עשרה חברי כנסת מתשע מפלגות נענו לפנייתנו וערכו חשבון נפש ציבורי לכבוד יום הכיפורים. רובם בחרו לבקש סליחה דווקא על מה שלא הספיקו לעשות.
יואל חסון, יו"ר סיעת המחנה הציוני ומרכז האופוזיציה / סליחה על האינטריגות
חשבון נפש וחיפוש "היכן טעיתי" הם מסע עצמי לא פשוט לפוליטיקאי. אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה שאנחנו לא מתנצלים על כלום. לא על המאבק על דמותה של מדינת ישראל, לא על כך שפגענו בשעות השינה של חברי הקואליציה בזמן הפיליבסטרים, ואפילו לא על מדיניות ה"אפס קיזוזים" שהובילה גם למקרים לא פשוטים. מבחינתנו, טובת מדינת ישראל תמיד במקום הראשון.
ובכל זאת, ימי תשובה וחשבון נפש חיוניים לנציג ציבור כמראה עצמית שמסייעת לתכנן מסלול מחדש. כאשר התבוננתי פנימה, מצאתי מקום שעליו אני מצטער ומבקש סליחה. אני מתנצל על הרושם המוטעה שנוצר ולפיו אנחנו, הפוליטיקאים, עסוקים יותר מדי בעצמנו ולא במאבק להחלפת הממשלה הרעה הזאת.
אני אומר את זה דווקא משום שגם אני וגם חבריי לסיעה מבלים את זמננו בחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה כדי לשכנע את הציבור הישראלי שהדרך שלנו היא דרך המלך. אך לא פעם פוליטיקה היא פוליטיקה, וסיעות דמוקרטיות הן כאלה שהריבים והאינטריגות הבינאישיות שבהן מסוקרים לעתים הרבה יותר מהנושאים האידאולוגיים ה"אפורים".
אז בהזדמנות זו אני רוצה להתנצל על כך שלפעמים נדמה שהמאבקים הפנימיים גוברים על המאבק הגדול והאמיתי, שמטרתו להחליף את הממשלה ולייצר אלטרנטיבה ראויה לכם, אזרחי ישראל היקרים. האם יש לתקן ולשפר? בהחלט. האם להתנצל על המאבק וחשיבותו? בשום פנים ואופן.
רועי פולקמן, יו"ר סיעת כולנו / סליחה שלא מחיתי די
תשע"ח הייתה עמוסה במתקפות על הממלכתיות, וגם בשנה הזו נמשכה המגמה של התלהמות ושיח קיצוני, אשר הולכת ומחריפה בישראל בשנים האחרונות. בכלי התקשורת וברשתות החברתיות ראינו שוב ושוב כיצד גורמים פוליטיים, חלקם חבריי הטובים במשכן הכנסת, וגם אזרחים מן השורה, מנגחים את בית המשפט העליון, את נשיא המדינה, את צה"ל, את המשטרה ואת התקשורת.
לעיתים זה היה שיח אלים וקיצוני, אמנם מילולי אך עדיין מיותר. שיח שכל מטרתו לקעקע את המוסדות הממלכתיים של מדינת ישראל. כאשר אני מביט על השנה החולפת ועושה חשבון נפש על פעילותי הפוליטית, אני מבקש סליחה שלא עמדתי ביתר נחישות מול אותם מקרים של התלהמות וקיצוניות בשיח הציבורי.
אני מכה על חטא שלא נלחמתי בקול רם יותר מול אותן התקפות על בעלי תפקידים ציבוריים, על גורמים במערכת המשפט ועל קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, שאינם יכולים להתגונן ציבורית וחוטפים. השיח הזה הוא תולדה של קיצוניות והיעדר ממלכתיות, והמגמה של החלשת המערכות הציבוריות בישראל היא מסוכנת ופוגענית. בשנה הבאה עלינו לטובה ננסה להשפיע ולהפוך את השיח לממלכתי יותר.
