסון לקטין".
"שאלתי את עצמי האם במקרים מסכני חיים, בעלי סיכון יותר גבוה כמו למשל בתקופת גל הקורונה הראשון, האם אכפה מדינת ישראל באמצעות המשטרה מתן חיסונים לקטינים וחסרי ישע אחרים, עת סירבו הורים לחסן – והיו כאלה. במילים אחרות: סבור אני כי החלטה לחסן קטין בכפיה, בניגוד לרצון הוריו צריכה למקור חוקי. ראשיתו בנוהל מסודר שייצא ממדינת ישראל, אולי תחת ידי היועמ"ש, אולי תחת ידי משרד הבריאות וסופו, אם אפשר, בחקיקה או למצער בפסיקת בית המשפט העליון. החלטה על התערבות חודרנית המפקיעה את זכויות ההורות של ההורים ובמקביל את האוטונומיה שלהם לא יכולה להיות מוסדרת על-ידי קיומם של מספר התפרצויות טטנוס", הוסיף השופט.
לאור זאת קבע השופט שני, כי הכרעה בסוגיה רגישה ועקרונית כזו לא יכולה להיעשות בדרך של הגשת בקשה לבית המשפט למשפחה. "לו דעתי תישמע, נקלעה ב"כ היועמ"ש שלא בטובתה, לסוגיה שמתרחבת הרבה מעבר לעניינו של הקטין, לא רק מפני שהאחריות המרכזית והראשונית לשלומו של קטין מוטלת על הוריו ולא על המדינה ואם יארע חלילה דבר מה, האחריות היא של ההורים ושלהם בלבד, אלא מפני שכשמציעים הרופאים לטפל במסרבי החיסונים ואין זה משנה באיזה חיסון מדובר, תואיל המדינה ותעשה זאת בצורה מסודרת ולא על דרך בקשה כאמור. יכול גם יכול וההורים הם סרבני חיסונים. אלא שבטרם נבוא לאכוף עליהם את המבוקש, מצופה היה לפחות בבקשה שיפורטו המקורות המשפטיים המאפשרים זאת, או הסבר מה טעם גובר המבוקש על סעיף ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".