איילת נחמיאס־ורבין, המחנה הציוני / סליחה מתושבי העוטף
מהשריפה הראשונה בעוטף ישראל הבנתי שמולנו טרור לכל דבר. זהו אירוע ביטחוני שוחק ומסוכן מבחינת ההרתעה, כזה שקל לחקות באזורים אחרים בארץ, אבל את ראש הממשלה זה לא עניין. פניתי אליו בתחילת טרור העפיפונים ודרשתי ממנו להכריז על האזור כמוכה אסון, כדי שיהיה קל להעביר משאבים ופיצויים, אבל דבר לא קרה.
כל הבטחות הימין, מחיסול הנייה ועד למשא ומתן בסוצ'י על נוכחות איראנית מעל יישובי הגולן, ואנחנו היינו מחושבים מדי. כשהצפון סובל מתת־מיגון והדרום נשרף, אנחנו לא ידענו איך למנף את הכישלון הזה. בשם הממלכתיות עשינו זאת. כי כשאתם בסכנה ביטחונית, אנחנו מחויבים רק לכושר העמידה שלכם.
אף שביקרתי מדי שבוע בעוטף, לא הצלחתי להיות האופוזיציה שהגיעה לכם. תקפתי באופן מידתי, ולא זעקתי כפי שהיה ראוי. בהסתכלות לאחור, אני לא בטוחה שהייתי נוהגת אחרת. הממלכתיות טבועה בי. אבל הלב יודע שאני חייבת לכם, תושבי עוטף ישראל והצפון, סליחה. על כך שלא הייתי מסוגלת לומר בפשטות המתבקשת שראש הממשלה והקבינט נכשלו בהבטחה הכי בסיסית שלהם לישראלים: ביטחון.
עליזה לביא, יש עתיד / סליחה מהארוסות
אחת האכזבות שמלוות אותי בחיי הפוליטיים היא הטיפול במצוקתן של ארוסות חללי צה"ל. מאז מבצע צוק איתן אני מלווה מקרוב עשרות בנות זוג, חברות וארוסות של חללי צה"ל. חלקן קיבלו את הבשורה המרה כלאחר יד ובצורה לא רשמית ונותרו ללא הכרה, ליווי או סיוע בהתמודדות. לחלקן אף נוכו ימי האבלות מימי החופשה ומהרגילה. המבט בעיניהן הספיק. הבנתי שיש כאן מסע המורכב מכמה תיקונים בחזיתות שונות, ושאם יש ביכולתי לסייע, ולו במעט, כדי להתמודד עם השבר הזה, הרי שזוהי שליחות ראשונה במעלה.
בחזית אחת הצלחנו. בצבא אומצו נהלים חדשים באשר לאופן ההודעה, לליווי ולסיוע, והזכות לימי אבלות שלא על חשבון ימי החופשה. משם המשכנו אל שוק העבודה האזרחי. נהלים דומים אומצו בנציבות שירות המדינה, כאשר העיניים נשואות כעת למעסיקים נוספים במשק.
אולם פצע אחד עדיין נותר פתוח. ארוסות חללי צה"ל, בעיקר הדתיות, אשר כידוע אינן מקיימות משק בית משותף עם בן זוגן טרם החתונה – אינן מוכרות על ידי המדינה. ניסינו לתקן את המצב בחקיקה, בתקנות או בנוהל מול משרד הביטחון. כל הניסיונות עלו בתוהו. על כך אני חשה צער עמוק, ושבה ומתנצלת בפני הארוסות על כי טרם הצלחנו להשלים את המלאכה.
חשוב להדגיש כי לא מדובר במאבק על זכויות אלא בראש ובראשונה על עצם ההכרה, שהיא מרכיב קריטי בתהליך הריפוי והשיקום. ואם יש דרך להקל במעט – הרי שזוהי חובתנו. גם השנה אמשיך לפעול בנושא ולהזכיר כי השכול אינו פוסח על אף אחת, גם אם טרם ענדה טבעת.
מיקי זוהר, הליכוד / סליחה שהוועדה נסגרה
אחד הדברים שאני מצטער עליהם שוב ושוב בחצי השנה האחרונה, הוא שהסכמתי לסגירת הוועדה לצדק חלוקתי ושוויון חברתי. הוועדה המיוחדת בראשותי הוקמה בשנת 2016, בעקבות דרישתי מראש הממשלה בנימין נתניהו לעסוק בנושאים שנופלים בין הכיסאות בוועדות הכנסת הקיימות.
טיפלנו בשורה של סוגיות ובהן בעיות דיור בצפון, מחסור בשירותי בריאות בדרום, אי־מתן שירותי דת, אפליית עולים חדשים, פגיעה בזכויותיהם הלגיטימיות של תושבי יו"ש, זכויות הדרוזים ועוד. ברוך ה', הישגיה של הוועדה היו רבים: קידום תשתיות תחבורה בדרום, פתרון לבעיות דיור בצפון, וחיזוקים משמעותיים לשירותי הבריאות בפריפריה.
אך ההישג העיקרי היה בעצם קיומה של הוועדה. חברי כנסת מכל המפלגות, גם כאלה שתחילה זלזלו בהקמתה, שיחרו לפתחה וביקשו לקיים דיונים דווקא בוועדה הזו שבראשותי. גם היום, חצי שנה לאחר סגירתה משיקולים קואליציוניים, אני מקבל עשרות פניות לקיים דיונים, ונאלץ להסביר לאזרחים שלצערי הכנסת החליטה לסיים את פעילות הוועדה.
אז כן, אני מכה על חטא שנתתי את הסכמתי למהלך. כולי תקווה שבעתיד תשוב הוועדה לקיים דיונים חשובים, כדי לסייע לממשלה להגביר את הצדק והשוויון במדינת ישראל.
אורי מקלב, יהדות התורה / סליחה על כשלי המשטרה
יש לי נקיפות מצפון על שני נושאים שלא הצלחתי לטפל בהם כראוי בשנה החולפת: תנאי האסירים ואלימות השוטרים. עציר שמחכה למשפט משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים בלי אוכל ובלי שירותים, אנשים שעוברים התעללויות במעצר, אסיר שהילדים שלו לא יכולים לראות אותו די זמן – כל אלה דורשים תיקון אמיתי. ולצד זה – המשטרה.
אנחנו נתונים בצונאמי של בעיות שעולות על סדר היום, והמשקפות באופן שמפתיע אותנו את הריקבון שאחז בצמרת המשטרה. יש שם דם רע ושנאות עזות בין המפקדים הבכירים. רק חלק יוצא החוצה: פרשיות גל הירש וליאור חורב, עבירות מוסר של ניצבים ותתי־ניצבים, הדלפות חוזרות ונשנות, סגירת תיקים, המלצות ומעצרי שווא כשיטה, ואלימות שוטרים נגד קבוצות מסוימות באוכלוסייה – בעיקר אתיופים וחרדים אבל גם בשמאל.
נוצר חוסר אמון בשוטרים ובמשטרה. כנציג ציבור, אני מרגיש שאני חייב לספק תשובות לפונים אליי ולטפל בבעיות הללו. לאזרחים יש זכויות, אבל כל מפגש עם שוטרים יוצר בעיה. יש לי נקיפות מצפון על כך שאיני מצליח די מול הדברים האלה, גם בוועדות וגם בעבודה מול השרים. הפניות שאני מקבל מצביעות על בעיות רוחב ולא על לקונות נקודתיות. הקורבנות הם האזרחים.
בשנה הקרובה אני מבקש להתחזק בנושא הזה ולהילחם למען האזרחים, ולא להתמסר לאמירות ולהסברים שקיבלנו מהמשטרה במהלך השנה החולפת. אין שום זכות לפגוע באזרחים חפים מפשע. למשטרה יש יותר כוח מלאזרח, והשימוש שנעשה בו הוא לרעה. השנה אנסה לפקח יותר על פעולות המשטרה. הפרשיות שמתבררות חדשות לבקרים מראות שהמשטרה לא צריכה להיות מעל החוק, והשוטרים לא צריכים לקבל חבל ללא שום מגבלות.
מוסי רז, מרצ / סליחה על פליטת פה
יצאתי מכליי ופגעתי בחבריי. במהלך דיון על הצעת חוק נוספת שמעגנת את הסיפוח הזוחל שמדינת ישראל מחילה על השטחים, כיניתי את ח"כ יואב קיש "מחבל" ו"טרוריסט". האווירה הקשה והעוינת בין שמאל לימין מובילה אותנו לפעמים לשכוח שמולנו עומדים בני אדם, והם נראים לנו כדמויות שמייצגות רעיון ולא כבשר ודם. ההסתה והדה־לגיטימציה שממשלת נתניהו עושה לשמאלנים, לערבים, לבג"ץ, לתקשורת – מייצרת אטמוספרה אלימה של ממש.
גם בדיון הזה, זכות הדיבור שלי ושל חבריי וחברותיי לאופוזיציה נשללה בבריונות. במשך שנים, וביתר שאת בעת האחרונה, הקואליציה מסרסת את האופוזיציה ושוללת ממנה את הכלים הפרלמנטריים הבסיסיים ביותר. שלילת זכות הדיבור בוועדות, בתואנות שונות ומשונות, היא אחת הדרכים לעשות כן.
גם חברתי, יו"ר מרצ ח"כ תמר זנדברג, סבלה באופן דומה מסילוקים חוזרים מוועדת הפנים על ידי יו"ר הועדה בזמנו, ח"כ דודי אמסלם. סתימת פיותיהם של נבחרי הציבור מהאופוזיציה פירושה השתקה של ציבור ישראלי רחב שקולו חייב להישמע. לשם כך נבחרנו.
התנהלות אלימה כזו מייצרת תסכול גדול מאוד, שלעתים מתפרץ בפליטות פה לא הולמות. התבטאויותיי, שנאמרו בעידנא דריתחא, אינן הולמות את הכנסת ואת מעמדי הציבורי ועל כך אני מבקש סליחה – מח"כ קיש ומהציבור.
בצלאל סמוטריץ, הבית היהודי / סליחה על פסקת ההתגברות
עשרת ימי תשובה הם זמן חשוב להתבוננות פנימית ולמתן דין וחשבון פרטי, ולא פחות חשוב – ציבורי. אחת המטרות המרכזיות שהצבתי לעצמי עם כניסתי לכנסת היא להוות קטליזטור לתהליכים ולשינויים קריטיים שחייבים להתרחש במערכת המשפט הישראלית.
אני מאמין שמאז ההפיכה המשפטית שחולל נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, וממשיכים לחולל ממשיכיו, נלקחה מהציבור בישראל בכוח הזכות הבסיסית ביותר בדמוקרטיה, והיא שלטון העם באמצעות נבחריו.
בית המשפט העליון נטל לעצמו יותר ויותר סמכויות להכריע בסוגיות ערכיות, ושלל מהעם את היכולת לקדם את ערכיו על פי אמונתו. אנחנו פוגשים את קביעת האג'נדה על ידי בית המשפט בנושאים החשובים ביותר למדינת ישראל כמו המסתננים, הגיוס, הביטחון, ההתיישבות ועוד ועוד. לפני יותר משנה הנחתי על שולחן הכנסת את פסקת ההתגברות. תיקון זה בחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' הוא מהותי וחשוב, ויהיה הצעד הראשון להחזרת השלטון והמשילות לעם.
לצערי, בשלב זה טרם הצלחנו להעביר אותו, ואין ספק שראוי שנבקש על זה סליחה מציבור בוחרינו. ברוך ה' משרד המשפטים בידינו, וזכינו להישגים לא מבוטלים במגוון תחומים הקשורים ביכולות המשילות של נבחרי הציבור. עם זאת, אם לא נעביר את פסקת ההתגברות בקדנציה הזו זה יהיה פספוס גדול, ואנחנו חייבים לעשות כל מאמץ כדי שזה יקרה.
בשיחותיי הרבות עם השר נפתלי בנט, כמו גם עם כל חבריי באיחוד הלאומי ובבית היהודי ועם עוד רבים רבים בקואליציה, אני יודע שגם הם רואים את העניין עין בעין איתי. לכן בקשת הסליחה שלי מהציבור על כך שלא הצלחנו עדיין לחוקק את פסקת ההתגברות מלווה בתקווה גדולה ובאמונה שהדבר אפשרי, ושבעזרת השם אכן כך יהיה. שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה לכל עם ישראל.
מיכאל מלכיאלי, ש"ס / סליחה מניצולי השואה
על שולחן העבודה שלי מונחים שני קלסרים. בקלסר האחד יש פניות מסוגים שונים ומגוונים אשר הגיעו אליי – והטיפול בהן הסתיים לטובה, ברוך השם; בקלסר השני מונחות הפניות שנמצאות עדיין בטיפול, ולצערי גם פניות אשר לא הצלחתי בטיפולן. בסיומה של שנה אני מגיע עם שני הקלסרים הללו ליום הדין.
על קלסר ההצלחות אני מודה לקב"ה, שהרי הן הזכויות שלי, והן המצדיקות את היותי איש ציבור המחויב לשולחיי ומחויב לקיום צוואתו של מרן הגר"ע יוסף, לעזור לכל פונה ולתת מענה לכל דורש. על הקלסר השני אני מתפלל שתהיה לי היכולת והסייעתא דשמיא להצליח לטפל בהן ולשמח עוד יהודי.
כאיש ציבור אין לי האפשרות להפריד בין הדברים. שני הקלסרים הם חבילה אחת, חבילה של יהודים שאני הפה שלהם בסבך הבירוקרטיה. אבקש סליחה מאותם מחוסרי דיור על כך שלא עשינו די להגדיל את מספר יחידות הדיור הציבורי. אבקש סליחה מאלפי ניצולי השואה הגיבורים שעדיין מתלבטים בין רכישת תרופות לאוכל. אבקש סליחה מהילדים שלא זכו לחינוך כמו חבריהם. אבקש סליחה ממיליוני האזרחים שנתקלים במערכת בירוקרטית קשה, ולא פישטנו להם אותה.
כולי תפילה שהשנה הבאה עלינו לטובה תותיר אותנו רק עם קלסר אחד. קלסר של הצלחות, קלסר המכיל בתוכו המון נחת לבורא עולם.
יוליה מלינובסקי, ישראל ביתנו / סליחה מעובדי הקבלן
אולי זה יישמע קלישאתי, אבל אני מאמינה שהיעד של נבחרי הציבור הוא לערוך דין וחשבון נפש תמידי. לוודא כל הזמן שאנחנו מבצעים את עבודתנו הנאמנה כלפי ציבור הבוחרים, ופועלים ללא הרף כדי שהחיים של מישהו יהפכו לנוחים ואיכותיים קצת יותר. תופעת עובדי הקבלן בישראל היא תופעה לא ראויה שיש לפעול למיגורה הכללי, אך כל צעד המקל על אופן ההעסקה של העובדים מבורך. יחד עם זאת, אני מתנצלת שחוק עובדי הקבלן שיזמתי עבר במושב האחרון בקריאה ראשונה בלבד, וטרם נכנס אל ספר החוקים. אני מתנצלת על כך שהחוק שנועד להבטיח רצף תעסוקתי וכלכלי ליותר מ־400 אלף עובדי קבלן בישראל צומצם תחת לחץ כבד של משרד האוצר ותוך איומים לטרפד אותו לחלוטין, והוא יחול רק על חלק מהם – כ־130 אלף עובדים.
אני מתנצלת שוויתרתי למשרד האוצר, אך אמשיך לפעול להרחבת החוק כבר במושב הקרוב. אני מתנצלת באמת, מעומק הלב, בפני כל עובדי הקבלן: מורים, סייעות, עובדי שמירה וניקיון, עובדים סוציאליים, עובדי מחשוב ועוד, על כך שאת החג הזה ואת השנה החדשה תפגשו עדיין בסטטוס המפלה שמכונה "עובדי קבלן".
